תגובות
מיכל שיוביץ17/7/2012
חני שלום. לפני מספר שנים בכנס קבוצות בחיפה, לאחר קבוצה גדולה שהיית בה אחת המנחות, נשארתי בתוכי לאחר המפגש עם דימוי שלך כמו מתקשרת שיבטית- חברתית, כמו השאמאן בשבטים קדומים. ראיתי אותך קולטת בתוכך, בגוף-במחשבה-ברגש-בנפש, קולטת את המתרחש, מנסה להכיל אותו. עוברת בי מחשבה שאולי גם המחלה היתה תיקשור פיזי-רגשי חברתי שהקולטנים שבך החיו מהסביבה המשפחתית, עדתית, ישראלית. מאחלת לך שגל הצונאמי הזה חלף עבר לבלי שוב, ויחלפו בך גלי אהבה ושמחה ממך ומסביבתך.
רות נצר19/5/2012
מכאיב לקרוא ולדעת. חני יקרה, מכאיב לקרוא ולהרגיש (כאילו שאפשר להרגיש את השני באמת) מה שעברת. נשארתי עם זעזוע, עם תחושת שווא הסבל, בורות הרפואה, העדר סיבה, וגם העדר תשובה מה גרם לשיפור בסופו של דבר. כמו בספור איוב. מקוה שאת בטוב עכשיו. רות נצר
ד"ר דן יניב29/2/2012
פעם, מזמן,. השתתפתי ביום עיון על קבוצות והשתתפתי בקבוצה בהנחייתך. מאז לא נתקלתי בך שוב אבל חוויית ההשתתפות בקבוצה ההיא, בהנחייתך, נותרה משמעותית בעייני. הצטערתי לקרוא כעת על הסבל הרב שעברת והתרגשתי מאד למקרא הדברים. מזמן לא קראתי טקסט כה גלוי בשם אומרו. וכמובן שהוא נוגע בהרהורים וזכרונות אישיים משלי. תודה לך על האומץ ועל הספונטניות, מאחל לך מכל ליבי בריאות טובה ובשורות טובות.
שולמית רוטשילד28/2/2012
תודה לך חני. תודה לך חני על השיתוף האמיץ . לפעמים מגיעים לדרגות יאוש כאלו מתוך הכאב , שכבר אין טעם וכוח להחזיק את האמת בפנים . אז כולם נפתחים למקום הכן הזה , של החוויה הפרטית .
זה נכון שהסובלים נוטים לחפש סיבה . וזה נכון שהחברה ובכללה המטפלים יחפשו הסבר , שעלול להחוות גם כהטלת אחריות ואולי כסוג של האשמה , גם אם אין כוונתם להאשים . ולעיתים כשהכאב הוא בלתי נסבל , אולי אין מה לעשות עימו, אלא רק לנסות לשרוד אותו . אך כאדם מחפש משמעות , כפסיכולוגית , כהומיאופטית וכאדם מאמין , אני חשה, וזו תחושה ואמונה , כי הכאב מאפשר לנו ללמד משהו על עצמנו . והדרך שאנו עושים , בהבנות הנפתחות לפנינו , היא דרך יקרה ואישית , גם אם אין בה מרפא שלם . אני מסכימה איתך כי זוהי דרך פרטית מאד . רופאים לא יבינו וידעו אותה . אין יקר יותר מההכרות המתפתחות באדם הדואב , ומתעצומות הנפש המתפתחות בו . להסכים לקבל כאב , לוותר על השליטה , להעלות מן האוב את מסע חיינו ולהיפתח לתובנות חדשות לגביו , הם חלק מהדרך . ואולי הן מתאפשרות ברגעים של הפוגה , אך הן יקרות מאד . ולמרות שיש רק רצון להשתחרר מן הכאב עכשיו ומיד , אין הדבר אפשרי תמיד , וכל שנותר הוא להסכים לקבל את מה שמתפתח מתוכו . תודה על השיתוף . אולי הוא יביא מעט חמלה וצניעות במפגש עם האדם הכואב .מאחלת לך שכאבייך יתפוגגו במהרה ותישאר רק הדרך שעשית דרכם .
שגית יצחקי קדם17/1/2012
תודה חני!. קראתי רק עכשיו את הפוסט הזה. כל כך מרגש לפגוש את היכולת שלך להיות אישית לחלוטין ללא כיסויים תאורטיים או אחרים. תודה. זה כמו מים זכים, ביחוד במקצוע שלנו שלרוב מאפשר למטפלים לשמור על עצמם כ"כ עמומים ועטופים...
