וידויים של פסיכולוגים ברשת
שפיות זמנית | 26/11/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
לפני כחודש כתבנו בבלוג הזה על קבוצות הווידויים שפורחות ברשת – לכל שכונה, אוניברסיטה ומקום עבודה שמכבדים את עצמם יש קבוצה שאליה מעלים המשתתפים וידויים שונים ומשונים באנונימיות מלאה. בחודשים האחרונים פעלה ברשת גם קבוצה כזו שנועדה לפסיכולוגים מתמחים, ואלה כתבו בה וידויים אנונימיים על חוויותיהם ותחושותיהם בתהליך ההתמחות. עם הזמן, הקבוצה הפכה למרחב להתייעצות עבור מטפלים צעירים, למקום שבו התאפשר להם לפרוק ולשתף בחוויות מורכבות. לפני כשבועיים הקבוצה נסגרה, לאחר שהושמעה עליה ביקורת מצד פסיכולוגים שנחשפו אליה: הם טענו שהווידויים שהופיעו בה חצו את הגבול מבחינת התכנים ושלא הייתה הקפדה על סינון המשתתפים בקבוצה, כך שעלה חשש שהתכנים שמופיעים בה יזלגו אל מחוץ לקהילת הפסיכולוגים.
המקרה הזה העלה כמה סוגיות שבעינינו חשוב לכתוב עליהן: האם מותר - וראוי - לפסיכולוגים לפרוק את תחושותיהם באופן אנונימי ברשת? האם מותר וראוי שפסיכולוגים יתלוננו על מדריכים מתעמרים על גבי האינטרנט? האם מותר לפסיכולוגים לכתוב ברשת, אבל לא באופן אנונימי? או שאולי פסיכולוגים צריכים להימנע מלכתוב תכנים רגישים תחת הכותרת של "פסיכולוגים", מחשש לפגיעה בכבוד המקצוע?
לערער על יחסי הכוח
"כשהקבוצה הזו נפתחה היא הייתה מאוד מעניינת, ואפילו שמחתי שקיבלו אותי אליה אפילו שאני כבר לא מתמחה, כי זה אומר שאני עדיין 'רוקנרול'", אומר עמוס פריבס, פסיכולוג קליני במכון טריאסט שריג וכותב הבלוג "חקירות פנים". "בעיניי, המקצוע שלנו הוא מקצוע עם המון היררכיות ויחסי כוח, וזה היה מאוד נחמד שיש מקום שבו אפשר לכתוב בו 'יש לי מדריכה מטומטמת אבל אני לא אומר לה את זה'. זה היה ממש כיף".
פרופ' גבי שפלר, פסיכולוג קליני ולשעבר יו"ר ועדת האתיקה, חושב אחרת. "העמדה שלי היא מאוד ברורה. כל הדברים שאתה מעלה – 'אני שונא את המדריכה, קשה לי, היא בלתי נסבלת, קשה לי עם עמיתיי, אני לא סובל את הפציינטים, הפציינט הזה מגרה אותי וזה מגעיל אותי' – כל אלה הם הרהורים מאוד חשובים, אבל אני חושב שאין שום תועלת בהעלאתם באופן אנונימי", הוא אומר. "לדברים האלה יש ערך כאשר יש מישהו שמקשיב להם. נכון שמאוד קשה להגיד למדריכה שהיא בלתי נסבלת, אבל גם למדריכה יש מישהו שאחראי עליה ואפשר לגשת אליו וצריך לעשות זאת".
בעיניו של שפלר, הבעיה העיקרית של קבוצה זו והדומות לה היא שהן מעכבות שינוי במקום להביאו. "יש משהו נורא נוח בלשבת באינטרנט ולכתוב על הקושי מול המדריך, ואחרים יענו 'כן, גם לי היה כזה', וזה לא ישנה כלום", הוא אומר. "אני לא עוין את האינטרנט, אבל אני חושב שהאנונימיות הזו מאפשרת למשהו לא בריא להתרחש, שאם פסיכולוגים לא יבינו אותו, אז מי יבין אותו?"
