על מטפלים, אבירים, הגנות בדמות דרקון ואוצר יקר מפז – קורס ביבליותרפיה למטפלים אונ' בן גוריון
ד"ר ליאור גרנות | 23/4/2014 | הרשמו כמנויים
לפני כשבועיים התקיים המפגש האחרון בקורס ביבליותרפיה שלימדתי באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. המפגש הזה היה קינוח מרגש במיוחד לקורס סימסטריאלי בעל ארוחות עשירות ומגוונות, שהורכבו משירים, סיפורים, רגשות, תיאורי מקרה, מפגש עם קולותיהם של הטקסטים ועם הקולות שהם מהדהדים בנפשות, האזנה זו לזו ולזמרתה הדקה, העדינה, של הנפש.
במפגש האחרון הזה נתנו לי התלמידות שלי שתי מתנות: האחת – שריגשה אותי עד דמעות – היא ספר מלים שהן הכינו; ספר שכריכתו עשויה ממילות השירים והסיפורים שנכחו בשעורים שלנו – אלו שהן הביאו ואלו שהבאתי אני – היוצרות יחד קולאז' רגשי מפעים. תוכנו של הספר כלל מלים אישיות שכתבה לי כל אחת מהן על התהליך שעברה בקורס ותמונות מספרי הילדים שחבקנו בשעורים.
כדי לצפות בתמונה חלקית של כריכתו של ספר המלים וכדי לקרא עוד עליו ועל מילותיו המלטפות והמלוטפות – אתם מוזמנים להיכנס לקישור הזה: http://bibliotherapy.co.il/words/
המתנה השניה היתה ספר שלא הכרתי: "האוצר של צ'מבלו" מאת רוני חפר, שכתב ואייר באיורים משעשעים, מכמירי ושובי לב כאחד (הוצאת כתר, 2003).
כשקראתי את הספר היפה, החכם, השנון, מלא ההומור והאהבה הזה – המספר על דרקון ואביר ואוצר – חשבתי על טיפול, על הגנות, על פנטזיות הצלה, על מטפלים שמתיימרים להיות "מטפלים יודעים" לעומת אלו הצועדים עם המטופל במסע בשבילי אי הידיעה, על דרכים להתקרבות אל אוצרות הנפש בעדינות מבלי לאיים, ועל ביבליותרפיה כדרך להתיידדות עם דרקונים.
הסיפור מתחיל בתיאורה של מערה "חשוכה ומפחידה" הנמצאת על הר "גבוה גבוה, יותר גבוה אפילו מהר תבור", שבה נמצא כבר שנים רבות אוצר של ממלכה אבודה. על האוצר שומר הדרקון צ'מבלו.
באופן מתבקש חשבתי על המערה כייצוג של קווי המתאר של הנפש, ובתוכה מסתתר האוצר – הנפש על חלקיה הפגיעים והיקרים, אותם חלקים שלא בקלות חושפים אותם לאחרים ופעמים רבות גם לא לעצמנו.
הדרקון מייצג את ההגנות שלנו, העומדות בשער הנפש ומבקשות לשמור עלינו.
