יֶלֶד שׁוֹמֵעַ קְטַעִים בַּשִּׂיחָה – על מציאות ילדית בזמן שביר

ד"ר ליאור גרנות | 28/9/2020 | הרשמו כמנויים

יֶלֶד מֵכִין בַּסָּלוֹן שִׁעוּרִים בְּהִיסְטוֹרְיָה/ הוּא לֹא שׁוֹמֵעַ צִלְצוּל פַּעֲמוֹן/ בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁאָתוּנָה פּוֹלֶשֶׁת לִטְרוֹיָה/ אַבָּא נִכְנָס עִם קֻפְסַת עוּגִיּוֹת וְעִתּוֹן// אִמָּא לְאַבָּא סוֹדוֹת עַל הָאֹזֶן לוֹחֶשֶׁת/ יֶלֶד שׁוֹמֵעַ קְטַעִים בַּשִּׂיחָה/ לְאַלֶכְּסַנְדֶר מוֹקְדּוֹן יֵשׁ אֶת חֲצִי הַיַּבֶּשֶׁת/ אַבָּא אוֹמֵר שֶׁחֲצִי הַמַּשְׂכֹּרֶת הָלְכָה// וּבְתוֹךְ הַדַּפִּים שֶׁל הַזְּמַן שֶׁאָבַד אֲנָשִׁים נִּגְמָרִים בְּרֶגַע אֶחָד/ אִימְפֶּרְיוֹת נוֹפְלוֹת לְאַט//כָּל הַדְּבָרִים יִסְתַּדְּרוּ, כָּךְ אַבָּא מַרְגִּיעַ/ אִמָּא עַכְשָׁו מְשִׁיבָה בְּחִיּוּךְ/ חַיַּל הָאִימְפֶּרְיָה אֶל קְצֵה הַיַּבֶּשֶׁת מַגִּיעַ/ יֶלֶד נִרְדָּם וְחוֹלֵם עַל קְרָבוֹת שֶׁהָיוּ

מאיר גולדברג

*

בשעת הלילה שבה אני כותבת את השורות האלה, בתי הפעוטה ישנה בשלווה במיטתה, אני יושבת במרפסת הצופה אל הרחובות השקטים, ספל קפה על השולחן. פסטורליה, לכאורה. בבטני מתנפצים שברי זכוכיות. השקט של הרחובות עכשיו איננו שקט שלֵו, הוא שקט של קיפאון. אנשים אמיצים נאבקים עכשיו על שרידי הדמוקרטיה שנותרו כאן, אנשים אמיצים נאבקים לשרוד – פיזית, כלכלית, נפשית. בתי הפעוטה ישנה בחדר השני. יש עכשיו חופש ארוך מהגן, אמרתי לה, לא יודעת בעצמי כמה ארוך יהיה מה שכיניתי "חופש". בגינת המשחקים היא רצה אל המגלשה, אני עוצרת בעדה, חכי, קודם שהילדים יֵרדו, לא יודעת כיצד לנמק את האיסור המשונה להתקרב לילדים אחרים במתקני שעשועים. אני שומעת ילדים שמדקלמים: "יש עכשיו קורונה" או "בגלל הקורונה". אני לא אומרת לה את המילה "קורונה", ממילא היא תהיה חסרת משמעות עבורה, אני מסבירה את הכאן והעכשיו, ככל שאפשר להסביר. אני שמה מוזיקה בבית, בתי צוחקת, צוהלת, אנחנו רוקדות בסלון. אני צוחקת איתה, בכל פה, מכל הלב, אבל בפינה אחרת בלב זה שועט בתוכי: עד מתי ומה יהיה פה ומה הקרקע שבה אפשר להיאחז, ואז – מחשבות בודהיסטיות על אי-היאחזות, ואז מחשבות אחרות על איך אפשר שלא, רק ברגל אחת לבקש לעמוד על פיסת קרקע צרה אחת של ביטחון.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

הגננות הנפלאות של בתי שלחו הודעה להורים: "בטוחות שתמצאו את הדרך לתווך לילדים רוגע, שלווה וביטחון. מציעות לא להציף אותם במידע מיותר ולהשאיר את ילדינו ב"חלום", בטוב, בתמימות ובילדות בריאה".

איך אפשר לשמור את הילדים בחלום כשהמציאות היא מסויטת, איך אפשר להגן עליהם מפניה? – אני חושבת על זמן ההווה, על היכולת הלא מובנת מאליה לשהות בתוכו במלואנו. עכשיו אנחנו רוקדות, עכשיו רואות חתול בטיול ברחוב, עכשיו מאכילות את הבובה. זה הזמן עכשיו, זה מה שמתרחש. הקטנה מושקעת כל כולה בריקוד, במעקב בעיניה אחר מסלולו של החתול, בטיפול בבובה. זה אנחנו המבוגרים שטרודים כל הזמן, שהמחשבות שלנו טסות אל הדאגות, אל הפחדים שלא מפסיקים לכרסם. אפשר, אני חושבת, לשמור את הילדים בחלום, אם אנחנו מצליחים לגייס אל תוך בגרותנו הטורדנית משהו מן הילדי: משהו מן היכולת לשהות בהווה, לשמוח באמת מן הפשוט: מליקוק ארטיק, משיר, ממשחק.

