לִהְיוֹת מִדְבָּר
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 6/6/2019 | הרשמו כמנויים
הייתי משוכנעת שזה רק עניין של זמן וניסיון עד שהרגעים המִדְבָּרִיִּים האלו יחלפו כבר ויסתלקו לי מחדר הטיפול. יושבת מרוכזת ושקועה כולי באדם שמולי, מאזינה לקושי, רואה את התחינה לעזרה, מזהה את התחנון בעיניים הנשואות אלי בציפייה. ואז חשה את הצלפת אי-הידיעה. את האַיִן. מוצפת בהבנה שאין בכוחי להושיע. מתגנבת לה חרדה, ריקנות, מבוכה. לא עוזרים התארים וגם לא הצלחות העבר: אני פשוט לא יודעת.
זו הייתה חוויה קשה מנשוא. ידעתי שחסר לי ידע וניסיון, והייתי אחוזה בבולמוס של למידה חסרת מנוח. אך בהדרגה גיליתי, שגם כשמצטברות עוד שיטות, ידיעות והתנסויות – החוויה המִדְבָּרִית ממאנת לצאת מחדר הטיפול. היא שם כדי להישאר, לכן צריך להתיידד איתה. בסופו של דבר, מה שחולל את השינוי בתודעתי לא היה לימוד של עוד שיטת טיפול, גם לא זמן וניסיון, אלא הבנות של תורה. בערב חג מתן תורה, זוהי הזדמנות מתחדשת לקבל את אותו חלק יקר מתורת החיים, שהופכת את רגעי המִדְבָּר לרגעים של ניקוי וריפוי.
מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי?
ו' בסיון, חג השבועות, הוא על פי המסורת היהודית יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך. באחד ממזמורי תהלים שחוברו על ידו, כתב את המילים הבאות: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל-הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי." [1] לכאורה, מהדהדת כאן שאלה של אדם במצוקה. אך ברובד הפנימי, אפשר לגלות כאן תשובה: כשאני במצוקה אדירה, עזרי יגיע דווקא מן האַיִן. מאותה תחושת ביטול עצמית לנוכח הבורא והבריאה. הישועה שלי לא תתחיל מנצנוץ של פתרון גאוני שיעלה בתודעתי, ממאמץ קדחתני או הירואי, כי יש חוקיות וסדר בתהליך ההתמודדות. כדי שהיציאה מן המשבר תתרקם באופן הטבעי והבריא עבורי כאדם, עליה לצמוח דווקא מאותה תחושת התרוקנות ואפסיות, מן האַיִן.
רבי ישראל בעל שם טוב, שיום פטירתו חל גם הוא בחג השבועות, פיתח רעיון זה לכלל משנה סדורה. כדי לפעול בעולם, ליצור, לבנות, להתמודד עם משברים ולהושיט יד לזולת במשבריו, עלי לעבור ראשית כל דרך חוסר הידיעה, ולדעת שאשוב אליה ממקומות חדשים ללא הרף וללא תלות בשאלה כמה למדתי והתנסיתי. על פי הבעש"ט, בכל תהליך של התמודדות עם קושי, התפתחות או צמיחה רוחנית, מתקיימים שלושה שלבים התפתחותיים:[2]
- הכנעה – השפלת האגו והכרה במגבלותיי ובעובדה שאין לי מעצמי דבר.
- הבדלה- בירור פנימי של הטוב מהרע והפרדה בין ה-'עצמי' לבין הקושי שלי.
- המתקה- מימוש יכולותיי ממקום מזוכך, דרך הפיכת הרע כיסא לטוב.
בהקשר הנוכחי נתייחס אך ורק לשלב הראשון – ההכנעה, לאור עבודת הטיפול עפ"י תורת הבעל שם טוב[3]. הכנעה, שהנה השפלת האגו וחוויה חריפה של אַיִן, מסייעת לבטל את רגש ההתנשאות שעלול להתלוות למעמד המטפל כמי ש-'מחזיק בידיעה'. דרך חוויה מִדְבָּרִית של אי-ידיעה מתאפשרת הרגשת שוויוניות בתוך חדר הטיפול, ונוצרת במטפל שפלות רוח הדרושה לשם קשב נקי. בשלב ההכנעה, המטפל מאזין בקשב נקי לדברי המטופל, בניסיון לחוש אותו ואת עולמו. הוא כרוך בשתיקה ממושכת, שנדרשת לא רק כלפי חוץ אלא בעיקר כלפי פנים. על המטפל להשתיק את הקולות הפנימיים המנפנפים בתשובות המוכנות מראש. אי אפשר להתחיל לדבר לפני ששתקנו שתיקה הגונה. רק כאשר נוצר אותו חלל תודעתי של התרוקנות ושיממון, יכול להתחיל לזרום שפע דרך צינור המטפל.
