אָז יֵשׁ לִי חֲבֵרָה בְּשֵׁם חֶדְוָה – על משמר ועל כוחות ועל חדוה
ד"ר ליאור גרנות | 8/1/2017 | הרשמו כמנויים
"אז יש לי חברה בשם חדוה.
היא חכמה ותקיפה מאד.
אין לה כח לשטויות.
היא שומרת עלי שלא יפגעו בי.
הורגת את הרעים.
שותה קפה הפוך במרכז חֹרֶב
בכובע רחב להגן מפני השמש
ואני צופה בה מכאן, גשם כבד,
מניחה מגבות ליד הדלתות שלא יציפו המים.
חדוה שומרת עלי אבל לא מספיק
מפני שאין לה גוף (היא רק כתובה)
חדוה יכולה לעזור לי לשכֹּחַ
שאני עומדת לבכות.
לרגע כן. עכשו כבר לא. "
("חדוה", חיה סדן. מתוך הספר: אכלתי פרחים, 2014, הוצ' ספרי עתון 77).
*
אז מי הן החֶדְוֹת שלנו? אלו התקיפות, החכמות, אלו שמניחות את שתי ידיהן על זרועותינו, מטלטלות אותנו קצת לפנים ולאחור ושוב לפנים, מישירות אלינו את עיניהן מעל למשקפי השמש ואומרות: תקשיבי לי עכשיו, ותקשיבי לי טוב. החֶדְוֹות האלה שאין להן כוח לשטויות, שמונעות מאיתנו ליפול, אלו שמזכירות לנו שאנחנו חזקות ויכולות, מה חזקות, אנחנו לביאות אנחנו. הן מעשיות, החֶדְוֹות, ותמיד יש להן בתיק כל מה שצריך וגם את מה שלא יכולנו לשער בדעתנו. בקיץ הן לא זזות בלי כובע רחב להגן מן השמש, בחורף הן ישלפו צעיף וכובע צמר ועוד זוג כפפות ויגישו לך: קחי, מותק, שלא תקפאי. החֶדְוֹות יכולות לעזור לנו לשכוח שאנחנו עומדות לבכות והן יכולות להזכיר לנו שאנחנו עומדות, לא עומדות לבכות אלא עומדות. כלומר, להזכיר לנו את מגע רגלינו בקרקע, את הקרקע, את האחיזה היציבה.
אז מי הן החֶדְווֹת שלנו? אלו שמקיפות אותנו ואלו שבתוכנו.
כל אחת והחדוה שלה.
המשוררת חדוה הרכבי כותבת בפניה אל עצמה, או בשם נמענת שאומרת לה ככה:
"רגע.
רגע.
רק רגע.
חכי, חכי.
רק אל תלכי.
גם אם כרגע
ערפל אוחז בראשך, בראשי.
חכי. חכי. רגע.
חדוה, רגע. חכי.
רק אל תלכי.
גם אם כרגע
רוח-פרצים בעיני,
על מצחי, על כתפַי,
והחדר כבר מלא אבק.
אני יודעת מה משמע לדהֹר מקיר אל קיר,
לשקֹע ברעש,
לפרֹם מוסיקה-שחורה, עטופה
בגלימת-בֹּקֶר
ולהפֹךְ אותה לבת-קול או הד או
צחוק או נשיכה
או הסחה מְכֻוֶּנֶת
מגבוה.
מהי אפיסת כוחות.
מהו צֹמֶת בחֹשךְ.
ובאמצע הצֹּמֶת
צִפור חגה באויר,
קבורה באדמה,
מדברת אל עצמה
על-מה.
דונם דם.
אני מהר מְחַיֶּכֶת –
פגם זה פגם. לא?
1000 שנים ביום.
מנין לי לדעת מה קורה, ואם
מה שקורה, קורה בדיוק
כמו שצריך.
או להפך.
אלֹהים, אלֹהים אדירים, לאיזה מקום
את הולכת.
הבית הצדדי ההוא, זה מועדון-שתיה.
חכי, חכי, רק אל תלכי.
