האשמת קורבן בטיפול פסיכולוגי: בין הנפשי למציאותי
שפיות זמנית | 9/10/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
נראה שמראשיתה הייתה הפסיכואנליזה מסוכסכת בשאלת ההפרדה בין מציאות חיצונית למציאות נפשית. המעבר של פרויד מתיאוריית הפיתוי לתיאוריית המיניות הילדית ב-1897 ייצג את המעבר הראשון מהעיסוק בהשפעת המציאות החיצונית על הנפש לעיסוק במציאות הנפשית הפנימית. יותר ממאה שנים לאחר מכן, ואחרי שהופיע הטקסט החשוב של דיוויס ופרולי ב-1991, שהצביע על כך שטראומה מינית בילדות אכן שכיחה ומתרחשת במציאות - נראה שכיום מרבית המטפלים והמטפלות בבריאות הנפש בישראל מאמינים למטופלים ולמטופלות שלהם כאשר הם מדווחים על אלימות מינית. התפיסה הרווחת היא שטראומה מינית נובעת מפגיעות ממשיות, ולא כאלה שנובעות ממשאלות, דחפים או פנטזיות.
אלא שגם אחרי שמתרחשת ההכרה מצד המטפל/ת שהטראומה אכן התרחשה במציאות, נותרת השאלה כיצד המטפל/ת מתייחס/ת אליה. ובכלל, כיצד טיפול שמתעסק בנפש, שנקודת המוצא שלו היא הנפש, מצליח לעסוק בעוולות שמתרחשים במציאות וביחסי הגומלין בין העולם הפנימי לחיצוני.
האשמת הקורבן היא ביטוי חברתי המתאר מקרה שבו קורבן של עוול – במקרה המדובר בכתבה זו, עוול של פגיעה מינית – מוצג כבעל אשמה חלקית או מלאה ביחס לפעולה שנעשתה בו. כך למשל, נערה שנאנסת לאחר ששתתה אלכוהול יכולה להיות מואשמת בכך שבחרה לשתות, ולכן היא "גם" אשמה במה שקרה לה; דוגמה נוספת היא המקרה בו קבע השופט ציון קאפח כי ילדה בת תשע שבוצעו בה מעשים מגונים הייתה בעלת "אופי מתירני"; או כל אישה שחוותה אלימות מינית ברחוב ונשאלה מדוע בעצם הלכה לבד, בשעה כזו, ברחוב כזה, בלבוש כזה. למה לא נזהרה?
האם האשמת קורבן יכולה להתרחש – ומתרחשת בפועל – גם בטיפול פסיכולוגי? והאם כאשר היא מתרחשת במרחב של חדר הטיפול, היא מבטאת מציאות נפשית פנימית, מציאות חיצונית אמיתית או שילוב של השתיים?
חרב פיפיות
ישנן לא מעט נשים שמעידות שחוו האשמת קורבן בטיפול הפסיכולוגי שלהן. ר', שהתראיינה לכתבה ב"שיחה מקומית", מספרת: "הלכתי לפסיכולוג דרך קופת חולים, ואחרי כמה פגישות שמתי לב שהוא מכוון את הטיפול לכך שאני אקח אחריות על החלק שלי באונס. הפסקתי את הטיפול מיידית, התעמתתי אתו, הוא התגונן. צרחתי עליו שאני מוותרת על חיסיון, ושיספר לקולגות שלו על האסטרטגיה הטיפולית הזאת".
ה', שמתמודדת עם פוסט-טראומה מורכבת, ושהתראיינה לכתבה זו, מספרת: "בנקודה מסוימת בטיפול, שארך שבע שנים, המטפלת שלי אמרה לי 'פשוט תפסיקי לשכב עם אנשים כאלה'. היא תפסה את זה כאילו זה דבר שאני עושה אותו, כאילו שאני כל הזמן נקלעת לכל מיני סיטואציות בכוונה, והיא אומרת שזו אשמתי. היא כל הזמן דחפה את זה לנרטיב, אבל הרבה פעמים אלה היו פשוט סיטואציות שאין בהן מנוס מאשר שככה יתנהגו אליך".