כוכי שלזינגר24/12/2011
תודה על הזכות. חני
קראתי את הבלוג הזה רק לאחר שכתבת את שנכתב עליו.
טלטלת אותי בעוצמות שלך...
בעיניי את מלאת חסד ורחמים.
תודה על הזכות לקרוא את לבך.
הלוואי ורק תהיי בריאה ונטולת כאב.
אסתי קעטבי1/12/2011
חני התרגשתי ונפעמתי שוב מהאומץ שלך להגיד דברים מעוררי המחשבה [ל"ת].
כפתורי אלישבע25/11/2011
חני היקרה,. כשקראתי את דברייך עלו בי השורות של רחל: "צריחות שצרחתי נואשת כואבת בשעות מצוקה ואובדן, הפכו למחרוזת שירים מלבבת, לספר שירי הלבן..."
תודה על היכולת המופלאה הזאת שלך לתרגם את חוכמתך, ניסיונך וכאבייך להארות ותובנות אמיתיות ואנושיות כל-כך, תודה על האומץ לחלוק , לשתף ולהחכים גם אותנו, ותודה לאל שאת כבר מאחורי כל הסבל הזה.
הרבה בריאות!! שלך כתמיד, אלישבע
דפנה גרינר23/11/2011
תודה, חני.. קראתי את מילותייך כבר לפני שבוע. ואח"כ שוב. ושוב. התרגשתי וכאבתי איתך. המילה שהדהדה בי הכי חזק היתה - צניעות. את צודקת, הצורך שלנו להבין, לסמל, לדעת, לשלוט, יכולה לגרום לנו, כמו במצבים שתארת, לתסכול, אשמה ודכאון. אלו יכולות שבעת מחלה עלולות להיות לנו כרועץ. יש רגעים שעלינו להיות צנועים ולקבל את מקומנו כיצורים אנושיים ומוגבלים נוכח התרחשויות הנשגבות מבינתנו. תודה לך, חני, על הכנות והאומץ.
לינדה אטלי22/11/2011
תודה על השיתוף ,. חני יקרה, לומדת ממך בהרצאות, בהדרכה ועוד יותר מהיכולת שלך להיות גדולה ,אנושית, קרובה וכל כך אמיצה. לינדה
לירונה רוזנטל21/11/2011
מרגש עד דמעות.... חני תודה, כל כך נכון ונוגע.
חשוב מאוד לנו כפסיכולוגים לזכור כמה בעייתיות יכולו להיות פרשנויות של משמעות מחלה, וכמה קשה ללוות אדם בקבלת היעדר המשמעות, אי הודאות וחוסר האונים שבמצב. מתחברת לדברים גם כפסיכולוגית וגם באופן אישי.
רוני נוה פרישוף19/11/2011
תודה על השיתוף האמיץ. דברים נוקבים על חוסר הערך של המטאפורה ושאלת האחריות והסיבה, כשמתמודדים עם כאב כל כך חריף. אולי זה נכון גם כשמדובר בכאב נפשי. לפעמים כל מה שאפשר וצריך הם הנוכחות והחיבוק.
תודה!
ז'אנט עמנואל18/11/2011
דיברת מתוכי. תודה מקרב לב דואב. מדהים. מזדהה כ"כ עם תיאור חוויותיך.
מבלי להיכנס להגדרה של משמעות המילה "חיים" ו"מותר האדם מן הבהמה.. אין!" בכל זאת חיי האדם אינם "חיים" כאשר כל מה שבא לידי ביטוי הוא הנפש הבהמית. ללא חיי: רוח, חברה, תעסוקה, סיפוק, תקווה... להכניס אוכל - להוציא, לקום מבלי לדעת מתי נזכה לשינה רצופה המבדילה בין יום ליום, מזונותינו אינן מספיקים לתחזוקת גופנו הדואב והמיוסר.
וכמו שכתבת "הוא" רוצה לחיות את החיים, אבל לא את אלה שיש לו כש: "הוא מסתכל איך החיים עוברים על ידו. אין לו איכות חיים. הוא מת חי. נקבר בחייו..."
חזק, אמיתי ומרגש.
גם אני אברח לפני שאתחרט ;-)
אורנה אפק17/11/2011
תודה ששיתפת. מעשה אמיץ מאוד ומרגש [ל"ת].
