דּוֹמִים וְדוֹמִים הַיָּמִים, וַאֲנִי לְעַצְמִי - דּוֹמָה?
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 2/11/2020 | הרשמו כמנויים
"אני מונחת. שום מקרה לא יגע בי עוד. זה מקומי. אני כאן. כזאת. והימים דומים. אני לעצמי דומה. גם בשמלת הקיץ שקניתי לי, בעלת קו מותנים גבוה מאוד, אני לעצמי דומה. הכינו אותי בזהירות ארזו בעטיפה יפה קשרו בסרט אדום והניחו על מדף, קנו וקילפו. השתמשו והניחו. דומים ודומים הימים. בעיקר כשהקיץ שולט בירושלים".[1] ( עמוס עוז "מיכאל שלי", עמ' 70)
אל דמותה השבורה של חנה גונן התוודעתי לראשונה בהיותי נערה בת שש עשרה. הלכתי שבי אחריה: מרותקת, מוקסמת, מזועזעת. רוצה להבין את פשר עולמה המיוסר, מנסה להבטיח לעצמי שלעולם לא אגדל להיות אשה שדומה לה. גיבורת הספר "מיכאל שלי" הייתה מושא נכסף לפנטזיית ההצלה שלי, עוד בטרם הפכתי למטפלת. קראתי את הספר שוב ושוב, קניתי אפילו גירסא שלו באנגלית, מתוך תקווה נאיבית שאמצא דרך הקריאה בשפה זרה סודות שנסתרו מעיני בשפת אימי. נשאתי את חנה עמי בליבי, כאזהרת מסע על אודות תהומות יומיומיים שעלולים להתגלע בנפש האנושית.
קריאה נוספת בספר, הפעם בהיותי אישה כבת ארבעים, עוררה בי השתאות מהבנתו הרגישה של עמוס עוז את נבכי הנפש הנשיים בפרט, והאנושיים בכלל. עוז כתב את הספר כבחור צעיר בן 26, חבר קיבוץ העובד בפלחה בימים וכותב בלילות. לימים העיד על עצמו כי נדחק לכתוב במקום השקט היחיד שמצא: בישיבה על אסלת השירותים בלילה, כשהוא נזהר שלא להפריע את שנתה של אשתו. כך כתב את סיפורה הנוגה של חנה גונן, בגוף ראשון נשי צלול ואותנטי, מבלי שהיה לו "חדר משלו". איך יכול היה לדעת? איך הצליח לגעת דרך דמותה בכל כך הרבה אנשים בני תרבויות שונות, בספר שזכה לתרגומים בלמעלה משלושים שפות?
זהו סיפור שלכאורה כמעט דבר אינו מתרחש בו, שהרי "דומים ודומים" ימיה של חנה גונן. היא רואה את עצמה כמי שאינה משתתפת, אלא "מונחת", ללא תנועה של חיות. ועל אף עלילה דלה, קוראים רבים הלכו שבי אחר הספר. נדמה לי שאחת הסיבות לכך היא שסיפורה של חנה גונן יכול להיות הסיפור של כל אחד מאיתנו. סיפור שבו "דומים ודומים הימים" ואנו עלולים למצוא את עצמנו מונחים במקום.
צער הנשמה מעמידתה על מצב אחד
"אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהבו הולך למות. אינני רוצה למות" (עמ' 5)
חנה גונן, רעיה ואם, אישה בעלת עולם פנימי סוער ומסוכסך, קופאת על מקומה. היא צוללת לתוך עולם של דמיון ונדחקת ממציאות חייה הממשית. דוממת לצד החיים, ימיה חולפים עליה ללא תחושת התחדשות. ייסוריה גוברים וכך גם ניתוקה מהוויית העולם, והיא מקוננת על כוחה לאהוב שהולך ונמוג.