קל להזדהות עם הטענות שר' וה' מעלות. אלא שבקרב מטפלים עשויה לעלות השאלה: אם נקודת המוצא של הטיפול היא שהמטופלת אינה אשמה בפגיעה המינית שחוותה, כיצד ניתן לגעת ולעסוק בשאלת האשמה שעשויה לעלות בדינמיקה הטיפולית? ואיך לוקחים בחשבון אלמנטים של רה-ויקטימיזציה (קורבנות חוזרת, re-victimization, תופעה שבה קורבנות פשע, ניצול או התעללות, הם בעלי סיכוי גבוה להיות במצבי קורבנות בהמשך)? איך אפשר כן לסייע, דרך טיפול נפשי, במניעת פגיעה מינית חוזרת בקרב אלה שנפגעו בעבר – מבלי ליפול להאשמה, מבלי לפגוע במי שפגועה גם כך, ועוד במקום שבו היא אמורה להרגיש בטוחה? והאם באמירה "את לא אשמה" קיים גם שחרור מאחריות, מאפשרות להיות בעלת כוח ואוטונמיה בעולם? האם אין זו אמירה פסימית שמרמזת שאין אפשרות להשתחרר מסיטואציות מסוכנות במציאות, שאין אפשרות לקחת שליטה מול תוקפנות?
"שאלת האיזון בין הפנים לחוץ היא שאלה בוערת במיוחד בטיפול בנפגעות ובנפגעים, ועוד יותר כאשר מדובר במקרה שהתרחש בבגרות", אומרת מור בר, פסיכולוגית בהתמחות קלינית בבית החולים שיבא. "התשובה עליה מאיימת להיות חרב פיפיות: אם אני רוצה לסייע למטופלת לגדוע את מעגלי השחזור האיומים של הטראומה באמצעות בחינת הסיטואציות המקדימות פעם אחר פעם פגיעות נוספות, אני מסתכנת בהאשמת הקורבן, ברה-ויקטימיזציה ובהתעלמות מכך שמניעה של אלימות מינית היא לעולם משימה חברתית ולא רק פרטית. מהכיוון השני, אם העמדה הפמיניסטית שלי נכנסת איתי לחדר, ואיתה ההכרה בתרבות האונס והאמירה הבלתי מתפשרת 'את לא אשמה', אני מסתכנת בקריסה לקוטב המציאות. כל אמירה חד משמעית בחדר הטיפולים, כולל זו, עלולה ברמה כזו או אחרת לחסום את היכולת שלי ושל המטופלת לחקור ביחד את החוויה הפרטיקולרית שלה בעולם, ובמובן זה, להגביל את ההבנה שלה את עצמה. יותר מכך, היא עשויה לקדם תפיסה נוקשה של העולם כמקום פוגעני ומסוכן, וזה כמובן הדבר ההפוך ממה שהייתי רוצה להשיג בטיפול".
אתיה ברנהרט מגן, פסיכולוגית קלינית העוסקת בתחום הטראומה המינית, אומרת שבמובן זה, המרחב הטיפולי מאפשר עיסוק לא רק במה שקרה במציאות החיצונית, במה שנעשה או לא נעשה, נאמר לא או לא נאמר – אלא גם במה שהתרחש במציאות הפנימית. "בטיפול נרצה לאפשר למגוון העמדות והרגשות בנוגע לאירועי הפגיעה המינית לעלות", היא אומרת. "במרחב בטוח, שבו מבוססת ההכרה באשמה ובאחריות של הפוגע, נוכל לבחון מה היה מרחב הפעולה של הנפגעת בסיטואציה ומה היו הגורמים, הקונקרטיים והנפשיים, שהעלו את רמת החרדה והובילו לעתים לשימוש במנגנוני הגנה דיסוציאטייביים, אשר בתורם צמצמו את האייג'נסי שלה, כלומר את היכולת שלה לפעול, בתוך הסיטואציה".
ברנהרט מגן מזכירה כי בסיטואציה של פגיעה מינית, כמו בכל סיטואציה טראומטית, יש איום על שלמות העצמי. "בסיטואציה כזו הנפגעת תפעל הכי טוב שהיא יכולה על מנת לשמור על עצמה. לעיתים תהיה יכולת להגיב כלפי חוץ, כלפי ההתנהגות הפוגענית או החודרנית, אך פעמים רבות מאוד היכולת לפעול תהיה כלפי פנים", היא אומרת ומסבירה: "במצב כזה יעלה שימוש במנגנוני הגנה של ניתוק. הנפש באופן לא מודע כאילו אומרת לעצמה - אם אני מתנתקת מהסיטואציה, אז אני מתנתקת מעצמי, ואז מה שקורה עכשיו, לא קורה לי. באופן זה הנפגעת מצליחה לשמור על עצמה בסיטואציה. במובן זה, ה'בחירה' לכאורה שקיימת בסיטואציות הללו, היא בחירה בין אפשרויות קשות, שלכל אחת מהן מחיר רב".