מרלן מאור17/11/2011
חני היקרה. באומץ לב פתחת נושא שרבים לא רוצים להתעסק בו או להרהר בו. כי פשוט הוא מפחיד מדי, ממש מעורר אימה. לאלו שאתרע גורלם אין ברירה אלא להתמודד עמו , אך רובם עושים זאת עם עצמם או עם האנשים הקרובים להם ביותר , ונמנעים מהצגת נושא זה בפומבי. אולי מבושה, אולי מאשמה , אולי מחשש שהאחרים לא יעמדו בכך, חשש להרחיק ועוד. את קוראת בדברייך להפסיק ולחפש את הסיבה למחלה, להימנע מעודף משמעות היוצרת רגשי אשמה ולוקחת אנרגיות רבות בהתמודדות עם חוסר אונים וחוסר צדק משווע שאין לו הסבר. גישה זו משחררת מאשמה , אחריות , אך גם קוראת לשחרר את השליטה ואת הרצון האנושי בהבנה. מצד אחד אני באמת מתחברת ומבינה את הצורך בכך. עם זאת אני תוהה האם הדבר אפשרי באמת , כי כדי לחיות ולרצות להילחם , אנו נזקקים למידה מסוימת של הבנה שליטה על חיינו, גם אם היא פנטזמתית לחלוטין. לא מעט פעמים אנשים חשים מחוזקים יותר מכך ששינו את אורח חייהם החיצוני ( תזונה, ספורט , בחירות נכונות יותר) ועוד יותר מכך שנתנו משמעות למחלם , שהצליחו להתחבר נכון יותר לחיים ולעצמם , וממחקרים הדבר גם משפיע פעמים רבות על אופן התמודדותם עם מחלתם. לא יודעת מה הדרך הנכונה. אני מניחה שזה מאד אינדיבידואלי . ואני מניחה שבסופו של דבר יש למצוא את האיזון העדין , בין לקבל כי מחלה היא פשוט מחלה לבין הצורך האנושי שלנו להבין , למצוא הסברים , שליטה או כל דבר שיצליח לעזור לנו לקבל את הגורל האכזר בצורה כזו שנוכל לקבל אותו , להטמיע אותו כחלק מעצמנו , ולמצוא את הדרך להתחבר מחדש לליבידו.
מי יתן והסבל והכאב יובסו ולא יהיה להם יותר מקום בעולמך.
באהבה מרלן
איתן חנן15/11/2011
לעשות חיים. זה מה שנקרא: לעשות חיים. חני.
המילים שלך עשו בדיוק את זה. עשו חיים את המקום המפחיד ולכן המושתק , אותו שילוש מצמית של : מחלה - כאב - ומוות. הבאת אותו אל תוך חיינו בצלילות , באופן רהוט, אנושי ונוגע. ובאומץ אישי רב. זו כתיבה מעוררת השראה והיא אכן נוגעת בחיים על מורכבותם ללא הנחה. תודה!
אבי עובדיה15/11/2011
מאחד שיודע, תיקון חושב שהוא יודע, בעצם הוא לא יודע, בעצם אף אחד לא יודע. אני רוצה להגיד אני יודע, כי גם אני חולה כרוני וסובל מכאב קבוע ונוכח, שלפעמים נדמה שהנה הוא הולך אבל אז הוא בא שוב לבקר.
לפעמים מרגיש קצת כמו איוב.
אכן שלושת חברי איוב, בלדד השוחי, אליפז התמני וצופר הנעמתי באו והקשו אל איוב:
אולי חטאת, ואם לא חטאת, אולי חשבת לחטוא, נסה להזכר אמרו לו.
ואם לא זה ולא זה, אולי ה' מוריד אותך שאולה ואחר כך יעלה אותך וכך תתעצם הנאתך (או אולי משהו דומה)
ואילו איוב המסכן לא ידע כי כל אסונותיו כולל מחלת השחין הנוראה תקפו אותו בגלל התערבות בין ה' לשטן.
סתם מעשה קונדס, ויכוח בין שני אדוני העולם או בין האדון לסורר.
אז זהו, שאני לא יודע,
כי מה שאני כן יודע הוא שהחולה והסובל הוא אדם בודד
ואף אחד לא יכול להבין
כי אף אחד לא יכול ליטול ולו מעט מן הכאב
רק הכדורים עוזרים, וגם רק קצת
מבלי להכביר במילים, אני שולח לך איחוליי החלמה, רפואה שלמה
ושלא יהיה קשה, או לפחות קצת יותר קל.