הרב קוק הסביר כי לנשמה נגרם צער גדול מאוד כאשר היא בתחושת עמידה במקום ללא התקדמות:[2]
"החרטה הטבעית הבוערת בלב מתכונתה של התשובה, באה מתוך צער הנשמה שהיא מצטערת מעמידתה על מצב אחד במעלתה, תחת שהייתה צריכה בכל עת לעלות מעלה אחר מעלה".
הרב קוק מסביר כי ישנה חרטה קשה התוקפת את האדם ומייסרת אותו כאשר הוא אינו מצוי בתנועה של התקדמות ועליה. תחושת הקפיאה במקום גורמת לנשמה צער רב. על רקע הדהוד קולה המיוסר של חנה גונן וצער נשמתה מעמידתה במקום אחד, ננסה לנוע בין שני הקולות המתרוצצים בקרב כל אחד מאיתנו: מחד גיסא, הקול הזועק ומבכה את חדגוניות העולם ואפרוריות הימים, קול המושך לשקיעה בתהומות של ניתוק ועמידה במקום. ומאידך גיסא, הקול התובע התחדשות אישית בתוך העולם, ושואף לתנועת הליכה מתמדת. בצד הדהודי מילותיה "העומדות" של חנה גונן, נשאב השראה לתנועת "הליכה" מאבי האומה היהודית, שקיבל מבוראו את ההוראה: "לך לך!".
לך לך
"דומים ודומים הימים. מאומה אינני שוכחת. לא אפקיר גם גרגר לצפרני הזמן הקר. אני שונאת אותו. כמו הספה, הכורסאות והוילונות גם הימים הם גיוונים רכים של צבע אחד ".( עמ' 122)
פרשיות השבוע של תקופה זו עוסקות באברהם אבינו, היהודי הראשון בעולם, אשר קיבל את הציווי האלמותי: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".[3] אברהם זכה לשמוע את קול הבורא פונה אליו ישירות, מבקש ממנו לנוע ממקומו ולצעוד אל עבר הבלתי נודע. אך מילות הציווי אינן מיועדות רק אליו, אלא מכוונות כלפי כל יהודי באשר הוא, לכל אורך הדורות.
בראיה חסידית, המקום הראשון שבו מקבל האדם את הצו ללכת הנו בטרם התגשמות הנשמה בגוף וירידתה לעולם הזה. כך שלמעשה, ההוראה "לך לך" היא ראשית כל ציווי לנשמה קודם ירידתה לגוף.[4] הנשמה מצד עצמה אינה חפצה לרדת לעולם הזה, אלא שואפת להישאר נקיה וזכה במקומה תחת כיסא הכבוד. אך הבורא פונה אליה באמרו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית-אביך": תפקיד הנשמה הנו לרדת מטה אל העולם השפל, עולם שבו לא הכל טוב, ולבצע בו את שליחות חייה הייחדיות.
מה פשר הציווי "לך לך" לאורך חיים האדם? מהות האדם היא היותו מהלך: כל הנבראים בעולם, בין אם דוממים, צומחים או חיים, מתקיימים תחת מסגרת של חוקיות קבועה.[5] הצמח אינו יכול לבחור האם ללבלב או לקמול והשמש אינה יכולה לבחור לזרוח או לשקוע. אולם בניגוד אליהם, במסגרת החוקיות הקיימת בעולם בני האדם יכולים לבחור בכל רגע לאיזה כיוון יפנו. משום כך, האדם מכונה 'מהלך': גורם דינאמי יחידי בתוך מערכת סטטית של יצורים הכפופים מטבעם לחוקיות.
בעל ה"נתיבות שלום" הסביר כי בהוראת "לך לך" שנאמרה לאברהם נכללה הוראה לכלל זרעו, שמהותה תביעה מהאדם לנוע באופן מתמיד אל תיקון הנשמה השייך רק לו ואל התכלית המיועדת אליו. האדם צריך לצאת מארצו, ממולדתו ומבית אביו, כלומר מכל התנאים והתכונות הטבעיות שלו, להשתנות ולהתחדש. הוא ממשיך ומסביר כי:[6]
"הכלל הוא שבעבודת ה' אסור לו לאדם לעמוד על מקומו ותמיד צריך להיות הולך ומתקדם, וכל שנה ושנה שנתן לו הקב"ה עליו לנצל כדי ללכת הלאה בעבודת ה', ולא לעמוד במקום אחד".
