כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם
עלון פסיכולוגיה עברית | 31/1/2021 | הרשמו כמנויים
כבר למעלה משנה של חיים בצל הקורונה, דברים שהיו מובנים מאליהם הפכו בלתי מובנים מאליהם, ונדמה שהכול השתנה לבלי שוב. בשבוע החולף, ציינו את חג האילנות והטבע הארץ ישראלי, כשאנחנו מצויים בסגר. איך אפשר להתפעל מהטבע ומהצמיחה כשאנחנו ספונים בבתינו? אלא שגילינו שלמרות השהייה בבית, הגעגועים להורים, לסבים, לחברים ובילויים - השקדייה עדיין פורחת בדרך לירושלים, לבנה ועדינה, העצים משירים את עליהם ומצמיחים חדשים במקומם, ילדים משננים שירי חג, ונוטעים שתילים עדינים באדמה רטובה. ואולי, לרגע, ניטעת גם בלב תקווה, שגם אצלנו יהיה בסדר. כמו שכתבה לאה גולדברג: "וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ,/ וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,/ וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,/ וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב".
הנה לפניכם כמה טקסטים פשוטים וחיים שמותר בם לנגוע - מבחר מאמרים מקצועיים וטורים אישיים שהופיעו באתר השבוע:
התמודדות עם אובדן של אדם אהוב היא בין ההתמודדויות האנושיות הקשות ביותר, ומקפלת בתוכה מורכבות רגשית וחברתית חריפה ביותר אשר משתקפת בעוצמת הדיכאון, האשמה והבושה המאפיינים את בני המשפחה שיקיריהם התאבדו. רבות נכתב על התמודדות עם אבל, מעט נכתב על התמודדות עם האבל הספציפי שלאחר התאבדות. יוסי לוי-בלז וטלי הלמן-מור מציגים במאמרם את התמות המרכזיות המאפיינות שכול לאחר התאבדות דרך פרספקטיבה בודהיסטית, ומציגים רעיונות השאובים מעומקה של הגישה הבודהיסטית ככלי התערבות וטיפול בבני משפחה שיקיריהם התאבדו.
טראומה ודיסוציאציה שלובות זו בזו. אדם החווה כשלים סביבתיים או שנחשף לאירוע טראומטי, משלב בתגובתו אליהם מנגנוני הגנה מגוונים, בהם דיסוציאציה, ואלה עשויים לסייע לו לשרוד ולהמשיך בחייו. אופיר לוי מזהה ומתאר ביטויים של טראומה מורכבת ודיסוציאציה ב"ספר הדקדוק הפנימי" מאת דויד גרוסמן.
במדור סקירת המאמרים מובא מאמרם של גלן גבארד ודרו ווסטן, שמציג תיאוריה של הפעולה הטיפולית לפי מטרותיה (השינויים שהיא מבקשת ליצור במטופל) והאסטרטגיות להשגת מטרות אלה (הטכניקה הטיפולית).
ובפסיכובלוגיה -
בבלוג שלה על מְחוֹנָנוֹת, מְחוֹנָנִים, וּמְחוֹנָנוּת ד"ר חנה דויד משיבה לתגובות שקיבלה על מאמרה שעוסק בילדים מחוננים במגזר החרדי, ומספרת על ההיכרות הבלתי אמצעית שלה עם המגזר: "מעולם לא הסתרתי את עברי כילדה וכנערה חרדית, את העובדה שאחי וגיסי הוסמכו לרבנות, ואפילו את העובדה, שמחבר הקיצור שולחן ערוך היה אבי-זקני, רבי שלמה גאנצפריד זצ"ל. אבל בכתיבתי המקצועית השתדלתי תמיד להתבסס על עובדות שניתן להוכיח או להפריך, ולא על דעות, ולא על הרקע שלי. שכן, תכונה אנושית נפוצה היא, לייחס דעות מסוימות לרקעו של המביע אותן במקום להתעמת אתן כשלעצמן, ואת זאת רציתי למנוע ככל האפשר".
ורד פלסקוב-ליבושור כותבת על היבטים של חוסן נפשי סביב קבלת התעודות בבתי הספר בתקופת הקורונה: "כשעולה לנו המחשבה האוטומטית (וההגיונית) שכנראה גם נמצא את עצמנו אומרים אותה בקול רם, ש״התעודות עכשיו - מה זה השטויות האלה״, ״אפשר לחשוב מה כבר למדתם השנה״ ועוד אמירות מסוג זה, בואו ננסה לעצור שנייה ולחשוב דרך העיניים והאוזניים של הילדים שלנו - מה הם בעצם שומעים? שכל השנה הזו היא חסרת ערך, שלא התקדמתי בכלום, ואם כך בעצם בשביל מה להשקיע? ואם כבר השקעתי, אז זה חסר ערך".
אל מול התחושות המבלבלות מול משבר הקורונה המתארך, ד"ר מרים אבנרי-כהן כותבת על מצבם הנפשי של בני ישראל ביציאת מצרים: "בימים שבהם הקורונה לרגע נדמית כמתרחקת מאיתנו ואז שבה ומשתוללת, ננסה ללמוד משהו על אודות תעתועי היציאה ממשבר. נתבונן באותם רגעים עתירי מתח שבהם עמדו בני ישראל על שפת הים, רגעים שבהם נראה היה כי היציאה לחופש הפכה מהגשמת חלום לחזיון בלהות".
רות נצר מספרת על הספר 'הולכת פנימה' של מרב השרוני (2020, כרמל), עובדת סוציאלית, שגם למדה אנתרופולוגיה, חקרה את הטיבטים הגולים ואת תהליך ההתבוננות (קונטמפלציה) במנזר של נזירות בירושלים.
בתי הקולנוע הנעלמים: גבי בונויט כותב על בית קולנוע "ארמון" ועל זיכרון מסרט אחד שנצרב בו: "וכשנדלקו האורות בסוף הסרט אהבתי לשבת בכיסאי ולהציץ מסביב עד שנותרתי לבד בעולם, לבד עם האישה הגדולה".
(לאה גולדברג)
Photo by Tsuyuri Hara on Unsplash