ואת לא אשמה, וזו אחת הדוגמאות (אמנם כואבת) שמראות לנו כי אנו יודעים כל כך מעט על סיבה ומסובב
והרופאים עומדים חסרי אונים
ואכן כמו שאמרת, אם אין לך חום, או איזה גידול, או כל דבר שרשום בספרים הוא לא נורא
מבחינתם זה לא נורא לחיות עם כאב.
ממני שחי איתו לבד.
לפעמים צרת רבים מנחמת קצת, אבל רק קצת
לילה טוב ומנחם
שינה מתוקה, ערבה
אורית מרשנד15/11/2011
מילים מטלטלות. מילותייך חני מטלטלות וחודרות עמוק לנשמה. מזכירות לנו חשיבותה של צניעות. המשך התחזקות אורית מרשנד
תמי ניר-גוטליב14/11/2011
תודה על המילים החשופות. ריגשת אותי מאד. [ל"ת].
דיני פרומן14/11/2011
נדירה. חני יקרה כמו בהוראה כך גם כאן :דברים עמומים סבוכים לא פשוטים לעיכול עוברים דרך הפריזמה שלך תהליך של זיקוק ,הבנה והשראה.בהיר מרגש ובעקר מאד נוגע
מיכל לביא14/11/2011
כשקראתי, נזכרתי בשיר של אמילי דיקנסון. Pain has an element of blank;
It cannot recollect
When it began, or if there was
A time when it was not.
It has no future but itself,
Its infinite realms contain
Its past, enlightened to perceive
New periods of pain.
נועה רם-קוצר14/11/2011
חני כמחזיקה כאב חברתי. אהבתי מאד את הרעיון שחני אולי מבטאה כאב חברתי,כאב אוניברסלי,זה כל כך "חני" בעיני, להתחבר לקבוצתי,לרחב,להיבט המשתף והמפריד.כמה אפשר לקבל ממך חני,גם מרחוק...
מאיר שירת14/11/2011
ריבוי ועוצמת התגובות - כאב חברתי??. ריבוי ועוצמת התגובות – כאב חברתי?
חני, אני משתהה מול ריבוי ועוצמת התגובות לפוסט שלך!
נראה שמעבר להזדהות עם כאבך הפרטי, אנושיותך ואומץ לבך, יש כאן הדהוד של כאב וסבל אוניברסלי, חברתי – של כולנו.
אולי אפילו משאלה להתהוות מטריצת זולתיעצמי קבוצתי? אולי באומץ לבך לשתף בכאבך נטלת גם תפקיד חברתי??
איריס רונן14/11/2011
חני יקרה. שוב הזכרת לי שאני אוהבת אותך. תודה איריס
Haim Weinberg14/11/2011
חני, הרבה תודה על האומץ!. קראתי עכשיו את מה שכתבת על מחלות ועל כל מה שעברת. וואו! צריך המון אומץ לחשיפה כזו. גם אני, שידעתי משהו ממה שעברת, הייתי קצת בהלם מעוצמת הייסורים והכאב. שלא נדע....
אני בטוח שהרבה אנשים שסובלים ממחלות וכאבים, ובמיוחד מחלות כמו סרטן ואיידס שקשה להמנע בהן מ"האשמת הקרבן", יזדהו מאד עם מה שכתבת וירגישו הקלה בהתמודדות שלהם עם אי הודאות.
תודה ששיתפת,
חיים
משה אלון14/11/2011
כרגיל חני את כותבת את כולנו. את לימדת אותי/נו שכל חוויה שאנו עוברים יש להמשמעות ולא ניתן לה לעבור לידנו, אלא לחוות אותה וללמוד ממנה, להתפתח ממנה, תהיה קשה וכואבת עד כמה שתהיה. עברת מסע קשה וענק לגלות זאת ואת ממשיכה להעניק לנו את שאת מבינה כל כך לעומק.
תודה
משה אלון
אורית אדם13/11/2011
תודה. "הרהורים" מעוררי השראה. תודה, חני. וגם חיבוק.
מיכה אנקורי13/11/2011
יישר כוח!. אמיץ וחשוב ותורם. כמו תמיד חני
מיכה אנקורי
רות לירן13/11/2011
חני יקרה, יישר כח ותודה שכתבת גם בשבילי את המכתב [ל"ת].