מובן כי את הדברים שכתב ה"נתיבות שלום" על אודות עבודת השם, ניתן להכליל ביחס לתחומים נוספים בעבודת האדם בעולמו. תכלית חיי האדם כמהלך יחידי בבריאה סטטית היא לעלות מדרגה לדרגה, ואם לא יעלה למעלה ירד למטה חלילה.[7] וכיוון שהנשמה ירדה מטה כדי לבצע את עבודת ה-"לך לך", כאשר היא מתכחשת לשליחותה אזי יתעורר בה כאב, כפי שחשה חנה גונן את היותה "מונחת" בתוך ימים דומים שעוברים עליה ללא פשר ומשמעות.
ואברהם זקן בא בימים
"דומים ודומים הימים. הסתיו יבוא. אחר הצהרים מצליפה השמש מבעד לחלון המערבי... אני זוכרת, כשהייתי ילדה אמר אבא פעם אחת כי בסתיו האנשים הם כאילו יותר שקטים, יותר חכמים. להיות שקטה וחכמה: כמה שומם" ( עמ' 127)
הרבי מפיאסצנה כתב אודות הפסוק "ואברהם זקן בא בימים", כי כוונת הדברים אינה לזקנתו הכרונולוגית של אברהם, אלא להליכה בלתי פוסקת: "בא בימים" כוונתו היא שאברהם של היום איננו האברהם של אתמול, יומו הקודם אינו דומה ליומו הנוכחי.[8] רבי ישראל מסלנט, מאבות תנועת המוסר, המשיל את ציווי ההליכה המתמדת שניתן לאדם למעופה של ציפור:[9] כאשר ציפור מעופפת בין שמיים לארץ, הרי כל זמן שהיא מנענעת בכנפיה היא מתרוממת ומתקדמת, אך אם תפסיק מיד תצנח ארצה. אף האדם משעה שהוא יורד אל העולם הזה, עליו להימצא בתנועה בין שמים וארץ, וזה תיקונו.
אך כיצד ידע האדם לאן ילך, ומה יוכל להעניק לו את הכוחות להיות בתנועת בעולם שבו לא אחת "דומים ודומים הימים"? תנועת האדם אינה מקרית, אלא נובעת מרצון, בחירה ומציאת משמעות. הרב שלמה וולבה כתב כי רוב בני האדם אינם יודעים כלל מה הם רוצים, משום שהרצון הנו כוח כה עמוק בנפש, כך שמבט שטחי בו עלול להחטיא את האמת. הדמיון עשוי לתעתע באדם ולבלבל את רצונותיו, אך אם יערוך עם עצמו בירור מעמיק, יבחין כי קיים רצון אחד בסיסי העומד בבסיס כל רצונותיו, והוא יכול להתניע ולהחיות את הליכתו:[10]
"בדברנו על הרצון, אין כוונתנו לרצונות המבצבצים ועולים חדשים לבקרים, אשר לרוב- בדמיון יסודם, תהיה מגמתם רוחנית או גשמית. אפשר לרכז את כל כוח ה-'אני' ברצון אחד, הממלא את כל האדם, לכל עומקו וכל גובהו ורצון זה יכריע בכל צעד, הן בדברים היום יומיים והן בדברים הגורליים בחיי אדם... ואל נטעה בזה: אין התעוררות-פתע והתרגשות לשעה-רצון".
ישנו דבר מה אחד ויחיד, 'כוח אטומי' המצוי בתוככי האדם, לעיתים גלוי לו ולעיתים סמוי מעיניו, והוא אשר יוכל לדחוף אותו קדימה בהליכתו. לאור הבנה זו נבקש לשאול, מהו הכוח הגרעיני שהניע את הליכתו המתמדת של אברהם אבינו?