את יכולה לשלם בְּיֹקֶר
מאד,
אני אומרת לךְ,
חדוה"
("חכי, חכי רגע", חדוה הרכבי. מתוך: צפור שבפנים עומדת בחוץ, 2009)
*
החדוה הזאת בשיר שמדברת אל עצמה לא יושבת במרכז חורב להגן על פניה מפני השמש בעת שה"היא" צופה בה מתוך גשם כבד, מניחה מגבות ליד הדלתות שלא יציפו המים. החדוה הזאת יודעת מה זה כשמציפים המים, מה זה כשרוח פרצים. היא יודעת מה זה לדהור מקיר אל קיר, מה זה צומת בחושך, מה זה ציפור קבורה באדמה, היא יודעת מהי אפיסת כוחות ומה זה לדבר אל עצמך על מה. ומתוך זה – מתוך הידיעה – היא מזהירה: רגע, היא אומרת, אל תלכי. לא לשם, לא לבית הצדדי ההוא. את יכולה לשלם ביוקר מאד, היא אומרת. החדוה הזאת מדברת אל חדוה וגם היא שומרת מפני הרעים, מפני בתים צדדיים, דווקא מתוך הכרותה איתם. החדוֹות הפנימיות יודעות הכי טוב. כמו אימהות, החדוות הפנימיות. אבל לא כאלה שאומרות "אמרתי לך" אלא כאלה שיודעות בידיעה פנימית, בחוש הבטן, מזהירות, ומבקשות את המשמר. את ההשהיה מבקשת החדוה הזאת: רגע, רגע. חכי, חכי, אל תלכי. אל תעשי את מה שאת שגורה בו. גם אם רוח פרצים בעיניך – חכי. תשתהי עם הרוח הזאת, תני לה להיות. רוח וגשם יבואו, את תעמדי בסערה הזאת, אני אומרת לך, חדוה.
חדוה רק כתובה, אומרת הדוברת בשיר הראשון, אין לה גוף, בגלל זה היא לא שומרת מספיק.
אבל החדוה הפנימית שומרת. החדוה הפנימית יודעת מה זה 1000 שנים ביום. החדוה הפנימית יודעת להשתהות גם 1000 שנים ביום, היא יודעת לחכות. וככה היא אומרת בשיר אחר שנקרא "וזה עדיין ככה":
"על-ידי זכרון של כל פרט ופרט
אפשרי.
אני אומרת לי: "חדוה, עליך להמשיך
ולחכות. לחכות ולחכות
ולחכות."
אלף שנים ביום.
רגע אחד, קשה, מזכיר לי
זעקת צפור שעפה
מעל הנעלם
ועדין כל הגה שלי מְלֻוֶּה
ריח דם.
וכל הזמן מַאֲוַיִּם
והכל בהסח הדעת.
עצבים מתפקעים.
פחד-גבהים מביט בי בפחד כזה
ואחֵר. עוד שמועה. עוד זֻהֲמָה.
אני יודעת שזהו החדר שבו
כל לילה רוחות שחורות דוהרות
ומכל הקירות
מהדהדת בת-שחוק
קטנה כחֶרֶק שבוכֶה
אני מפחדת, רות,
הדלת פתוחה"
("וזה עדיין ככה", חדוה הרכבי, מתוך: צפור שבפנים עומדת בחוץ, 2009).
*
החדוה הזאת היא החדוה שמפחדת. הדלת פתוחה, רות, היא אומרת. אבל היא גם אומרת לעצמה: עליך להמשיך ולחכות. אלף שנים ביום. והיא בעצם אומרת בכך לעצמה: יש בך את הכוחות לחכות גם אלף שנים ביום. בתוך העצבים המתפקעים ובתוך פחד הגבהים שמביט בפחד שכזה – יש לך כוחות לחכות, להשתהות. ויותר מזה: בתוך החדר שבו כל לילה רוחות שחורות דוהרות – יכולה גם להדהד בת-שחוק. אמנם היא קטנה, כחרק שבוכה, ואמנם הבכי יכול להישכח רק להרף – "חדוה יכולה לעזור לי לשכוח שאני עומדת לבכות./ לרגע כן. עכשיו כבר לא." – אבל יש בכוחו. ויש בכוחך. ויש בכוחה של בת-שחוק.
החֶדְוֹות, אם כך, מחזיקות את המשמר: אַתְּ יכולה לשלם ביוקר מאד, אני אומרת לךְ, אל תלכי.
והן מחזיקות את הכוחות: עליך להמשיך, אלף שנים ביום.
אבל הן מחזיקות יותר מכך: את האפשרות לבת-שחוק, את האפשרות לתקוה, לחדוה. את האפשרות לשמש רחבה שיש לעמעם קצת את מגעה בעזרת כובע רחב שולים, את האפשרות לקפה באמצע החורב והנחרב.
החֶדווֹת הן אלו שמרימות טלפון באמצע יום גשם של הנפש ואומרות: "את באה לקפה בים?"; הן אלו שאומרות: את מהממת; הן אלו ששולחות אייקון-לב, הן אלו שאומרות: עזבי. הן אלו שאומרות: חכי. הן אלו שסורגות לך כובע צמר, ומושיטות לך: קחי, שלא תתקררי. הן אלו שמכינות לך תבשיל ניחוחִי ואורזות עבורך בקופסה מפלסטיק. הן אלו שאומרות: אני יודעת מה משמע – – – ובכל זאת.
והן נמצאות מסביבנו, החֶדְווֹת, מאחורינו (תומכות בנו שלא ניפול) ומלפנינו (מראות את הדרך) ומצדדינו (מוודאות שלא ניפול אל השוליים) – הן העומדות.
אבל הכי בתוכנו הן נמצאות, רגליהן נטועות יציבות במעמקי קרקע הלב, קרקע הנפש, החברות שלנו ההן, חדוה.
