תתייצבי, יש לי אתך חשבון - ביקור בשירי ילדוּת ויער של דנה לובינסקי ויהודית דריגס
ד"ר ליאור גרנות | 26/11/2014 | הרשמו כמנויים
כמו קול קוקיה ממעבה יער/ ילדוּת מכה פעם אחת/ ונעלמת בחשכה.// תתיצבי, יש לי אתךְ חשבון./ אומרת הילדה, שעולה בסולם ולפעמים/ נושבת מבעד לָרֶוַח.// חשבון! מי מדבר פה בשפת המדע/ אַתְּ לא יודעת שֶׁיְלָדוֹת זה ללא חשבון?/ אומרת הַמִּלָה.// באיזו שפה יֵעָשֶׂה המשפט/ בתנ"ך, בדקדוק, בלזכור, בלסלוח?/ שאלתי רק כדי להמשיך לעלות, מתנצלת הילדה.// אל תוציאי את עצמך מחוג הכובד,/ מי את מלאך שאת יורדת ועולה?/ שואל הסולם.// לא, אומרת הילדה, רק שאני/ מופיעה לעצמי ונעלמת, קוקו!/ כמו להדביק את שברי הזמן ברוק.// למה אַתְּ לא מסוגלת לראות?/ העצים הם רק הפוגה ביער,/ חוזרת הילדוּת."
נורית זרחי
*
מי הן הילדות המופיעות לעצמן ונעלמות, מהבהבות, נושבות, מנסות ללא הרף להדביק את שברי הזמן ברוק, כדי לחבר פיסות של עצמן, רק כדי שיוכלו להמשיך לעלות, לגדול, לחיות? כיצד נאספות נפשות הנשים, מתייצבות אל מול ילדותן וקוראות אותה להתייצב, לבוא חשבון, לתת את הדין? ואיך אפשר לחצוב את השפה המדויקת לקיים בה את המשפט הזה, משפט מסועף ואינסופי וחמקמק?
כשקראתי בשבועות האחרונים את ספריהן החדשים של יהודית דריגס – "רעבה לְאוֹר" (הוצאת אבן חושן, 2014) – ושל דנה לובינסקי – "בלי ברית, בלי מילה" (הוצאת עם עובד, 2014) – פגשתי בילדות האלו, הייתי עדה לאופני ההדבקה שלהן את שברי הזמן, ביסודיות, פיסה אחר פיסה, כמתוך הכרח, מתוך ציווי של הנפש. מהו הציווי הזה? – יהודית דריגס מנסחת אותו בשורה ששבה וחוזרת כמעט בכל השירים בספר: "אסור לי להרדם שוב". השורה הזאת נכתבת כמו תזכורת שהנפש הבוגרת מזכירה לעצמה: אל תוותרי על החשבון, אל תוותרי על הזיכרון, אל תוותרי על לזכור בעצמך ולהזכיר לסובבים אותך, שלא תיפלו הם ואת לתרדמת, לממלכת השינה המטשטשת.
מהו החיבור שמצאתי בין שני הספרים האלו? – אולי החיבור הראשוני ביותר הוא שבקריאה של שניהם הרגשתי שאני צוללת לתוך עולמות שאין כמעט אפשרות לדבר עליהם באופן שיוכל לשאת ולדייק את מכלול העוצמות, הרגשות והמורכבות שהם נושאים בחובם אלא האפשרות היחידה היא לדבר אותם, כפי שלובינסקי ודריגס הצליחו לדבר, לשיר, להדביק שברי זמן, שברי נפש, שברי מלים לקולאז'ים נפשיים מטלטלים. הרגשתי שהאופן הכי מדויק שאני יכולה לדבר – או לכתוב – על הטקסטים האלו הוא לדבר אותם, לחזור עליהם שוב ושוב, לקרוא אותם שוב ושוב, לעצמי ובקול. שזאת הדרך המדויקת ביותר לחשוב עליהם. קראתי בהם בסמיכות זמנים והרגשתי ששני הספרים נכתבים מתוך מעמקי יער, והילדות מסתובבות שם, ביערות הללו, קוקו, קוקו, מציצות ומתחבאות, עסוקות בשלהן, במלאכת הדבקת עולמותיהן סבוכי הצמרות והגזעים; אִם הקורא עובר – הוא יכול להביט, להתקרב. אין הן עושות זאת למענו, לא הוא זה שאליו הן פונות אלא פנייתן היא לעובי היער, למעמקיו, באומץ הן הולכות לשם, חוזרות לשם, מבקשות לתור אחר פיסות שנותרו, להדביק בעזרת רוק ומלים.
