הפניית העין העיוורת מקוטב המטפלים הפוגעים והפניית העין מקוטב המטפלים הפגועים

ד"ר חנה דויד | 17/2/2021 | הרשמו כמנויים

מזה עשרה ימים, מועד פרסום הפוסט האנונימי: "הצלקות שברגלי אדיפוס: על העדר נוכחותם של מטפלים שעברו פגיעה מינית במרחב המקצועי", אני ממתינה ש"מישהו ירים את הכפפה" – שמישהו מקהיליית "פסיכולוגיה עברית" "יצא בחוץ" ויספר. זה לא חייב להיות דווקא על פגיעה מינית – אולי אפשר להתחיל מ"סתם" הטרדה, התנהגות שהיא בלתי-אתית בעליל, כמו חשיפה של מטפל או מטופלת, או "רק" שימוש בלשון בוטה. כמובן שניתן בהחלט לשאול מהי "לשון בוטה" – אבל בסופו של דבר זו שאלה מיתממת. מאחר שחלק גדול מאתנו רואה עצמו כ"רגיש", וחלק מתפקידנו הוא "להיכנס לעורו של האחר", לחשוב מה הזולת שלידנו, לצידנו, תחת אחריותנו מרגיש – "לשון בוטה" היא כזו שעלולה לגרום הרגשה רעה ולו לאדם אחד שאנחנו מכירים. ומי שעדיין זקוק לדוגמה: גם אם המלה "כּוּסִית" נכנסה ללשון הדיבור מזה מספר שנים, לית מאן דפליג שהיא עלולה לעורר אי-נוחות בקרב אנשים דתיים ומסורתיים, מבוגרים ואף צעירים, גברים כנשים. לפיכך, לשיטתי, מלה זו תהיה פסולה לשימוש על ידי כל מטפל או מטפלת בכל הקשר טיפולי.

יפה עשתה, לטעמי, כותבת הפוסט שתהתה על הקשר בין "העין העיוורת  מקוטב המטפלים הפוגעים" ו"הפניית העין מקוטב המטפלים הפגועים". תנא דמסייעא לקיומו של קשר כזה היא ה"נו-נו-נו" הקולקטיבי שבו כובד הפוסט, האנונימי גם הוא "פרשת יובל כרמי: גורמי סיכון לחציית גבולות בטיפול וכמה הערות בנוגע לענישה" שפורסם ארבעה ימים קודם לכן, גם הוא ב"שפיות זמנית". פוסט זה מתחיל במחמאות ובתשבחות לקים אריאל ארד, הבחורה האמיצה בת ה-21, שבפנים גלויות העידה על מעשה הנבלה שעשה בה הפסיכולוג יובל כרמי. אכן, מהתגובות הרבות לפוסט זה ניתן לראות ש"כולנו" מגנים את הפסיכולוג, "כולנו" מגנים את צבי גיל שלא הצטרף למקהלת ה"מחזקים" את הקורבן וה"מוקיעים" את הפושע. כאשר "ברור" שיש קונצנזוס – "כולנו" מצטרפים. כולנו "ביחד". וטוב, מצוין אפילו שכך.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

אבל למה אנחנו ממשיכים להיות עיוורים? העיוורון שלנו מתבטא כמובן בשתי הפניות העיניים שנזכרו, אבל לא רק בהן. הנה עוד מספר נקודות של עיוורון:

1. למה אנחנו ממשיכים להשתמש ב"שפה מכובסת"? למה, כאשר הנושאים הם ניצול מיני, מעשים מגונים, אונס ודומיהם, הכותרת מסתפקת ב"חציית גבולות"? מבלי להיכנס לשאלה האם השפה מעצבת מציאות או משקפת אותה, גם אם המעשים שבהם מואשמים הפסיכולוגים שנזכרו לא הוכחו – עדיין ניתן להשתמש במלים המפורשות המתוארות את מעשיהם בתוספת "לכאורה", "מיוחסים ל..." וכדומה.  
2. למה בפוסט על מעשיו-לכאורה הנוראים של יובל כרמי אנחנו פותחים במאמר, שבו מפורטים גורמי הסיכון להתנהגות ש"אינה ראויה"? האם המצב הזה, של "שפע" פסיכולוגים-עבריינים, מתאים להסברים? הסברים אמנם אינם מצדיקים את הפשעים – אבל בהחלט "מרככים" אותם. האם תפקידנו להתריע או שמא כאשר האש בוערת עלינו לכבותה, ולדחות את "אוורור" הנחיות הפעולה? האם לא זה הזמן לצאת בגלוי נגד המעשים הנוראים שלכאורה-עשו אותם פסיכולוגים ו"לשים בצד" את מניעיהם או את גורמי הסיכון ש"עזרו" להם לפשוע?
3. מדוע לתת מקום ל"תשובה" שעשו – לפחות חלק – מאותם מטפלים? האם פושע שחזר בתשובה אינו משלם על פשעיו? האם אינו בחזקת פושע?
4. מה הקשר בין פשע שפשע מטפל נגד מטופלת להודאה שלו בפשע? האם אנחנו השופטים שלקראת מתן גזר הדין עלינו להתחשב  ב"גורמים לקולא" לקראת מתן גזר הדין? אינני סבורה כך.

כדי שלא אהיה רק בבחינת "נאה דורש[ת]", הנה חשיפה "קטנה": מתוך ארבעה מטפלים-גברים שאתם היה לי קשר של אחד לאחד במהלך 68 שנות חיי – שני מדריכים, מטפל זוגי ודיאטן, שלושה התנהגו אלי בצורה לא אתית. האחד נהג לגעת ברגלי תוך שהוא אומר "אני אדם שמאוד נוגע, מאוד אוהב מגע, מאוד מאמין במגע". השני שלח לי עשרות מיילים כאשר החלטתי לעזוב אותו. השלישי פשוט "פיטר" אותי, ללא שום הסבר, מייד לאחר הפגישה בה אשתו פתחה את דלת הקליניקה באמצע הפגישה וראתה אותי.

אף אחד מהמקרים המתוארים אינו "חמור", אף אחד מהם לא גרם לי משבר, אבל אני בהחלט יכולה לתאר לעצמי לא מעט אנשים – מטפלות ומטופלות – שהיו ניזוקות נזק בלתי הפיך על ידי כל אחד מהשלושה שתיארתי. חברתנו האמיצה, שסיפרה, אם כי באנונימיות, על פגיעה מינית שחוותה, פתחה את הדלת לכולנו. אני מאוד מקווה שעוד מטפלות רבות תצטרפנה ומטפלים רבים יצטרפו לקבוצת הנחשפים האמיצים, שאנחנו כה אוהבים לשבח כמטופלים. רק כך, ביחד, נגיע למטרה: "וּבִעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ" (דברים פרק יז פסוק ז).