עידית פורת13/11/2011
תודה לך. מרגש ומכריח לחשוב. שלום חני, קראתי עד כה את כל הפוסטים שלך בצימאון רב בסמוך למועד פרסומם. כל אחד מהם ליווה אותי עוד ימים רבים לאחר קריאתו, וזה הנוכחי ודאי ילך אתי במלוא עוצמתו בימים הקרובים גם כן ויניע את מחשבותיי. דברייך מעוררים התרגשות מעצם כתיבתם ודרכך המיוחדת לשתף. ואילו מחשבותיי הולכות מתוכו אל הסמיכות של מחלה וכאב, ועל כך שלעתים יש להם קיום נפרד. יש מחלות שאינן מלוות בכאב, או לא בכאב תמידי, ואילו יש כאבים שאין להם סיבה רפואית. בשונה ממחלה, לכאב אין שני, וגם אין לו שם. לכן, כך מניסיוני הקליני, הקלה בכאב יכולה להיחוות כאשר קיימת האפשרות לתארו, בדיוק-בדיוק, מבלי לפרשו. מאחלת לך הקלה יציבה ומתמשכת.
עידית פורת13/11/2011
תודה לך. מרגש ומכריח לחשוב. שלום חני, קראתי עד כה את כל הפוסטים שלך בצימאון רב בסמוך למועד פרסומם. כל אחד מהם ליווה אותי עוד ימים רבים לאחר קריאתו, וזה הנוכחי ודאי ילך אתי במלוא עוצמתו בימים הקרובים גם כן ויניע את מחשבותיי. דברייך מעוררים התרגשות מעצם כתיבתם ודרכך המיוחדת לשתף. ואילו מחשבותיי הולכות מתוכו אל הסמיכות של מחלה וכאב, ועל כך שלעתים יש להם קיום נפרד. יש מחלות שאינן מלוות בכאב, או לא בכאב תמידי, ואילו יש כאבים שאין להם סיבה רפואית. בשונה ממחלה, לכאב אין שני, וגם אין לו שם. לכן, כך מניסיוני הקליני, הקלה בכאב יכולה להיחוות כאשר קיימת האפשרות לתארו, בדיוק-בדיוק, מבלי לפרשו. מאחלת לך הקלה יציבה ומתמשכת.
רבקה שפט13/11/2011
כמה אני שמחה ששלחת ולא הספקת להתחרט! תודה! [ל"ת].
אליאורה שרוף13/11/2011
מטלטל. אני מנענת בראשי, ללא מלים כן...כן. תודה על השיתוף והכנות והחשיפה. מעריכה זאת עמוקות. מוכנה לשמוע עוד. אליאורה
שרית ריב-פלטי13/11/2011
נוגע ללב. האופן הגלוי והנועז בו את מביאה את עצמך מרגש ומעורר השראה. במחוזות בהם יש לעיתים נטייה ערכית ורעיונית מוכרזת לצמצם את נוכחותנו האנושית ולהשאיר עצמנו כמרחב נויטראלי בו יוצא לאור ומתחולל הנראטיב של האחר, המטופל, מוצאת מידה לא מבטלת של הקלה בהרשאה פשוט להיות. דברייך החשופים מלמדים ומעיקר מזמינים ומקרבים.
מאחלת לך שנים טובות של חיים נטולי כאב או לכל הפחות משופעים בתכנים משמעותיים ובחוויות מרוממות נפש שיקהו את עוצמת הכאב! תודה על השיתוף!
פסיה רוזנבלום13/11/2011
כתבה מאירה ונוגעת. מישהי יקרה לי עוברת כרגע מסכת יסורים דומה. פתחת לי עוד זווית ראיה ועוד משהו בלב. תודה.
יעל איתי פק13/11/2011
חני תודה,. על שאת גלויה ואנושית. תודה שאת מזכירה שהמציאות פשוט קימת ואינה מטפורה או דימוי.
גלי בן שלמה13/11/2011
תודה רבה רבה. נוגע כל כך, אמיץ כל כך, מדייק. מקל.
מירה אציל13/11/2011
איתך. חני יקרה, נפעמתי מדברייך שעומדים במוקד הענין שלי שנים רבות כפסיכולוגית רפואית. בשנים האחרונות השלמתי כתיבת ספר על הנושאים הללו, [שיראה אור בינואר 2012]. אבל ליבי יוצא אלייך, גם מדמיון מדהים בפרטים ביוגרפיים: גם אני בת רביעית למשפחה מזרחית [לאב שהיה בן יחיד] והמשכיות השם...וכל מה שזה מביא איתו. מקווה שהבלוג שלך וגם ספרי יעוררו מטופלים וגם רופאים ל"דבר מחלות" אחרת. יתמקדו במתמודד עם הכאב והסבל ולא ב"מחלות". אחרי מה שכתבת יודעים יותר על מה זה לחלות ולכאוב. ובהקלת סבלך ננוחם מעט.