הדרקון צ'מבלו "לא ידע למה הוא שומר על האוצר. אף אחד מעולם לא אמר לו". אני חושבת על דרכיה המורכבות של הנפש לבחור את הגנותיה ועל הרגע שבו ההגנה הופכת משומרת לסימפטום מטריד, אבל ככה חיים, לא עוצרים לשאול למה (בשלב שטרום הטיפול למשל...). וככה, הימים חולפים על הדרקון צ'מבלו שמתחיל להשתעמם: "שום דבר לא קרה – אף אחד לא בא לקחת את האוצר מהמערה, ושום אביר מסוכן וחמוש בחרב לא הפר את השלוה". חייו של הדרקון זורמים להם לכאורה על מי מנוחות, אבל משהו מתחיל להציק לו, הוא משתעמם. אני מדמיינת שאולי הוא חושב לעצמו: היי, מה אני עושה פה בעצם בעולם הזה, שומר כל חיי על אוצר ואפילו לא יודע למה, שנים כה רבות. אולי הדרקון מתחיל לשאול את עצמו שאלות. הי, צ'מבלו, אולי זה הזמן לפנות לטיפול, אני מנסה להציע, אבל עוד לפני שאני מסיימת את המשפט – מופיע האביר הַנְס. הנס הוא ה"אביר הכי אמיץ בכל הארץ כולה", כולם מעריצים אותו והוא לא מפחד משום דבר. בוודאי לא מדרקונים. מטרתו של הנס היא למצוא את האוצר של הממלכה האבודה ולשם כך הוא מוכן לסכן את חייו. בשלב הזה של הסיפור אני חושבת על האביר הנס כעל מטפל יהיר: הוא לא מפחד מדרקונים, כלומר לא ממש מכבד הגנות; הוא נחוש להגיע אל האוצר – אל הנפש – במהירות ולהסיט את הדרקון הצידה, והוא חמוש בחרב ובשריון: שומר על נפשו שלו המוגנת בבטחה בתוך כורסת המטפל שלו. הנס לא מבזבז זמן: "אני מחפש את האוצר של הממלכה האבודה, אולי אתה יודע איפה הוא?", הוא פונה בישירות לדרקון כבר בפגישה הראשונה. והדרקון, כמתבקש, מתגונן: "אני שומר על האוצר ולא אתן לך לגעת בו, כדאי שתסתלק לפני שאני מתעצבן!". תגובתו של הנס היא לא בדיוק התגובה האמפתית:"אני לא מפחד ממך, דרקון שמנמן", הוא אומר ומזמין את הדרקון לקרב. ניסיונותיו של הדרקון להגן על עצמו מכמירי לב: הוא מתבלבל, מנסה להיזכר בדברים שלמד מזמן בבית הספר לדרקוני שמירה, מנסה לירוק להבות אש, להפוך את הנס לקיפוד וגם לטגן אותו ולהפוך אותו לחביתה. הנס עומד מול כל אלו וצוחק. בהתחלה אני חווה את הצחוק הזה כצחוק לעגני, כאומר "אין לך סיכוי נגדי, אני מכיר את כל ההגנות, קראתי את כל התיאוריות, פגשתי הרבה בחיי", אבל אחר כך נראה שגם משהו בהנס מפשיר וסיבת צחוקו היא כעת משום שהדרקון באמת מצחיק אותו ומכיוון שהוא מגלה משהו בלתי צפוי: "בחיים לא פגשתי דרקון כל כך מצחיק", הוא אומר. כלומר, כאשר הנס מתקרב אל הדרקון הוא מגלה איכות ייחודית שיש בו: הוא לא "עוד דרקון" אלא הוא דרקון מצחיק, בלתי צפוי, אחר. הדרקון מגיב לדבריו של הנס: "באמת? לא ידעתי שאני מצחיק, האמת שחשבתי שאני די מפחיד", ומוסיף: "נו, טוב, אם אני לא מפחיד אותך, אז אולי תשב ותשתה משהו? יש לי מיץ קרפדות נורא טעים". הדרקון מפרש, כנראה, את אמירתו של הנס ככזאת המעידה על יכולתו לראות אותו, לראות איכות שקיימת בו ולהתקרב אליו ולא לפחד או להירתע מפניו. אולי אמירתו של הנס כמוה כאמירת "בסדר, דרקון, אני רואה שאתה מנסה להפחיד אותי ולהפעיל עלי את כל הטריקים שלך, אבל אני לא נבהל מהם ולא נרתע, אני כאן, מוכן להתקרב". התמונה שמלווה את השלב הזה בסיפור היא תמונת ידו הגדולה של הדרקון אחוזה בכף ידו הקטנה של הנס האביר: כף היד של הנס מצליחה לאחוז רק את הזרת של כף ידו של הדרקון, אבל היא אוחזת בה בחוזקה. אני חושבת על השורות מתוך שירהּ הנפלא של רחל שפירא, "אדבר אתך": על ידך אני נודדת/ בין שנתך ליקיצתך/ המלים שלי שבירות הן/ וכפות ידי קטנות הן/ אך הן לצדך". כף ידו של הנס קטנה לעומת כפתו הגדולה של הדרקון, אבל הנס לא נרתע מן האיום שיכולה לשדר כף יד שכזאת; הוא מתקרב אליה ואוחז בה באומץ. באותו הלילה יושבים האביר הנס והדרקון צ'מבלו במערה ומספרים זה לזה סיפורים. אחר כך הם משחקים מחבואים ברחבי המערה. מה יותר טיפול מזה?! – האביר הנס כנראה קרא את ויניקוט שכתב "תענוג להתחבא אך קטסטרופה לא להימצא", משום שהוא מצליח למצוא את הדרקון, אחרי שנים ארוכות ורבות שבהן הוא שכן לבדו במערה. אבל לא רק הנס מוצא את הדרקון אלא גם הדרקון מוצא את הנס. הדרקון צ'מבלו והאביר הנס מוצאים זה את זה.