וישנו הזיכרון.
דריגס כותבת: "אני פנלופה/ אורגת שירים בימים ופורמת בלילות.// את אוצרותי מחביאה/ מאחורי מסך משי בראשי/ זֵר צבעונים נבוּל בעיני.// בלילה, כל לילה/ אני סותרת את זכרונותַי/ ממציאה חדשים/ מתוך מסלול קיומי הכפול/ מבריחה את עצמי,/ מרגישה מופקרת// הבטיחו רגש, יש כבר משהו?// אסור לי להרדם שוב (...)" (יהודית דריגס, רעבה לאור, עמ' 10). מהו גרעין הקיום – והאם יש לו גרעין – כאשר בכל לילה ולילה נסתרים הזיכרונות, מומצאים אחרים במקומם? מה האמת ומה השקר? היכן המציאות? מהו התעתוע? על מה אפשר להישען? מהו מסלול הקיום? היכן מתחיל? מה נתיבו? איפה הפירורים ההם שמורים את הדרך הביתה? היכן הוא הבית? - - - השורה האירונית "הבטיחו רגש, יש כבר משהו?" ואחריה השורה "אסור לי להירדם שוב" – מצביעות על ההירדמות הנפשית – שהיא נתיב הבריחה: הקיום הכפול, ניתוק הרגש הם אולי הדרך של הנפש הילדית לשרוד, אבל הנפש הבוגרת יודעת: אסור לי להירדם שוב. והיא מדביקה את שברי הזמן, וכותבת. וככה נפתח המחזור הזה: "גדלתי הפוך, ילדה לא חשובה./ כשצעקתי אמא, אִם צעקתי/ למי צעקתי?/ כשכתבתי/ לךְ כתבתי// אסור לי להירדם שוב// לפעמים היית אבא/ לפעמים אמא/ ואני לא ידעתי במי לבחור.// בכל לילה הקמתי לי משפחה/ ואם יצאתי החוצה - / היה עולם.// התאמַּנו בלהיות שייכים./ שיחקנו חמש אבנים במרפסת/ חלמנו על סיר פלא/ תבליני זעם פיזרנו לתוך רוגלך פריכים./ חתכנו סלט, אספנו פירורי לחם.// מתחת לכיור המטבח הלבין עולם האקונומיקה./ אֶת מה ניקינו?// אסור לי להירדם שוב (...)" (יהודית דריגס, רעבה לאור, עמ' 9-10). אני חושבת על ה"אִם": "אִם צעקתי, אִם יצאתי החוצה – ה"אִם" יכול להיות במשמעות של "כש", כשצעקתי – למי צעקתי, כשיצאתי החוצה- היה עולם; ובכל זאת – הבחירה היא במילה "אִם" – כלומר, בכלל לא בטוח שצעקתי, בכלל לא בטוח שיצאתי החוצה. צעקתי או לא צעקתי? יצאתי או לא יצאתי? הזיכרון מתעתע. היה או לא היה? מתוך כך שאין ביטחון בעצם הקיום בוראת לעצמה הילדה בכל לילה מציאות חדשה, חלופית, אחרת: מקימה משפחה, רוצה כל כך להרגיש שייכת, בטוחה. אבל הזיכרונות נסתרים בכל לילה. איך אפשר להרגיש שייכת ככה, איך אפשר שתהיה קרקע לקיום, להֱיות. אז היא מנסה להתאמן. מתחת לכיור מלבין עולם אחר, מצוחצח, טהור, נקי מרבב. הם מפוצלים, העולמות הללו. אולי למי שמביט מבחוץ גם העולם שמעל לכיור נראה נקי. אין הוא מבחין בדקויות. אבל הילדות יודעות.