כאילו המטפלת שלך ממכרת אותך לסמים
ה', שמתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת, מבקשת להסביר מה קרה לה כשהמטפלת שלה העלתה את האפשרות שגם לה יש אחריות בנוגע לפגיעות המיניות החוזרות שהיא חווה, כשהיא הציעה לה "לחשוב יחד למה היא נכנסת שוב ושוב לסיטואציות מסוכנות כאלה". "האמת היא שכקורבן, יש לך קצת משאלה שיגידו לך שאת לא קורבן. האשמת קורבן בטיפול זה קצת כאילו המטפלת שלך ממכרת אותך לסמים. בהתחלה היא נותנת לך להרגיש כוח, להרגיש שאת עשית את זה לעצמך, שהיה לך כוח בנקודה שבה זה קרה לך – וזה נורא נעים ומפתה. אחרי שאת מאמינה למטפלת שזה נכון, את יוצאת לרחוב, וברחוב יש הטרדות מיניות, ולימדו אותך בטיפול שאת עושה את זה לעצמך, אז את יוצאת מאירוע של הטרדה מינית בהרגשה של 'הנה שוב אני עושה את זה לעצמי', ואת מתחילה להרגיש חלשה עוד יותר", היא אומרת. "את מרגישה שאת שוב פתחת את הדלת למי שפגע בך".
ה' מספרת שהחוויה הזו בטיפול גרמה לה לא לסמוך על עצמה ועל תפיסת המציאות שלה. "המטפלת מאירה לך בפנס את הדפוס הזה, ואומרת לך שאת עושה את זה לעצמך, וזה פשוט כל כך מייאש, זה גורם לך להרגיש קטנה ואפסית, והמחשבה שאת עושה את זה לעצמך גורמת לך להרגיש עוד יותר נורא", היא מסבירה. "עד עכשיו לא חשבת על עצמך כעל משת"פית, ופתאום היא שמה זרקור על זה שיש לך חלק בזה, שאת בעצם אדם מטורף שמתעלל בעצמו".
ברנהרט מגן מתייחסת אל הפרדוקס שמתארת ה'. "ברגע הראשון האמירה הזו של המטפלת באמת נותנת כוח, כי הנה, 'אם אני רק אבין, אני אוכל שלא לעשות את זה לעצמי שוב', אבל בפועל בתוך החברה שבה אנחנו חיים אנחנו לא רק סובייקטים, אנחנו הרבה פעמים נתפסים גם כאובייקטים עבור אחרים. בטיפול אולי מתחזקת הסובייקטיביות שלה, אבל באיזשהו שלב הכוחות החברתיים שפועלים מצמצמים את המקום הזה - ואז נוצרת תחושה של הונאה, של 'יכולתי למנוע אבל בעצם לא מנעתי', ואז עולה השאלה מי אשם - אני אשמה, כי אני לא הצלחתי למנוע? המטפלת אשמה כי היא רימתה אותי? החברה אשמה? למה הדבר הזה קורה שוב?"
ים-יבשה
כל המטפלות שהתראיינו לכתבה זו הסכימו על כך שבתחילת הטיפול חשוב לתת תוקף לחוויה של המטופלת כמי שנפגעה, באופן דומה לזה שנעשה במרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. זהו קו הטיפול הראשון, והוא משמעותי. "בשלב הראשון תהיה הצגת עמדה מאוד ברורה מצידי, אשר תסיר את הספק של המטופלת לגבי האופן שבו אני רואה את הדברים. זהו שלב קריטי לטעמי ביצירת הברית הטיפולית עם נפגעות, אשר יכול לקחת פגישות ספורות או חודשים ארוכים, ולא פעם תופס צורה של 'ויכוח' ביננו", אומרת בר. "המטרה של התהליך הזה מבחינתי היא לאפשר למטופלת להשמיע בחדר חלקים שלה אשר מאשימים את עצמה בתקיפה שקרתה לה, תוך שהיא יכולה לסמוך עלי שאני לא אוותר לה – היא יכולה לספר לי כל מחשבה איומה שעוברת בראשה אך לעולם לא תצליח 'לשכנע' אותי בכך שהיא באמת אשמה".