הם אוכלים ארוחת בוקר – ומזינים את הנפש – ואחרי שהם מסיימים "התכונן האביר הנס לצאת לדרך". צ'מבלו לא יכול להסתיר את אכזבתו, והנס מציע: "יש לי רעיון! למה שלא תצטרף אלי? תצא מהמערה החשוכה הזאת, תראה קצת עולם". "זה נשמע נפלא", קורא צ'מבלו בהתלהבות ומחייך "בפעם הראשונה זה שלוש מאות שנה". הנס המטפל צעד עם צ'מבלו, אם כן, לא רק אל מעמקי הנפש שלו, אל מעמקי המערה, אלא גם תרם למפגשו של צ'מבלו עם החוץ, עם העולם. צ'מבלו יצר קשר, לראשונה בחייו, קשר מיטיב כנראה, שעורר בו רצון וסקרנות למפגש עם החוץ. צ'מבלו אורז בתרמיל "כמה דברים שימושיים לדרך", מעיף "מבט אחרון על המערה שהיתה ביתו כל כך הרבה זמן ועל האוצר של הממלכה האבודה שפתאום נראה קצת מיותר". המערה החשוכה כבר לא מתאימה לצ'מבלו. היא שימשה אותו במשך הרבה זמן; לא רק הוא הגן על האוצר שבתוכה, אלא גם היא הגנה עליו. אבל עכשיו יש לו צרכים אחרים והוא גילה בנפשו רצון שלא היה קיים בו קודם – רצון לצאת אל החוץ. הוא מוכן כעת להתקרב, להתמסר, והאוצר – או אולי ההגנה עליו – נראים קצת מיותרים. ואולי צ'מבלו מבין שהאוצר נמצא במקום אחר או שאולי זה לא אותו אוצר בכלל, ואולי האוצר הוא עצם היכולת להתקרב, להיות מוכן לצאת אל העולם, להסתכן.
