הבעיה עם הילדה: היא לא מודה, היא לא מרביצה לי באגרופים בחזה
עלון פסיכולוגיה עברית | 14/2/2021 | הרשמו כמנויים
השבוע צויין יום המשפחה. אלה ימים מורכבים למשפחה. לאמהות, לאבות, למתבגרים, לילדים קטנים. השהיה הארוכה בבית, בלי מסגרות. תחושת חוסר הוודאות לגבי העתיד הקרוב והרחוק. אלה ימים בהם יותר מתמיד, המשפחה יכולה להיות אי של יבשה בלב הסערה, אבל גם ים שגליו מאיימים לבלוע את מה שהושאר על החוף. אלה ימים שמבקשים אורך רוח ונשימה, כמו גם יכולת להכיר בהפך הגמור שלהן – בקוצר הרוח, ובקושי לנשום. ואז שוב לנסות.
ובינתיים באתר, מאמרים חדשים ופוסטים מעוררי מחשבה:
בין מושקעות לשקיעה: מה קורה כאשר שלב המושקעות האימהית הראשונית לא מתחלף באיזון טוב יותר בין מושקעות בתינוק למושקעות בעצמי, וכאשר לא מצליח להיבנות "מרחב מעברי" המאפשר לאם להיות היא עצמה בנוכחות תינוקה? במאמרה של ד"ר שיר בר-אמת מוצעת התערבות טיפולית המתמקדת בחוויה האימהית אך מתבצעת בנוכחות התינוק.
במדור סקירת המאמרים - לשחק עם הקלפים גלויים: גישה לבעיה של חשיפה עצמית – סקירת מאמרו של אוון רניק. במאמרו עוסק רניק בעמדה של נכונות מתמשכת לחשיפה עצמית מצד האנליטיקאי בטיפול, שאותה הוא מכנה "משחק עם הקלפים גלויים", מתוך מטרה ליצור דיאלוג כן ולעורר שיתוף פעולה בין האנליטיקאי למטופל.
בצל פרשת הפסיכולוג יובל כרמי, כותבת המבקשת להשאר אנונימית, מבקשת בכאב ובאומץ לדבר על העדר נוכחותם של מטפלים שעברו פגיעה מינית במרחב המקצועי: "הפניית העין העיוורת והניסיון ההגנתי לשמר בתוכנו דימוי מקצועי "סטרילי" ("אצלנו זה לא יכול לקרות") אינם בלעדיים לקושי לראות את החלקים הפוגעניים שבתוכנו או את האנשים הפוגעניים בקהילה המקצועית. במרחב המקצועי בולטים גם היעדר ההכרה והיעדר השיח על כך שמטפלים ומטפלות רבים חוו פגיעה מינית. קשה כנראה לדבר גם על זה. כפסיכולוגית קלינית שעברה בעצמה פגיעה מינית, השתיקה הזו כואבת לי לעתים קרובות. על אף התעוררות תנועת ה-MeToo, השיח הזה כמו דילג על הפרופסיה שלנו.".
הפסיכולוג הארצי גבי פרץ, בהודעה מיוחדת, סביב פרסום פרשת כרמי, ועוד מקרים של פגיעה מינית חמורה של מטופלות שבוצעו על ידי מטפליהן הפסיכולוגים – הוא מבקש להוקיע את הפגיעה, כמו גם להזכיר את כללי האתיקה, ואת חוק העונשין הרלוונטי.
בשפיות זמנית - ועדת סל התרופות הגישה את המלצותיה לשר הבריאות, ובתחום בריאות הנפש לא אושרו מגוון תרופות שהוגשו לבחינת הוועדה. התרופה היחידה שאושרה היא Rexulti, המיועדת לטיפול בסכיזופרניה ובדיכאון.
רות נצר כותבת על התערוכה של האמנית דבי אשרת, שמבקשת לתת קול לבתה השותקת, בת שעברה התעללות נפשית שאינה מצליחה להירפא ממנה. התמונות כולן הן עבודת תפירה-רקמה על מצע של שקיות תה משומשות: "אני מפרקת, מרוקנת, פורמת ומחברת מחדש, בתנועה מתמדת של חיבורים קטנים, סבלניים ועדינים... מלאכת נשים עמלנית, שפת הנשים של פעם"
פרופ' עמיה ליבליך עם כמה הערות על "אנה קרנינה", "הר הקסמים" וגם "מנצחת" של ישי שריד.
גיא פרל בקריאה בשיר מתוך "לא יכולתי לרשום את זה בתיק: שירים מפנקסה של עובדת סוציאלית", מאת אורית קלופשטוק.
במדור 'קריאה מודרכת', ענת משה כותבת על "ספר השתיקות (הממש חשובות!) מאת אורן לביא: "השתיקה אומרת בדרכה מה שהמילים לא יכולות היו לומר באותה העת. אפשר להגיד המון בלי לומר כלום. גם השקט מספר סיפור. גם לשתיקה ישנו מנעד של עוצמות, סיבות ופירושים. כמו שלמילה ישנן כוונות שונות ופירושים שונים עבור המטופל, כך לשתיקה ישנם גוונים שונים. כשהיא תופיע נשאל מה היה מימינה, מה משמאלה ובעיקר מה היא מסמנת לנו".
לסיום, מוזמנות ומוזמנים להצטרף אלינו לערב לכבוד צאת ספר השירה "בעניין הבערה" מאת יעל סטטמן. שיתקיים הערב (יום א', 14.2.21), בשעה 21:00, בזום, בהשתתפות פרופ' דנה אמיר, אורין רוזנר, דנה לובינסקי וליטל קפלן.
הבעיה עם הילדה / יעל סטטמן
הילדה לא מצליחה לבחור בגדים,
קורעת מול הארון, צועקת
תעזרו לי
עד שליבי מתקשח מאשמה.
אני מנענעת אותה כמו שאסור,
צועקת מה יעזור לך, תגידי
מה הבעיה?
תודי שזאת אני,
תגידי אמא, הבגדים זה
רק תרוץ
להחזיק אותך איתי.
הבעיה עם הילדה: היא לא מודה,
היא לא מרביצה לי באגרופים
בחזה, היא לא קורעת מעלי את הבשר,
לא מזכירה מה שאינה זוכרת, לא משנה
את מה שמאוחר.
Photo by Jeremy McKnight on Unsplash