על מוסר, אתיקה וערכים בייעוץ למשפחות של מחוננים
ד"ר חנה דויד | 20/10/2020 | הרשמו כמנויים
כל התערבות – בין אם מדובר בחינוך, בייעוץ, או בטיפול בילדים נעשה דרך ההורים ובהסכמתם, ואם רק הדבר אפשרי – בהשתתפותם ובתיווכם. ברוב המוחלט של המקרים ההורים הם אלו שמביאים את הילד או הילדה לקבוצה, ליועצת או לפסיכולוג. כאשר מדובר על התערבות שנעשית באופן פרטי, הרי ההורים גם משלמים עבורה. כאשר המבוגר האחראי לילד מתוקף החוק מתנגד להתערבות – אי אפשר לכפות אותה אלא במקרים קיצוניים. יתירה מזו: כאשר יש התנגדות שכזאת, הנזק שבהתערבות עלול להיות רב מן התועלת, שכן, העמדת הילד בקונפליקט בין הוריו לבין המטפל היא בעלת פוטנציאל ודאי לנזק נפשי.
לפיכך חשוב – בכל דיון שעוסק במוסר, בדת או בהשקפה כלשהי, בכל תחום, לברר את עמדת ההורים. העקרון החשוב שצריך לעמוד תמיד לנגד עינינו ככלל הוא, שלא קיימות כאן שתי דעות, שני סולמות ערכים או שתי השקפות. רק הדעה, סולם הערכים והשקפת העולם של ההורים הם הקובעים. וזאת בלי קשר למה שהמטפל חושב, מרגיש, או יודע – או למצער, חושב ואפילו בטוח שהוא יודע.
מכאן שאין לדון עם הורים בשאלות מוסריות, ערכיות או דתיות. גם לא בסוגיות פוליטיות. כבר בפגישת הייעוץ נחשפות אצלי, בדרך כלל, דעות ואמונות שהמשפחה חיה על פיהם, ואני משתדלת לא "לדרוך על יבלות". עם זאת, לפעמים הדבר קל יותר לפעמים קשה יותר, שכן עלי לבחור בין עקרון על פיו אני מנהלת את חיי, לבין כזה שעבור המשפחה הוא בבחינת "ייהרג ובל יעבור". לפעמים עקרונות אלה אינם עולים בקנה אחד, לפעמים אפילו סותרים זה את זה. להלן מספר דוגמאות.
- ילדה בת 6, שלמדה בבית הספר הממ"ד שבו למדה גם בתו של נפתלי בנט, סיפרה לי ש"הרבה ילדים אצלנו שונאים ערבים ואומרים עליהם דברים לא יפים". זה אירע לפני מספר מספר שנים, במהלך אחד מ"גלי" האוטובוסים המתפוצצים, וגם במשפחות שאינן דתיות-לאומיות שמעו ילדים צעירים מלות גנאי, קריאות שטנה ושאיפות נקמה בסביבתם ואף בקרב בני משפחתם. "אבל", הוסיפה הילדה, "אני רואה כל יום את המנקה הערבייה אצלנו בבית הספר, והיא לא נראית לי כמו אשה רעה או מחבלת. אתמול ניגשתי אליה ודיברתי אתה. היא סיפרה לי שיש לה ילדה בדיוק בגיל שלי, מה הילדה אוהבת לאכול, איך היא אוהבת להתלבש ומה היא לומדת". "אז מי צודק?" שאלה אותי הילדה. "מי שאומר ש'צריך לגרש את הערבים' או אני, שחושבת שערבים כמו המנקה הם ממש נחמדים?"
במקרה זה לא היתה לי שום בעיה: ידעתי שהוריה של הילדה גדלו באירופה, בצוותא עם ערבים רבים בני המעמד הבינוני, בחלקם הגדול בעלי מקצועות חופשיים. גם ידעתי, שאחד מזוגות הסבים של הילדה דיבר בבית ערבית, והם נהנו לשמוע מוזיקה ערבית. חיזקתי את הילדה במסקנה שהיא הסיקה בעצמה: "אי אפשר להכליל" ו"כמו שיש יהודים רעים יש גם ערבים רעים – ולהיפך", מתוך ידיעה, שעל מסקנה זו יחתמו הוריה בנפש חפצה. עם זאת, "תייקתי" את העובדה, שילדה כל כך צעירה מוכנה "ללכת נגד הזרם", ועלי לשמור עליה וללמד אותה לשמור על עצמה. עזרתי לה להבין, שכל אמירה על "ערבים טובים" או מעשה – כמו שיחה עם ערבייה, עלולים להיחשב פרובוקטיביים בסביבה בה היא חיה, ועליה לקחת בחשבון שהיא עלולה לספוג בשל כך עלבונות או אף לסבול מהדרה חברתית.