אברהם אוהבי
"דומים ודומים הימים. מיכאל יוצא לעבודתו ושב בשעה שלוש אחר הצהרים. הדודה ז'ניה כבר קנתה לו תיק חדש מפני שהתיק שקיבל במתנה מאביו לכבוד יום חתונתו, התפורר. חריצים מסתעפים בחלק התחתון של פניו. הם משווים לו ארשת של אירוניה קרה ומרירה שמיכאל רחוק ממנה"( עמ' 123)
"אברהם אוהבי" כך מכנה הקב"ה את אברהם אבינו. במקומות רבים בתנ"ך אברהם זוכה לכינויי הדמות האוהבת האולטימטיבית, למשל: "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי."[11] גם במדרשים מקבל אברהם כינוי דומה: "לאוהבי ולשומרי מצוותי. לאוהבי, זה אברהם אבינו וכיוצא בו."[12]
אברהם זכה להיקרא "אוהבי" לא רק בגלל אהבתו הגדולה לבוראו, אלא לא פחות מכך לאור אהבתו הגדולה לבני האדם באשר הם. אחת מתכונותיה של האהבה היא התפשטות והתרחבות, כמו מים הנשפכים ומתפשטים לכל עבר. כשאנו אוהבים אנו רוצים לצאת מעצמנו, למצוא את עצמנו בתוך כל דבר.[13] כך היה אברהם אבינו: אברהם מל את בשרו וכרת ברית עם הקב"ה. כשלושה ימים לאחר מכן, הוא ישב בפתח אוהלו כחום היום, מיוסר וכאוב והבחין בשלושה עוברי אורח. הוא רדף אחריהם והתחנן שיכנסו לביתו, יאכלו, ישתו וינוחו. הוא הלך לקראתם הליכה שכולה באה מאהבה.
אברהם הוא אוהב האדם המובהק הראשון שאנו פוגשים בתנ"ך, האיש ששואף להיות בזיקה של אמת ולהיפגש פנים-בפנים עם כל אשר נברא בצלם אלוקים. גם הנסיונות הקשים שחווה אברהם לאורך חייו קשורים במידת האהבה והחסד. עבודת ה-"לך לך" שלו מתבססת על "ואהבת לרעך כמוך", מתחדשת ונטענת מכוח זה: ניזונה מעשיית חסד עם הזולת, ושואפת להתפשטות החסד. היותו מהלך שלובה בחיבור מתמיד בין אהבת ה' לאהבת הזולת.
בא מאהבה
"באמת כולם, מלבדי, שלמים עם הזמן ועם ההתכוונות, עם המאמצים, ההתמדה, המטרה וההישג. אינני משתמשת במילים: בדידות. ייאוש. אני במועקה. בהשפלה. הייתה תרמית...אינני משתתפת. אני מונחת". (עמ' 189)
בריאיון האחרון לפני מותו ממחלת הסרטן פנה הרב מנחם פרומן לכתבת ושאל במפתיע: "רוצה תמונה של אלוהים?" הכתבת הנדהמת השיבה בחיוב, והרב פרומן ענה לה בחיוך שובב: "את רואה אותו? הוא נמצא כאן ברווח שביני לבין אשתי". זהו גרעין תפיסת האהבה היהודית, שבה השכינה מצויה בין האישה לאיש, ולא ניתן להפריד בין אהבת השם לאהבת הזולת.