רחל בר-יוסף-דדון13/11/2011
מרגש, אמיץ וחשוב. תודה על גילוי-לב אמיתי וכן. גם המטפלים עוברים כל מיני דברים, לא רק מטופלים. היכולת שלך לתאר את מה שעברת מרשימה, ואין ספק שעזרת כאן ללא מעט מטפלים וכואבים אחרים לצאת מבדידותם. אין זה מקרי, שביום אחד קיבלת כל-כך הרבה תגובות.
נועה רם-קוצר13/11/2011
חני היחידה והמיוחדת. חני תודה על כך ששוב את מביאה פן אמיץ,נחוש,רגיש,ייחודי,לוחם,חומל ואנושי.שמחה לשמוע שיש הקלה במצב שלך,את תמיד אור מיוחד עבורי.רציתי רק להוסיף שהמודעות לנושא של כאב התפתחה מאד בשנים האחרונות,הוקמו מירפאות כאב ויש רופאים המתמחים בכאב ולא רק בריפוי. נקוה שההתייחסות לכאב תצמח עוד ותוסיף מימד אנושי וורחום לחיים של כולנו.
אביגיל לב13/11/2011
חני תודה. וטוב לדעת שהיום את חיה חיים נורמלים יותר, ושהצליחו לשים סוף לכאבים (או לפחות להפחיתם לרמה שאפשר לחיות איתה). תודה על השיתוף.
אורית גודקאר12/11/2011
מטלטל. באנושיות ובפשטות, אבל גם כי האמירה הזו מחייבת שוב ושוב בדיקה עצמית שלי כמטפלת, אחרי שכבר חשבתי ש"ניקיתי" את המטפורות - תמיד נשאר עוד שמץ, מסתבר. בעולם בו מקדשים יחסיות עדיין יש מקום לדברים מוחלטים, כמו כאב. תודה לך.
מריאנה גייטיני12/11/2011
התרגשות. הפוסט שלך והבלוג שלך בכלל הם אבן חן נדירה! שנים שאני מנסה לנסח לי את מה שכתבת פה בצלילות כל כך גדולה.
לפעמים אני שומעת מטפלים מדברים מטאפורית על דברים שחייבים להשאר בשדה הקונקרטי, שזו אכזריות לקחת אותם לשדות אחרים. וזה מקומם אותי עד שורשי זעם! אני שומעת מטפלים מדברים למטופלות בטיפולי פוריות על כל מיני מטאפורות שמקפלות
במסווה אשמה וחפצון וביות. אני שמחה שאני חולקת אתך מקום בבניים הזה של הבלוגים... ועכשיו אלווה ממך קצת אומץ. נראה מה זה יוליד..
רועי סמנה12/11/2011
מרגש מאוד... תודה לך [ל"ת].
דינה ליבוביץ-קוטין12/11/2011
נוגע ללב ואמיץ - דינה ליבוביץ קוטין. התרגשתי לקרוא את שכתבת, בעיקר כשחשבתי על השעות הקבוצתיות שלא ביטלת והיית איתנו עם הכאבים הבלתי אפשריים באופן אותנטי ואמיץ וזאת , בלי לוותר על העמדה הטיפולית.
אירית הלפרין12/11/2011
תודה חני. תודה על האומץ והחשיפה מי אם לא אנחנו המטפלים נהיה גם מודל בלגעת בנושאים הכי קשים והכי אישיים? את מודל נפלא ומעורר השראה מאחלת לך רק בריאות ואריכות ימים ובקשר לנושא מי ייתן ורשימתך תפתח פתח לדיון מקצועי רפואי ואחר בנושא.
סמדר אשוח12/11/2011
תודה על האומץ והחשיפה.. אני שמחה בשבילך שיכולת לכתוב ולשתף. בשבילך אבל גם בשביל רבים אחרים שכואבים.
מחבקת אותך באהבה רבה.
סמדר.
מאיר שירת12/11/2011
אנושיות. חני. כ"כ אנושי, אמיתי ונוגע עמוק בלב. תודה!