שפלר מסביר שהוא אינו מתעלם מיחסי הכוח, אך עם זאת הוא חושב שלא קיים כוח בלתי מוגבל אצל מדריך או אצל כל בכיר אחר. "כל עוד הפסיכולוג המתמחה לא יהיה קונפרונטטיבי אל מול מקור המצוקה שלו, לא יקרה שום דבר טוב. גם אני, בתור פרקטיקנט, לא הסתדרתי עם מדריכים והרגשתי מעוך. בסופו של דבר דיברתי על כך עם המדריכה, זה לא היה קל אבל הבנתי שלא רק היא בעייתית. גם לי קשה לראות מה שרואים מנקודת מבטה. בהמשך, כשהייתי ראש מגמה קלינית, כשפנו אלי פרקטיקנטים וביקשו להחליף מדריך שאלתי: האם דיברת איתו? מה יקרה אם תדבר? מותר לך להגיד למדריך את מה שאתה חושב, לא בשפה של 'אתה מגעיל' אלא בשפה של 'אתה לא מבין', 'אתה כופה את דעתך עלי', 'אתה לא מאפשר לי' – זה יכול לחולל שינוי ביחס ההדרכתי. ואכן ברוב רובם של המקרים, הקשיים הצמיחו מסלולים חדשים. ואם זה לא מחולל שינוי – תמיד יש מישהו מעל המדריך. ברוב המקומות יש מדריך ויש פסיכולוג ראשי ויש מנהל תחנה. בוודאי שלמדריך יש השפעה על המודרך, אבל זו עמדה שגויה מצד המתמחים לחשוב שבגלל שיש יחסי כוחות הם תמיד בצד המפסיד. יש הרבה מקרים שבהם דעתם של מתמחים נשמעה, התקבלה והשפיעה".
שפלר מוסיף שכך, למשל, שוּנה סעיף בקוד האתיקה של הפסיכולוגים, שמחייב מדריכים להראות את חוות דעתם המקצועית על מודרכיהם בטרם יעבירו אותה למי שמוסמך לקבלה. "בעיניי זה גם מבטא את אותה העמדה כלפי המדריכים", הוא מציע, "לא ניתן לבקר מישהו מבלי שהמבוקר יראה וידע שיש ביקורת – גם אם לא יקבל אותה. לכן אין תחליף לשיח האנושי, אחד מול אחד".
חוקי הפורמט
לדעתו של פריבס, האנונימיות היא דבר בריא דווקא משום שהיא מאפשרת לערער על יחסי הכוח שקיימים ומובנים במקצוע. "זה דבר חיובי, כל עוד משתמשים בזה כדי לצחוק על החזק, ולא על החלש", הוא אומר. "אני חושב שקבוצה כזו צריכה להיות מנוהלת, ומי שניהל אותה לא עשה עבודה מספיק מקצועית ולכן זה התקלקל". בקבוצה המדוברת, גם המנהלים היו אנונימיים, ובנושא הזה, פריבס נחרץ: "המנהלים חייבים להיות לא אנונימיים. אם אתה מרגיש שאתה לא כשיר לתחום את גבולות השיח, אל תזמין אנשים לדבר אצלך. אתה צריך לקחת אחריות על ההזמנה הזו. לדעתי, אם מישהו היה מנהל את זה בצורה אחראית, זה יכול היה להיות מוצלח".
לדידו של פריבס, העניין הוא לא בתוכן עצמו שעלה לקבוצה, אלא במפגש בין התוכן לפורמט. "כל דבר אפשר להגיד. להגיד 'אני נמשך מינית למטופל שלי ואני מכוון אותו לדבר על מין' זה משפט שמדהים לדבר עליו בהדרכה, ומי שאומר את המשפט הזה למדריך שלו הוא מטפל טוב והוא מוכן להודות ולשים לב. זו אמירה שקשה להגיד בהדרכה אבל גם מאוד חשוב. ואז קבוצת אינטרנט באה ומציעה להגיד את זה בתוכה בלי להסתכן, אבל יש סוג מסוים של אמירות עליהן צריך לומר לאדם – לא. את זה אתה לא יכול להגיד פה. אתה לא תשתמש בפרקטיקה של הווידוי כדי לטהר את עצמך, זה לא יכול להיות חלק מהשיח פה. יש תכנים שמתאימים לפורמט הזה ויש כאלה שמחייבים עבודה אחרת ופורמט אחר. הקבוצה הזו יכולה לשמש מקום לפורקן, אבל חשוב מאוד לשים לב מה פורקים שם, איך ובפני מי. חשוב שמוודאים שכולם שם פסיכולוגים, ושכאמור יש מנהלים גלויים ומוכרים שמפקחים".