כשיגדלו הן ינסו לחבר בין שני העולמות, בין המתחת לכיור לבין מה שמעליו, מתוך תקווה לאחד את מסלול הקיום הכפול. בספרה של לובינסקי החיבור ביניהם נעשה בין השאר באמצעות פניה לדמות האֵם מתוך בקשה "לרתום אותה קרוב יותר לזכרונה", כפי שכותבת לובינסקי בשיר "בתו": "יום אחד כשהזרע יעלם בבטן/ והרוח תדלג מגבעה לגבעה אבי יבוא/ דוהר על גב כלבה שחורה בועט מלים של מהרה באור ראשון/ אבי יבוא/ ינזוף בכוכבים מחבוא/ כאילו הבוקר הוא פילגש/ נחפזת ללקט עדייה שפוזרו/ בבהילות/ כמו נהר נואש להחלץ מרוב שפעו/ יבוא אבי יבוא/ יכריע את הים/ יפליג כמו אודיסאוס על גב מלים של שווא/ יחזור/ אל חיק הפנלופות המחכות לנעוץ בשמש את חרבו// ביום הזה / אמא אמא אמא / ביום הזה אמא/ אמלא את פי בקרפדות מתות/ בצחנה אילמת של דגים ביום הזה בכרכרת עכברושים/ ארתום אותךְ/ קרוב יותר אל זכרונךְ/ נברח עמוק אל עובי יער ניסע רחוק אל המקום שבו עבר עומד/ שבו עצים שבויים בתוך גזעם/ לראשונה אניח את ראשי/ על רוך רחמךְ/ לראשונה אכרע/ אל טבור החיה מרוב אהבה/ רק מרוב אהבה/ אארוג את תקוותך בתכריכי קבורה/ אעשה אותך לאלמנה/ שמנעו ממנה מדורה של מוות/ רק מרוב אהבה/ אקרע את אישוניך בסיפורי בגידה/ אני אחסוך ממךְ את הצלקת/ אספר לך על הסהר/ איך הוא דק כמו התחלה." (דנה לובינסקי, בלי ברית, בלי מילה, עמ' 11-12). הדוברת בשיר של לובינסקי צועקת לאֵם את הצעקה שעליה כתבה דריגס, צעקת הילדות הגדלות הפוך: תראי אותי, תביטי, תשמעי את קולי הצועק אליך. באומץ גדול ובעיניים פקוחות היא קוראת לאֵם לצעוד איתה אל המקומות האפלים ביותר, "להירתם קרוב יותר אל זיכרונה", לנסוע הרחק אל המקום שבו עבר עומד, אל עובי היער ללכת, אֶת אותם עצים – שהם רק הפוגה ביער – להוציא מתוך גזעם, לחשוף אותם. מאבק ילדוֹת היערות הוא כנגד השתיקה וכנגד ההשתקה: "בְּסוף סיגליות שרות לנו האמהות שיר ערש", כותבת לובינסקי, "(...) גופן נושק בקצה שפה/ שדיהן שוקקים להשקות את פינו שתיקה/ במתק ניגונן מפתות קרן אור להיכחד בשמש אחרונה/ מחבקות בנו את כל מעשי האומץ/ שלא נעשה." (דנה לובינסקי, בלי ברית, בלי מילה, עמ' 16). הניסיון הוא להשתיק, להרדים ולהשכיח: "בואי/ שתי כוס מים/ שתי כוס מוות/ נומי נומי ילדתי/ עד צאת הנשמה/ ותוקעים לך בין רגליך מטמון של שכחה" (דנה לובינסקי, בלי ברית, בלי מילה, עמ' 25). ודריגס כותבת: "אפילו שהחלפתי בגדים/ ידעתי שזאת אני. / סיכמתי לעצמי - / שתיקה היא מוות./ רעב עדין./ מלך-ערפל מתגלה בדממה/ ומהר מאד תור המלים מגיע./ אז הזמן נפתח ותמונה אבודה צפה/ מה ששמור, עומד להשתחרר./ תבונת הזיכרון אומרת – שְׁשְׁשְׁ/ אספת מכשפות/ מרעידה בי איברים/ מלים מטפטפות/ שמים כלואים שולחים ברק אור." (יהודית דריגס, רעבה לאור, עמ' 15-16). שדי האמהות שוקקים להשקות שתיקה, להרדים זיכרונות, אך הילדות יודעות: שתיקה היא מוות, כוס רעל מזוקקת. אסור להן להירדם שוב. והן משתחררות מחיבוק האמהות כדי לעשות את כל מעשי האומץ שלהן: להילחם בשינה, לחבר פיסות זיכרון, לדבר, לצעוק, לכתוב. תור המלים מגיע. מה ששמור, חנוק, כלוא, חונק, כולא – עומד להשתחרר. תבונת הזיכרון – זו שעד כה פעלה כדי להגן על הנפש – ממשיכה לפעול כפי שהיא יודעת: מנסה להשתיק, שְׁשְׁשְׁ, נומי נומי ילדתי; אך בתוך הנפש נאספות כבר מכשפות, מרעידות איברים, חוצבות מלים מטפטפות מתוך האיברים הרועדים, אוספות מלים נושרות לתוך קדירת שיקוי. המלים מנסות לחבר את עצמן לעצמן: באיזו שפה יֵעָשֶׂה המשפט? בתנ"ך, בדקדוק, בלזכור, בלסלוח? – ולפעמים נראה שלא מצליחה להימצא השפה הזאת, שתדייק, שתתרגם, אחד לאחת, גוף למילה, נראה שזה אחת משתיים: או שהמלים הן מציפות, יותר מדי: "יש עודף מלים באויר/ חדרי מוחי מוצפים./ צריך להחליט. עכשיו/ להכניס את היד הכי עמוק שאפשר/ ולשלוף./ מפחיד לא לברוח// במחוז התחתון/ על גדות חוף השכחה/ אין רשת ביטחון./ מעבר למחלף החרטות - / גלי אש מלחכים/ השפה מתה.// שוב אני בוכה דְּיוׁ// תמונות מפסיקות לנשום/ בין סורגי שורות/ מחפשות מסתור./ מחשבות נחתכות./ מלים שחורות מנקרות את הדף,/ אחרות מתלקקות ביניהן./ מישהו נחנק בתוכי./ לוקחת חופן מלים/ מעיפה באויר (...)" (יהודית דריגס, רעבה לאור, עמ' 44-45); או שהמלים מסתתרות: "כמה רציתי לשבת עם הדְּיוֹ/ לעבור מיללה לאנחה/ מאנחה ליללה/ לעוט אל האור בלי לזכור/ איך הרגלים היפות שלךְ רחפו אז/ כשבכינו את החושים/ כמה רציתי שתשאלי אותי שוב/ איפה המלים?/ לשבת עם הדיו ולומר לךְ/ המלים מאחורי הפחד/ המלים מאחורי משולשי הפחד/ המלים בתוך מעגלי המלים// הו המלים/ צחות כמו לשון כשהן לא נאמרות/ אדמדמות כמו עיתון/ כשמפשקים להן את הזרם// כמה/ לשבת עם הדיו וללקק לך את הכתב כמו לגורה של אנשים (...)// כשאנחנו נשב/ המלים/ זוועה המלים/ איך רובץ עלינו הריבוי הזה/ ובכל זאת כמה (...)" (דנה לובינסקי, בלי ברית, בלי מילה, עמ' 36-37). בין אם המלים הן יותר מדי ובין אם הן מסתתרות, כמיהת הילדוֹת היא "להפוך את המילה לגוף", בלשונו של חזי לסקלי: הדיו הופך לממש: הן בוכות דיו, רוצות לשבת עם הדיו, ללקק את הכתב, וזאת כדי למצוא רשת של ביטחון להחיות את השפה, להחיות את הנפש, לחיות: על גדות חוף השכחה אין רשת ביטחון, כותבת דריגס; הרשת שם איננה רשת ביטחון כי אם רשת מסננת שאינה מחזיקה דבר: הכל עובר דרכה, זאת רשת התעתוע, רשת הפקפוק בעצם הקיום. זהו המקום שבו השפה מתה, מקום שאין בו הד לעצמי, ולכן גם הוא עצמו אינו קיים. מדהים בעיני שגם לובינסקי וגם דריגס משתמשות באותן מלים ממש: הדיו, ששתיהן מבקשות את ממשותו, ליקוק המלים – הפעולה הגופנית, הארוטית בשפה, חיבור לשון הפֶּה לשפה, הרטבת המלים, בריאתן מחדש, החייאתן. הכמיהה היא לצמצם ככל האפשר את המרחק הבלתי נסבל בין הגוף ועוצמות הרגשות, הזיכרונות, הכאבים הכלואים בנפש, ובין המלים: לבכות את החושים באמצעות הדיו, להיעטף דיו, להיות דיו. המלים מסתתרות מאחורי משולשי הפחד, משתבללות בתוך מעגלי המלים, נראות צחות לכאורה, אבל זה כשהן לא נאמרות - - - אבל כשהן נאמרות, ברגע שהן חוצות את גבולות הפה, הו הו, מה שקורה שם אז, הצחות מתפוגגת ברגע הזה, דם בוקע מתוכן, כמו בלידה, דם וכאב, כשמפשקים להן את הזרם. המלים האלו נהרו בכאבים גדולים, מתוך