בר אומרת שרק לאחר שהתהליך של ההכרה במציאות החיצונית מסתיים, ניתן להוסיף את המורכבות של העולם הפנימי. "בשלב הזה אני והמטופלת נוכל להרחיב את ההסתכלות המשותפת שלנו על מציאות החיים שלה לאחר הפגיעה, והאופן שבו טבעה המשתחזר של הטראומה ממשיך ללפות את נפשה". בר מציעה להסתכל על הטיפול בנפגעות כמשחק של "ים-יבשה": "אם ארצה לסייע למטופלת שלי להתבונן באופן שבו הצלקת שהותירה בה הטראומה הפכה אותה פגיעה מאוד לטראומה נוספת, דרך חקירת דפוסי הפעולה הפנימיים, נהיה חייבות להבין את האלמנטים המציאותיים לחלוטין שאפיינו את האלימות שהופעלה עליה בטראומה הראשונית שחוותה", היא אומרת, "למשל, יהיה עלינו להתייחס לטראומה העיקשת שלה כאישה בעולם פטריארכלי, אשר הובילה אותה לקושי הסובייקטיבי לעמוד על הרצון שלה. מכיוון אחר, ננסה להבין כיצד האופן שבו נשללה ממנה בעבר התחושה כי היא יודעת להבחין בין טוב לרע, אכן מקשה עליה לקום וללכת מסיטואציות מסוכנות ביותר".
ברנהרט מגן מזכירה כי יש להקדיש תשומת לב בטיפול בנפגעות ובנפגעים לדינמיקה שמשחזרת יחסים של קורבן ותוקפן. "הרבה פעמים יש תפיסה שכדאי לדבר על הטראומה במיידי, ולא לתת לדברים להתהוות – ואז משתחזרת חוויה שהיא חודרנית", היא מסבירה. "חשוב לקחת אחריות כמטפלים על מה שמשתחזר בתוך ההעברה וההעברה הנגדית ולעבוד דרכו, לא רק להיות מופעלים על ידו".
לפעמים אנחנו טועים
האמת היא שסביר להניח שהאשמת הקורבן בטיפול לרוב לא מתרחשת מכיוון שהמטפל או המטפלת מתכוונים להזיק – אלא להפך. ה' מסבירה שלדעתה, מטפלים מתעלמים הרבה פעמים מכך שמטופלים אינם בעלי ידע פסיכולוגי מורכב ומסועף: "מטופלים לא מבינים איך עובד הלא-מודע ואיך דברים משתחזרים, מטופלים לא מספיק 'משכילים', ואז אומרים להם שהם 'משחזרים'. אי אפשר סתם ללמד מישהי שהיא נפגעת שוב ושוב בלי להסביר לה לעומק וכמו שצריך שזה לא אומר שהיא אשמה, אלא שזה המבנה של הטראומה", היא מסבירה.
"לפעמים אנחנו כמטפלים טועים. כולנו לפעמים אומרים אמירות שהכוונה שלהן לא הייתה כזו, אבל עשויות להישמע כהאשמה", אומרת ברנהרט מגן. "בעיקר בנושא של פגיעה מינית, כאשר התפיסה החברתית החיצונית של 'איך לא עצרת, ואיך לא אמרת ולמה לא עשית', נכנסת גם לטיפול, אפילו אם זה נעשה באיזה ניואנס קל, אפילו ללא כוונה רעה - זאת יכולה להיות חוויה נורא פוגענית. השאלה היא עד כמה יש מקום להבין ולדבר על זה בטיפול".
בר חושבת שדווקא ברגעים האלה של חוסר סנכרון ואי הבנה, טמונה גם הזדמנות גדולה. "היכולת המתפתחת של המטופלת להתעקש על הגבולות שלה, לתבוע אותם ולהתנגד למטפלת, היא למעשה אחד מהתהליכים המרפאים המתרחשים בטיפול. תרגול פשוט של היכולת לומר 'לא', כפי שהתפיסה החברתית מציעה, לא יסייע למטופלת שלי לשבור את מעגל הטראומה; קולה לא יישמע, כפי שהוא לא נשמע בזמן הטראומה. התיקון יתרחש כאשר המטופלת תעז להגיד לי 'הדבר זה לא מתאים לי, אני רוצה אחרת'. השינוי ייווצר ראשית בתוך החדר, ואחר כך, בתקווה, גם בחיים בחוץ", היא אומרת, ומדגישה: "לכך, כמובן, אין כל קשר לעומק המחשוף או לנשיאת תרסיס פלפל בעת יציאה לבילוי בלילה. לכן, זה השלב שבו אנחנו גולשות בחזרה לתוך המציאות הפנימית של המטופלת, ומדברות על היכולת הבסיסית שלה לחלום לעצמה עולם שבו אינטראקציה רומנטית עם גבר אינה כוללת חציית גבולות הרסנית או ויתור על הצרכים שלה. הדבר הזה, כשהוא מופנם, ללא ספק מתרגם בסוף גם לשינוי ממשי במציאות החיצונית".