אברהם אבינו בא מאהבה והולך לאהבה. הוא אינו מסתגר בדל"ת אמות של חיבור לבורא. הרוחניות שלו היא קודם כל הדאגה לגשמיות של הזולת,[14] כפי שהדבר בא לידי ביטוי, למשל, בפתח פרשת "וירא", בה הוא עוצר מהקבלת פני שכינה כדי להכניס אורחים זרים, בשר ודם. אברהם הוא מורה הדרך האולטימטיבי להליכה שמהותה התפתחות מקבילה הן ביחס לשמים והם ביחס לארץ. כיצד נוכל לדעת האם אנו ממשיכים בדרכו? מסופר כי חסיד פנה לרבי מוורקא ושאל אותו כיצד ידע האם התקדם ועלה באהבת השם. הרבי השיב לו כך:
"צא לרחוב. האם כשאתה מביט על בני האדם שם אתה מתמלא בהשראה, מן הצלם אלוקים שבהם? אם כן, פירוש הדבר שאתה אוהב ה'. אבל אם אתה צועד ברחוב וכולם מעוררים בך דחייה: ההוא מגוחך, וההוא מגונה, ואיך ההורים של זה התחתנו בכלל.. אז אבוי, אתה ממש הולך אחורה."[15]
כך הייתה עבודת ההליכה של אברהם: עבודת אהבה של התקרבות לבוראו, ולא פחות מכך התקרבות לכל בריה בעולם. וכשמנסים להקשיב לבני אדם, להתבונן בהם בסקרנות, להכיר ולהוקיר, החידוש הנו מתמיד והימים אינם דומים זה לזה.
תוכו רצוף אהבה: ההליכה אל עבודת הכפייה
"דומים ודומים הימים ואני לעצמי דומה. יש דבר מה שאיננו דומה. את שמו אינני יודעת. בעלי ואני כשני אנשים זרים שיצאו בזה אחר זה ממרפאה אשר בה ניתן להם טיפול שהיה כרוך באי-נעימות גופנית: שניהם נבוכים, רואים זה לליבו של זה. חשים קרבה בלתי נוחה ומביישת, מגששים בלאות למצוא את הנימה הנכונה שבה ידברו ביניהם עתה" ( עמ' 174-175)
חנה גונן אינה מהלכת: היא חשה מונחת. דמומה במקומה, הימים עוברים עליה באפרוריותם. היא בודדה בעולמה ואינה מצליחה ליצור זיקה של פנים בפנים עם בעלה ובנה. תחושת הקיפאון ומות האהבה שלובים בסיפורה זה בזה: ימיה דומים בין השאר כיוון שליבה מתרוקן מרגש חם של אהבה וחמלה כלפי עצמה וכלפי זולתה.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, האם ניתן לדמיין מקום מדכא יותר ממחנה השמדה? האם יש מצב שבו הימים דומים זה לזה יותר משגרה של עבודות כפיה? ההולכים אל עבודות הכפיה צועדים יום יום בדרך שכולה נוגדת את טבע האדם בעל הבחירה: זוהי הליכה של עבדות ואונס, צעדת האסיר הרצוץ והשבור, שנעשה הכל כדי לשלול ממנו צלם אנוש.
בספרו "האדם מחפש משמעות" מתאר ויקטור פראנקל הליכה יומיומית מונוטונית ומייסרת בדרך לעבודות הכפיה. שורה של אסירים שבורים בגופם, חלקם גם ברוחם, מדשדשים לפנות בוקר לאורך דרך היציאה מהמחנה. הזקיפים האכזריים אינם פוסקים מלצרוח ולהאיץ בהם בקתות הרובים. ולפתע, האיש שצעד ליד פראנקל לחש על אוזנו: "אילו הנשים שלנו יכלו לראותנו עכשיו! אני מקווה, כי טוב להן יותר במחנות שהן נמצאות בהם ואינן יודעות מה עולה בחלקנו".(עמ' 52).