אפלת יערות, מתוך חשכות סמיכות; כשהן נולדות – בוקעים איתן גושי כאב, גושים של דם, אבל גם נולד דבר מה, דבר מה גדול: נולדת שירה. למרות ש"זוועה המלים" – מצליחות גם לובינסקי וגם דריגס – להפוך את הגוף למילה, לרקוח את מילותיהן לשירה, שירה שמצליחה לשיר את האפל. ואולי זוהי תשובתן של הילדוֹת לשאלות המילה: אַתְּ לא יודעת שֶׁיְלָדוֹת זה ללא חשבון? באיזו שפה יֵעָשֶׂה המשפט, בתנ"ך, בדקדוק, בלזכור, בלסלוח? – בשירה, עונות לה הילדות, בשירה. אנחנו שרות דיו. השירה מאפשרת לנשום, והיא מאפשרת להיפקח, להיפתח, והיא מאפשרת לצחוק: "מתי שוב נעמוד כסופות בתוך הלילה/ ולא נפחד מן העצים?/ מתי נצמיד שוב את גופותינו הדקים/ ותחת הצמא/ בלי חרדת האישונים/ נניע זו את זו/ בקצב האיטי של נשות האיים/ נניע זו את זו לאחור וּלְפָנים,/ עד שרפויות כמו צחוק/ ניפול על האדמה,/ ודלת אור שתיפקח לנו/ תאמר שהשעה כעת כה עדינה/ כה רחוקה ממֶּלַח/ שאפשר להפשיל את אצבעות הילדה/ ולערום בצד הדרך גושים רעים של חשכה,/ שאפשר שוב לפשק את הראות כמו מניפה,/ ולהניח לנשימה להתרומם מֵעֲבָרָהּ, / כעת ששיבולים רכות מִצְּהיבוּת,/ קרבות ומתגבהות להתלטף לנו בבטן הדברים,/ כעת שבטובם המים הכבדים/ באים רבים/ מקיפים אותנו בציפָה.// מתי מתי,/ ניגע שוב בתנועה הראשונה/ שבאחרית הגעגועים/ מתי נרקיע עם מחברת החלום שלךְ/ אל מקום ההעתרות - / האדמה תשחיר,/ השמיים יכחילו,/ עמוק במערת הפֶּה/ תנוח הלשון חמה נַיַּחַת - / לא יהיה כל צורך/ לשנס יותר מלים." (דנה לובינסקי, בלי ברית, בלי מילה, עמ' 73-74). השיר הזה הוא השיר החותם את ספרה של לובינסקי, ובעיני ניתן לראות בכך תשובה לשאלתה: "מתי שוב ..." – אולי לאחר שנכתבת שירה, לאחר שנמצאת לילדות דרך לשיר את היערות, אפשר לעמוד כסופות בתוך הלילה ולא לפחד מן העצים, ליפול על האדמה רפויות כמו צחוק, לנשום ולפשק את הראות, לערום את גושי החשכה בצד הדרך, להיפקח אל דלת אור. אולי לאחר שנכתבת שירת היער, לאחר השיר החותם, אפשר לנשום ולנוח משינוס המלים. השירה מאפשרת לגעת בתנועה הראשונה שבאחרית הגעגועים, במקום שלא ניתן לו קול ושם עד לרגע ההוא, שלא היו לו מלים: "את פורצת מתוכי/ כמו צחוק. / על לחיךְ כתם שמחה/ וקולךְ שלא דִּבֵּר מעולם/ מדבר מתוכי עכשיו.// הנה, אנחנו צועקות/ וציפור שיר/ פותחת לנו/ שערי היום הזה." (יהודית דריגס, רעבה לאור, עמ' 33).
גם אצל דריגס הפריצה היא "כמו צחוק", לְמָה שלא דובר ניתנת האפשרות להידבר, להיות מושָר. השירה היא כצחוק וכצעקה, ולאחר שהיא נצעקת ונצחקת – יכולים שערי היום להיפתח; להיפקח בשירת ציפור ואל דלת אור.
הילדוֹת נחות עכשיו. הן שרועות על אדמת היער, רפויות ממאמץ, ממלאכה קשה, מלאכת חיים של שינוס מלים, אריגת שירים בימים ופרימתם בלילות, הדבקת שברי זמן וזיכרון. הן מביטות נכחן. לפתע הן לא רואות יער; במקומו הן רואות עצים. עכשיו הן יודעות: העצים אינם רק הפוגה ביער; הם אפשרות לצמיחה. אפשר לטפס עליהם ולצמוח איתם אל המקום שבו עתיד נולד, נפקח כמו זריחה.
לקריאת מחשבות נוספות על ילדוּת: http://bibliotherapy.co.il/happy-girl/