מדוע ניתנה התורה דווקא במִדְבָּר?
התורה ניתנה לנו במדבר. במקום שומם, לא מעובד, לא מיושב, שנקרא בפנימיות התורה 'מקום של תוהו'. והרי התורה פונה אל האדם כיצור תבוני ומדבר, שבונה ומיישב ומשכלל את העולם, האם לא היה ראוי לתתה בלב הציוויליזציה? זוהי תשובתו של ה-'שפת אמת', רבי יהודה אריה לייב אלתר, לשאלה זו:[4]
"...וכן מצינו בבריאה מקודם תהו אחר כך יהי אור. וזהו שניתנה תורה במִדְבָּר כי צריך להיות אדם יודע שהוא חומר וחסר לו הצורה. ויש ארבע בחינות. דומם צומח חי מְדַבֵּר. והמְדַבֵּר למעלה מכולם. אף על פי כן, בני ישראל יודעים כי הביטול לה' יתברך עולה על כולנה...פירוש: שהוא כמו דומם, ומבקש יותר שלא יהיה ברשות עצמו לעשות ולדבר ברצונו, רק להתמשך אחר הנהגת הבורא יתברך שמו. וזהו עניין מִדְבָּר: שבהיות שהוא מְדַבֵּר אף על פי כן הוא מִדְבָּר, שמבטל עצמו להיות נמשך אחר הנהגת הבורא יתברך כנ"ל..."
התורה נתנה דווקא במִדְבָּר ולא במקום יישוב, מפני שלפני הדיבור נדרשת הקשבה. כדי שהתורה תחדור אל המוח, תתיישב על הלב ותחולל שינוי של אמת, נדרשת עמדה ראשונית של ביטול, של אַיִן, של אי-ידיעה, תחושת תוהו ושיממון. לא ניתן לקבל את התורה במקום יישוב, ללא תחושת חיסרון, כשהאדם מרגיש מלא בעצמו ובידיעותיו.
תַּכְלִית הַיְּדִיעָה שֶׁלֹּא נֵדַע
הרב אייל ורד הרחיב את דברי ה-'שפת אמת' וטען כי קבלת התורה דווקא במדבר מגנה עלינו מפני סכנה חמורה: מכיוון שהתורה היא חכמה, אנו עלולים להיפגש איתה כעם אתגר אינטלקטואלי.[5] על כן, קבלת התורה מתרחשת במדבר, כמין מַרְאָה למקום מעמד הנפש של כל אדם שבא ללמוד תורה בכל הדורות מעתה ועד עולם. שיממון המדבר משקף את השיממון של כל אדם, ומאפשר מצב עוברי של הכנה והקשבה. נקיות וענווה הם סימני ההיכר של המִדְבָּר, וסימני ההיכר של האדם המבקש לקבל את התורה.
לתחושתי, הדברים רלוונטיים לא רק ביחסי האדם עם בוראו, אלא גם ביחסי האדם עם זולתו, ובפרט במלאכת הטיפול. "תַּכְלִית הַיְּדִיעָה שֶׁלֹּא נֵדַע": כך לימדנו אבי תנועת החסידות רבי ישראל בעל שם טוב. כיום, כשאני חשה את אותה התרוקנות, מבוכה ואי-ידיעה במהלכו של טיפול, אני עוצרת לנשום עמוק. יודעת שזהו שלב יקר מפז עבורי כמטפלת שהיא אך ורק צינור, כלי ריק. ושאותו מִדְבָּר שומם של אַיִן, מאפשר חיבור לאינסוף ברוך הוא, שממנו בלבד מגיע ריפוי.
שבת שלום וחג שמח!
[1] תהלים קכ"א, א.
[3] מנוסי, נ. טיפול בחשמל, מתוך אתר 'גל עיני': http://www.pnimi.org.il/jewish-psychology/psychology/117-electric-therapy
[4] פירוש ה-'שפת אמת' על פרשת במדבר, לשנת תרל"ז.
[5] ורד. א. (2016). אל שפת האמת: על פרשת השבוע עם פירוש השפת אמת. הוצאת אלומות.