כשדנים בזכותם של אנשים להתוודות ולפרוק תחת הכותרת של פסיכולוגים, סוגיה משמעותית שעולה היא השמירה על כבוד המקצוע. "כשהייתי יו"ר ועדת האתיקה", מספר שפלר, "קיבלנו תלונה על פסיכולוג שהולך לבית קברות הצבאי ואוסף פרחים מהמצבות, ומביא הביתה לשבת. זה מגעיל, אבל כתבנו למי שהתלונן, 'תשמע, זה לא מענייננו'. שבועיים אחר כך, במפגש חברתי, מישהו שאל אותי מה אני עושה ואמרתי 'פסיכולוג קליני', והוא אמר: 'תגיד לי, גם אתה אוסף פרחים בבית הקברות הצבאי?' – ואני כל כך התביישתי. אמרתי לעצמי שטעינו בזה שוויתרנו על התלונה האתית הזו. לא עמדנו על הנקודה של כבוד המקצוע, ויש דברים שאי אפשר לעבור עליהם".
"אני מנוי נלהב של כל קבוצות הווידויים של האוניברסיטאות. אני מת על הדברים האלה", מודה פריבס. "עולים שם וידויים חמודים ומצחיקים, וזה באמת בסדר גמור. איכשהו אוכלוסיית הסטודנטים הכללית מצליחה לנהל דבר כזה בלי להיות רעילה. למה פסיכולוגים לא? זה מעלה את השאלה אם אנחנו לא קצת יותר מדי מבוהלים. כן, מדריכים יכולים לחשוב שזה לא יפה שיש מקום פומבי שבו מישהו אומר שהמדריך שלו אידיוט. הם צריכים ללמוד לחיות עם זה, כי אף אחד לא אומר את השם שלהם, ואנחנו לא מחויבים להגן על המדריכים שלנו. אנחנו כן מחויבים להגן על המטופלים שלנו".
גבי שפלר, אתה באמת חושב שיכול להיות שפסיכולוגים לא יכתבו באינטרנט?
"זה לא יעזור שאני אגיד שאסור, ואם אני אגיד שאסור אז לא ידברו. אבל יש הבדל גדול אם מדברים בעילום שם או לא בעילום שם. אין תחליף למפגש האנושי. צריך לדעת שמה שכותבים באינטרנט לא חסוי. במדיה הזו אני לא יודע מי שומע אותי ומי לא, מי קורא את מה שאני כותב, אני פחות ערני לעובדה שיש סכנת דליפה. וזה מאוד מטריד אותי, היעדר המודעות לדבר הזה".
"אני חושב שהסכנה פה היא שהפער בין הדורות של הפסיכולוגים יהפוך לשיח של חירשים", אומר פריבס. "זה מצב שבו הפסיכולוגים הצעירים, הפרקטיקנטים והמתמחים, אומרים: 'למה אתם סותמים לנו את הפה, אלה תכנים לגיטימיים'. אני מסכים שלא הופיע בקבוצה אף משפט שעליו כשלעצמו הייתי אומר, 'נו נו נו, איך פסיכולוג בכלל חושב את זה'. לפסיכולוג מותר לחשוב ולהרגיש ולהגיד הכל. אבל בעוד המתמחים חושבים שתוקפים את התוכן, הדור המבוגר מתייחס לפורמט. הוא שואל, למה באנונימיות? למה באינטרנט?"
"בעיניי הדבר הנכון הוא להבין שהפורמט הוא דבר מוכר וידוע לאנשים, והוא פורמט משחקי וטוב, אבל צריך לשים לב שדברים שנאמרים בפורמט הזה – יש להם משמעות מסוימת. זה כן משנה איך אומרים. האמת היא שיש פה איזה אמצע. אפשר להגיד הכול, אבל אי אפשר להגיד הכול בקבוצת וידויים אנונימית באינטרנט".