באותם רגעים החל גם פראנקל להעלות את זיכרון אשתו. הם המשיכו ללכת על פני קילומטרים, חלושים וקפואים, אינם מדברים זה עם זה אולם יודעים כי כל אחד מהם מהרהר באשתו. פראנקל תיאר הליכה יומיומית חדגונית שהפכה לגדושת משמעות משום שרוחו דבקה בדמות אשתו, הוא צייר את פניה לנגדו, ראה את מבטה ואת חיוכה, שמע אותה משיבה על שאלותיו. וכך כתב:[16]
"זו הפעם הראשונה בחיי ראיתי את האמת כפי ששרו עליה משוררים כה רבים, כפי שתיארוה, כפסגת החכמה, הוגי דעות כה רבים. האמת – שהאהבה היא המטרה הסופית והנעלה ביותר אשר אליה ישאף האדם. אותה שעה עמדתי על פשר הסוד העמוק ביותר שעשויות לגלות שירת האדם ומחשבת האדם ואמונתו: האדם נושע על ידי האהבה ובאהבה.
נוכחתי לדעת, כי אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו. בתוך בדידות אין קץ, כשאדם אינו יכול להתבטא בפעולה של ממש, כשהישגו היחידי עשוי להצטמצם בקבלת עול ייסורים בדרך הנאותה- בדרך מכובדת, במצב כזה יכול אדם לזכות במילוי משאלותיו מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו".
גם בזירת חיים שהיא פלנטה אחרת, בלתי ניתנת להשגה בדמיונם של מי שהם בני חורין, ישנן נפשות המסוגלות לקיים את עבודת ה-"לך לך", ומה שמניע אותם זהה למה שהניע את אבי האומה היהודית: אהבה.
כי חולת אהבה אני
"האומנם נמות אתה ואני מיכאל בלי לגעת זה בזה אפילו פעם אחת. לגעת. להתערבב. אינך מבין. ללכת לאיבוד זה בתוך זו. התכה. הלחמה. צמיחה פנימה. התמזגות ממארת. אינני יכולה להסביר. גם המלים נגדי. איזו תרמית, מיכאל. איזו מלכודת בזויה. עייפתי. לישון ולישון". ( עמ' 178)
מה יכול להציל את חנה גונן ולאפשר לה להתחיל ללכת? הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף אריך פרום טען כי האהבה היא התשובה היחידה לבעיית הקיום האנושי.[17] אהבה מסוגלת לפתור את סבלותיו של דור בודד ומנוכר, ולמוסס מחיצות שנבנו בין האדם לחברו. לדעתו בלא אהבה לא הייתה האנושות יכולה להתקיים אף יום אחד.
הצרה היא, שהאדם חושב שאהבה כזו אמורה "לקרות" לו, "לפגוש" אותו. אך לטענת פרום אהבה איננה מתנת אל שנופלת משמים על האדם או רגש שהאדם לפתע מתוודע לקיומו בתוכו, אלא אמנות שיש ללמוד אותה ולהתאמן בה, ממש ככל אמנות אחרת. דבר זה אינו מובן מאליו בחברה המודרנית המאופיינת מחד גיסא בחופש לבחור את בן הזוג, ומאידך גיסא בתרבות צרכנית למדי.
פרום מונה גורמים שונים לקושי של האדם המודרני לאהוב, כמו למשל מיקוד בפן הפסיבי של האהבה: רוב האנשים חושבים כי הבעיה האמיתית היא כיצד להיות נאהב, ולא כיצד לאהוב. משום כך, הם אינם מאמנים את יכולת האהבה שלהם. קושי נוסף מתייחס לנטייה להתמקד באובייקט האהבה על חשבון יכולת האהבה: ההנחה כי האתגר האמיתי הוא מציאת המושא המתאים לאהבה, והתעלמות מן השאלה האם יכולת האהבה נמצאת ברפרטואר הרגשי של האדם.
אהבת אמת, הנה התאחדות והתמזגות של נפש עם נפש שנייה, כך ששתי נפשות הופכות לאחת ועדיין נשארות שתיים. סממניה של אהבת אמת הם אכפתיות, אחריות, כבוד וידיעת מושא האהבה. זוהי תשוקתו העזה ביותר של האדם, והכוח המניע שלו. כישלון לממש את הצורך באהבת אמת עלול להוביל את האדם לשיגעון. במצב זה של אי-בריאות נפשית, האדם רואה את העולם החיצוני במונחים של עולמו הפנימי באופן בלעדי. יתכן כי זה אחד הדברים שהתחוללו בנפשה של חנה גונן, ועלולים לקרות לכל אחד מאיתנו, במידה זו או אחרת: שקיעה אל תוך שגרת ימים הנראים דומים, מיקוד יתר בצרכים האישיים שלנו, מבלי לקחת אחריות אישית על מערכות יחסים, ומבלי להקדיש זמן לתרגול של אמנות האהבה.