אני כותבת את המילים האלו וכבר במעבר מן השורה הקודמת לפסקה הזאת – משהו מתקומם בתוכי: אנחנו לא ילדים הרי, האחריות שיש לנו כמבוגרים היא זאת שמחייבת אותנו להיות קשורים למציאות הזאת המאיימת, לתפקד בתוכה, לדעת מה קורה בתוכה, שנוכל להישמר ולשמור. יש לנו מחויבות. מחויבות לעולם שאנחנו מבקשים לבנות לילדינו.

אבל איך אפשר לתפקד כ"מבוגרים" כשהקרקע נשמטת גם מתחת רגלינו. אני נזכרת בשיר של תרצה אתר שבו הילדה שואלת את אמה שאלות שונות על החיים והאֵם מסיימת את תשובותיה לבתה במשפט: "כשתגדלי תביני"; השורות החותמות את השיר הן: "ורק אני והתשובות שבפי יודעות את הסוד הגדול/ שגם כשגדלים לא מבינים/ רק פשוט יום אחד מפסיקים לשאול". איך אפשר להסביר לילדים את מה שלא מובן גם לנו, את מה שאין עליו תשובה הגיונית בתוך מציאות כאוטית חסרת פשר.

"כל הדברים יסתדרו", אומר האב בשיר שהבאתי בראשית הטקסט, האם הוא עצמו מאמין בכך? האם צמד המילים המרגיעות "הכל בסדר" שאנחנו אומרים לילדינו נועדו בעצם להרגיע גם אותנו, לשכנע גם אותנו? והחיוך של האֵם בשיר – האִם גם הוא שורטט על שפתיה כדי להרגיע את הילד, בעוד שבתוכה מכרסמות טרדות, דאגות, אי ודאות?

"ובתוך הדפים של הזמן שאבד אנשים נגמרים ברגע אחד" – אני קוראת את השורה הזאת היום בצמרמורת, חושבת כמה היא רלבנטית, למרבה האימה, לא רק בדפים של הזמן שאבד אלא בדפים של ימינו אנו שנכתבים עתה שחורים בספרי ההיסטוריה. ועוד אני חושבת כיצד העולם הילדי מתערער ברגע אחד שבו החוץ על טלטלותיו פולש אל הפְּנים. ברגע אחד העולם בטוח – ברגע אחר כבר לא. רגע אחד הילד מצוי בשגרת גן, בית-ספר, מפגש עם חברים, פשטות יום-יום, ברגע הבא – אסור, סגור. ברגע אחד הילד יושב בעולמו הבטוח שקוע בלמידה, ברגע הבא אבא אומר שחצי המשכורת הלכה. ובתוך זה – מנסים ההורים לשמר את העולם הילדי מוגן: מדברים בלחש שהילד לא ישמע, מרגיעים, משגרים חיוך. אבל ילד שומע קטעים בשיחה. ילדים תמיד שומעים קטעים בשיחות, גם בכאלו שאינן מדוברות בקול אלא מועברות בפעימות לב דאוגות, בנשימה לא שקטה. איך אפשר להחזיק עבורם את השלם כאשר המציאות מלאת שברים? אין לי באמת תשובה לזה מלבד לנוע מרגע לרגע – כמו דילוג על אבנים בנהר: מעבר עדין של כף הרגל מאבן אחת לבאה אחריה, בהימנעות זהירה מליפול אל המים הגועשים. עם כל דריכה של כף הרגל על האבן המוצקה משתחררת אנחת רווחה. אז אולי כך, למלא את המציאות ברגעי אבנים יציבות של שמחה בתוך הנהר השוצף.

עמיחי כתב: "אמי אפתה לי את כל העולם בעוגות מתוקות". עולמם של הילדים הוא העכשיו – הריכוז המוחלט במשחק שהופך להיות העולם עצמו, צהלה ממים מותזים בגיגית, טיפוס על עץ. את עולם העכשיו אנחנו יכולים לנסות לאפות בעוגות מתוקות: בשיר, במשחק, בסיפור, בחיבוק. ובערב – לאחר שהם ישנים במיטותיהם בשלווה, ואנחנו מתרסקים על הספה – מֵי הנהר מאיימים להציף את האבן שבה אנחנו נאחזים – אולי כדאי שנזכור גם את הילד.ה שבנו המבקש נחמה; נניח בצד את ה"עתון" (כלומר הנייד, עם שלל הדיווחים, הליהוגים, הויכוחים), נשאיר למעננו את קופסת העוגיות פתוחה, "כל הדברים יסתדרו", נלחש לעצמנו, נחבק את הילדים הישנים, נאפשר לעפעפינו לצנוח, לעינינו להיעצם, לנשימה עמוקה לחלחל לתוכנו. נאפשר לו, לחלום על ימים אחרים להתהוות בנפשנו – ילדי וצוחק, ולמחרת בבוקר בחלקת האלוהים הקטנה שלנו – להזליף, במידת האפשר – לתוך מציאות היומיום השבירה – משהו משיקוי החלום הטוב, המאחה.

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

*

קישור לביצוע של דן תורן לשיר "אמפריות נופלות לאט":

https://www.youtube.com...=5QUE4rge3Es