אני חושבת על דרכים רבות להתקרב בעדינות אל הגנות דרקוניות, לתת להן את המקום שלו הן זקוקות בשביל תחושת הביטחון, את המרחב ואת הזמן שלהן. אני חושבת על ביבליותרפיה כדרך אפשרית אחת. חושבת על הטקסט בחדר הטיפול לא כעל אביר אלא כעל ידיד דרקונים, כזה שמכיר לעומק את האוצר, יודע היטב על מה הדרקון שומר ולפיכך יכול לעורר את הזדהותו ולעורר תחושה כי יש מי שמבין אותו, אבל יחד עם זאת – גם לו עצמו יש את ההגנות שלו; אלו לא הגנות שריון מבוצרות אלא הגנות בעלות מרחב, הנובעות מעצם היותו של הטקסט מאורגן בתבנית סיפורית ומעצם כך שאיננו חושף ואיננו מדבר ישירות על האדם עצמו אלא על דמויות כלשהן, יש לו מספר/ת או דובר/ת משלו ובכך הוא מאפשר מרחב משחק. הטקסט לא אומר: "הי, דרקון, תראה לי את האוצר שלך תכף ומיד", אלא במקום זה הוא אומר: "הי דרקון, אני יודע שיש לך אוצר. אני יודע כמה הוא יקר לך. אתה שומר עליו. אני יכול לגמרי להבין את זה. גם לי יש אוצר. כמה אפילו. גם אני שומר על האוצרות שלי. אתה סקרן עכשיו, מה? אתה רוצה שאספר לך עליהם קצת, על האוצרות האלה? אהמממ.... תן לחשוב רגע. בסדר, חשבתי. אספר לך. אבל קצת. מה שתוכל לקחת כלומר, מה שתוכל לשמוע. אתה תגלה את מה שתוכל. את מה שיתאים לך עכשיו. את מה שלא – תפגוש אולי בפעם אחרת. ואולי לא". וככה, פוגש הטקסט את הקורא או את המטופל במקום שמתאים לו: המטופל לוקח מתוך הטקסט את מה שמתאים לו לקחת, את האוצרות שהוא חושק בהם, את האוצרות שמכירים את אוצרותיו שלו, ואת אלו שאינם מתאימים – הוא לא לוקח. והטקסט מקבל בהבנה. בידיים פרושות במידה הנכונה. ידיד דרקונים.
המפגש שלי עם התלמידות שלי הזכיר לי והנכיח עבורי את כוחה העצום של הביבליותרפיה. החשיבה בקורס היתה באמצעות דיאלוג עם טקסטים ללא בקשה לחשיפה ישירה, גולמית, עירומה. ודווקא האופן הזה, כך הן אמרו לי, אפשר להן לעבור תהליכים משמעותיים ועמוקים בתוך הקבוצה ובינן לבין עצמן. אפשרנו לשירים ולסיפורים לעשות את שלהם, לגעת, במידה הנכונה. אחד הדברים היפים כל כך בטקסט הוא הגמישות שלו: לכאורה הטקסט הוא אותו טקסט, כתוב וחקוק מהרגע שבו הוא נכתב ורואה אור, לא משתנה; אבל הלא בכל קריאה הטקסט משתנה משום שאנחנו משתנים, ועם כל אדם הוא משתנה; מתאים את עצמו למידה הנכונה עבור האדם שאותו הוא פוגש: אותו טקסט ממש יכול לגעת במישהו אחד במגע חזק, מטלטל, באחר – ברפרוף, ובשלישי – לא לגעת כלל. הטקסט יודע את המידה הנכונה.
ומה עם האוצר? – בסיפור האוצר נשאר במערה, מחכה לאביר אחר שיבוא לחפש אותו, לאחר שהנס וצ'מבלו הלכו יחד לדרכם. אולי לא הדרקון הוא ההגנה אלא בסיפור האוצר עצמו היה ההגנה שכעת כבר אין בה צורך.
עבורי אחד האוצרות החשובים הוא המגע: היכולת לגעת ולהינגע, לרקום ערוצי קשר בין נפש לנפש. בקורס הזה הרגשתי שזכיתי באוצר יקר מפז.
ואני רוצה לסיים את הדברים האלו במלים על אוצרות המלים ואוצרות הנפש, במילותיה של דליה רביקוביץ האהובה, המעטרות גם הן את כריכת ספר המלים:
"אולי יש ארץ אחת שאתה אוהב.
אולי יש מילה אחת.
אתה בודאי זוכר.
טפש מי שמניח לשמש לשקוע כרצונה.
היא תמיד מקדימה לנדוד מערבה אל האיים.
אליך יבואו חמה ולבנה, קיץ וחורף.
אוצרות אינסופיים."
המלים, הזכורות והשכוחות. ארצות הנפש. השמש השוקעת והזורחת. הנודדת. הקיץ והחורף ומה שביניהם. הקשר, חיבוק האביר והדרקון. הדרך. התודה. התחושה הזאת שמשהו נרחב במעמקי הלב. אוצרות אינסופיים.