אהבה מקלקלת את השורה
ישנם רגעים, ימים או אפילו תקופות שלמות בחיינו, שבהן יכולה לפשוט אפרוריות מדכאת. יום רודף יום, מערכות יחסים דוהות, ואנו בתחושה ש"מה שהיה הוא שיהיה", שיצאנו מהמשחק, שהעולם הזה הוליך אותנו שולל, אולי אפילו בגד בנו. אך בהיותנו יצור מהזן ה-"מהלך", נשאלת השאלה האם נבחר בדרכה של חנה גונן, שבה "דומים ודומים הימים ואני לעצמי דומה", או שננסה לא להיות דומים: נחפש בקרבנו אחר אותו רצון גרעיני, המסוגל להבעיר מחדש אש של רצונות הנגזרים ממנו. עבור רובנו, אותו גרעין של חיות והתחדשות יהיה אהבה.
אם נסכים להיות מהלך, ונבחר לברוא את עצמנו בכל יום מחדש, גם כשנדמה שהעולם קפא על מקומו, נוכל להידמות לאבינו אברהם. על אברהם נאמר כי "אהבה מקלקלת את השורה"[18] – מעשיו העידו כי בכל עת שהזדמנה לידו האפשרות לפעול באהבה, הוא סר משגרת יומו ונחלץ לגמול חסד עם זולתו. נדמה לי, שאהבה לא רק מקלקלת את השורה אלא גם ממתיקה את השגרה, ויכולה להפוך כל יום חולין ליום הנושא רגש חם כלפי קיומנו.
[1] עוז, ע. (1968). מיכאל שלי. הוצאת כתר, ירושלים.
[2] הראי"ה קוק, אורות התשובה פרק טו פסקה ג'.
[3] בראשית יב א.
[4] ברוד, מ. לומדים חסידות. הוצאת מעיינותיך. כסלו תשע"ט.
[5] שטיינזלץ, ע. (2008). חיי שנה: מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית. ידיעות אחרונות ספרי חמד.
[6] הרב שלום נוח ברזובסקי, ספר נתיבות שלום על חומש בראשית, מאמר "לך לך" לפרשת לך לך.
[7] פירוש הגאון מוילנה על משלי טו כד.
[8] רבי קלונימוס קלמן שפירא, צו וזירוז, פסקה ב'.
[9] אמירה המיוחסת לרבי ישראל מסלנט, מקור לא מפורש.
[10] וולבה, ש. (תשנ"ח). עלי שור: שערי ההדרכה. ירושלים: הוצאת בית המוסר ע"ש ר' ח.מ. להמן.
[11] ישעיהו מח א'.
[12] מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ו.
[13] ע"פ הרבי מלובביץ', שיחות ליל א' של חג הסוכות, הזדמנויות שונות.
[14] אמירה המיוחסת לרבי מלובביץ'-"הגשמיות של הזולת היא הרוחניות שלך"- כלומר הרוחניות שלנו היא קודם כל הדאגה לצרכיו של הזולת.
[15] מובא בספרו של ר' שלמה קרליבך "אבן שלמה" על חומש בראשית, פרשת לך לך "מוכרחים להמשיך ללכת", עמד 94.
[16] פראנקל, האדם מחפש משמעות, חלק ראשון עמוד 54-55.
[17] פרום, א. אמנות האהבה, מאנגלית א"ד שפיר, תל אביב: הדר, תשכ"ו.
[18] בראשית רבה, וירא, פרשה נה, סימן ח.