2. אביו של ילד בן 8 המתין בעת ששוחחתי עם בנו, ובזמן ההמתנה ראה על השולחן את "קטלוג הגלריה", שיצא לאור לרגל פתיחת הגלריה לאמנות באום אל-פאחם. על כריכת הקטלוג, שהוענק לי עם הקדשה על ידי מנהל הגלריה כאשר הגעתי לפתיחתה החגיגית, ראה כיתוביות בשלוש שפות: אנגלית, ערבית ועברית. האב המתין בסבלנות עד תום הפגישה – אבל לא דקה מעבר לכך, וברגע שראה אותי העביר אלי את הספר ואמר: "אני לא מוכן שהבן שלי יהיה חשוף לשפה הערבית". אמרתי לו "בסדר גמור", לקחתי ממנו את הספר וטמנתי אותו בין שאר ספרי האמנות שלי, כדי שחלילה האב או הבן לא ייחשפו אליו.
עם כל הקושי שבדבר, לא היתה לי למעשה ברירה. מעצם העובדה, שמצויים אצלי ספרים בערבית (אם להודות על האמת, בעיקר תרגומים לעברית של ספרים שנכתבו בעברית...) הרי "ספר הגלריה" שיצא לאור עם פתיחת הגלריה והקדשה אישית מהמנהל מהווים הצהרה ברורה למדי לגבי יחסי לערבים ולערבית. מעצם קיומם ברור, עד כמה נראה לי לא נכון להעלים את קיומה של השפה הערבית והתרבות הערבית מילד צעיר, ואיזה מסר עובדה זו משדרת. אבל כאשר על כף המאזניים מוטל שלומו הנפשי של הילד, שעלול להיקלע ביני ובין אביו, ברור מה יכריע את הכף.
- ילד בן 10, שלמד בבית ספר דמוקרטי, התעניין מאוד בשאלות פוליטיות חברתיות ונהג לקרוא את עיתון "הארץ" מדי בוקר כבר מכיתה א. יום אחד, בעיצומה של מערכת בחירות מלאת השמצות ו"גילויים" שנועדו להביך פוליטיקאים מ"הצד השני", הוא אמר לי: "את יודעת, אנחנו רק בכיתה ד, וכבר חצי מהבנים בכיתה אומרים שהם ישרתו בהכי קרבי שיש, וחצי אומרים שהם לא מתכוננים בכלל לשרת בצבא". אמרתי: "מעניין מאוד. הם גיבשו דעה ממש מוקדם". והוא ענה לי: "ממש לא נראה לי שהם גיבשו דעה. זה נשמע כמו סיסמאות, כאילו שהם חוזרים על מה ששמעו בבית – או שהם אומרים את ההיפך ממה ששמעו בבית...". עניתי: "יכול בהחלט להיות, אני לא מכירה את המשפחות שלהם ואת האנשים שמשפיעים עליהם, אבל מה שאתה אומר לגמרי הגיוני. האם גם אתה כבר גיבשת דעה?" "לא", הוא ענה. אבל אני חושב שיש סיכויים טובים שאשרת ביחידת מחשבים. אני מאוד אוהב את זה, ואני מרגיש שאני יכול לתרום שם הרבה וגם ליהנות". "רעיון יפה", חיזקתי אותו. "אתה יודע שיש לך עוד הרבה זמן עד אז, אבל זו דרך חשיבה מעניינת, בפרט שאתה ממש במיעוט בכיתה...". "כן", הוא ענה. "לא אכפת לי להיות במיעוט". "האם סיפרת את זה לשאר הילדים?" שאלתי "לא, רק לחבר הטוב שלי" הוא ענה. מצוין, שיבחתי אותו. נראה לי שעשית את כל העבודה בעצמך. חשבת, הגעת למסקנה מסוימת שמתאימה לך, לא נכנסת למלחמות עם אף אחד, ולא אמרת בפומבי משהו שאתה יודע שכמעט כולם לא יקבלו. אז תודה ששיתפת אותי".
וינייטה זו מראה, שלפעמים צריך רק לשמוע. ההקשבה עוזרת לילד, וגם למטפל שהילד פותח בפניו את עולמו. הילד שתיארתי כבר ער לסיכונים של בחירות שאינן כמו "של כולם", ויודע שעליו להגן על עצמו מפני תוצאותיהן. הוא גם יודע, שלפעמים שמות כמו "דמוקרטי" מכסות על משהו שהוא רחוק מאוד מדמוקרטיה. לא להתגייס לצבא בשל אידיאולוגיה, כמו גם "להיות הכי קרבי" מטעמי אידיאולוגיה, הם שני קצוות. בית ספר דמוקרטי אמור היה להיות מקום שבו האמצע, הפשרה, ההכלה – הם הערכים שהרוב מאמין בהם וחי על פיהם. ההתנגשות בין ההצהרות ובין המעשים, בין הכותרת ובין התוכן קשה לכל אחד. תדיר היא קשה יותר לילד המחונן, שכבר בגיל צעיר מבין זאת היטב ונאלץ להתמודד עם הקונפליקט שהסתירה מייצרת.
