טיפול פסיכולוגי ***שלא*** בזמן קורונה או מחשבות על איך עולם כמנהגו נוהג
ד"ר רפאל יונתן לאוס | 22/4/2020 | הרשמו כמנויים
[מוזיקת רקע מומלצת: שיר של יום חולין - https://www.youtube.com...=_Sx3he4ABw0]
יש משהו בחווית הקורונה הזו שהותיר אותי ללא מילים וגם ללא מרחב מנטלי או ממשי (שקט, פרטיות, זמן) לשבת ולכתוב. אחרי שלב ההלם הראשוני ואז נסיונות ההסתגלות המוצלחים יותר ופחות התחלתי לשים לב לכל מיני מופעים של הניסיון האנושי למנף את המשבר הזה. מספר כתבות שעסקו בתחזיות לגבי מחירי הנדלן הבהירו לי שאצל מספיק אנשים החרדה שככה והם עסוקים באיך ליפול הכי טוב על הרגליים, אולי אפילו לנצל איזו הזדמנות לקראת היום שאחרי. אנשי האוצר התחילו בקמפיין מתוזמר ומתוזמן על החופש הגדול (ואני לא נוקט כאן עמדה) ואיגוד הפסיכאטרים ניצל כל במה אפשרית – רצף של כתבות בתקשורת, דיון בפני הוועדה בכנסת שמפקחת על ניהול משבר הקורונה ואפילו נייר עמדה של המועצה ***הלאומית*** למניעת אובדנות כדי לעשות נפשות להקמת חמ"ל (מלחמה, צבא, ביטחון, קורונה, הצדע!) בראשות פסיכיאטר (כמובן- מי בכלל יכול היה להעלות על דעתו אפשרות אחרת?) שירכז את הטיפול בהיבט הנפשי של המציאות החדשה הזו. לכשעצמי למרות שאני מתנגד די נחרץ לעודף המדיקליזציה בתחום בריאות הנפש בישראל מצאתי בהתפתחות הזו דווקא עדות לשפיות וחזרה לשגרה. כשאנשים לא חוששים יותר על חייהם הם מתפנים לחיי היום היום ומאבקים על משאבים. מה שנקרא החיים עצמם. רק שהפעם הם טוענים את אותן הטענות הרגילות שלהם ומוסיפים בקול -- קורונה! חופש גדול -- קורונה, מגיפה עולמית! פסיכיאטריה- משבר, אסון, קורונה! מחירי הדיור - קורונה!!! התחממות כדור הארץ - קורונה!!
ישנן טענות נפוצות ומוכרות מאוד מול פסיכולוגים המטפלים בגישה "הקלאסית" , שתיקות, לוח חלק וכל הג'ז הזה. התייחסתי לחלקן בבלוג הזה בעבר למשל לטענה שמדובר במטפלים קרים, מרוחקים שמונעים מהמטופלים שלהם את האינטראקציה והחום האנושיים. בדיון שכל כולו בעיניי של אנשי קש מול אנשי קש לא פחות (כי זה באמת מורכב הרבה יותר מזה בכל גישה) מוצב לרוב מודל של מטפל חם, שהקשר איתו הוא הדדי, שלא חושש מהבעת רגשות ושהצליח להשתחרר מכבלי הסמכות והאורתודוכסיה הטיפולית ולבחור באופן אישי דרך שמתאימה יותר לו ולמטופליו. בנסיבות שלא אפרט כאן ניהלתי שיחה שבה כל אותם הטיעונים הרגילים נשמעו בתוספת הקריאה העזה -- קורונה!!
היות שהטענות והטיעונים עצמם לא באמת משנים למה שאני מנסה לאמר כאן (וכן אני לא אוהב להחביא טענות מאחורי שאלות) אנסה להציג הנמקה לבחירה להיאחז בחשיבה ובמסגרת הטיפולית המוכרת גם כעת ואולי דווקא בזמן הזה של -- קורונה!! . אולי זו דווקא הבחירה הקשה יותר. באופן אישי קל לי הרבה יותר להיות באינטראקציות אנושיות חברתיות רגילות מאשר בזו הטיפולית.
*טיעון מוכר 1 + קורונה!!
פרויד כתב שהטיפול הפסיכולוגי הוא בעצם טיפול באהבה. הסיטואציה הטיפולית מאפשרת אינטימיות שלא מתאפשרת בשום מקום אחר דווקא בגלל המסגרת והגבולות. האנושיות שבפגישה הטיפולית היא אולי החוויה העיקרית שלי בה הן כמטופל והן כמטפל. אני לא חושב שיש צורך להזכיר למי שבחרו להקדיש את חייהם המקצועיים להשתתפות בתכני העולם הפנימי של בני אדם על החרדות, האובדן והשמחה שבהם להיות אנושיים יותר. גם כשאין מגיפה שמשתוללת בחוץ התזכורות לכך שכולנו בני אנוש הרי תמיד נוכחות. האפשרות או ההתרחשות בפועל של מוות, מחלה, אובדן או אסון פוגשים אותנו גם בימים "רגילים". וכשאני חושב עליי ועל המטופלים שלי בשנה האחרונה אני כלל לא בטוח שהקורונה הייתה דרמטית או טראגית יותר עבורם או עבורי מהתרחשויות אחרות שלא זכו למעמד של אסון עולמי. יש אנשים שהמגיפה אפילו הקלה עליהם - הם לא נאלצים יותר להגיע לעבודה שהם מתעבים או שלפתע העולם הפנימי המסוייט שלהם הופך לנחלת הכלל. הם כבר לא חריגים ובודדים כפי שהיו. פסיכולוגיה קלינית הוא תחום מחשבה ועיסוק שממוקד בייחודי. אותו אירוע חיצוני בדיוק נחווה אצל אנשים שונים בצורה אחרת כל כך. כך או כך אני לא רואה צורך ביצירת צורות פשוטות או מהירות יותר של אינטימיות ממה שנעשה בטיפול פסיכולוגי תדיר. אני מאמין שצריך לכבד את הקצב שבו אנשים בוחרים להיחשף ולהיקשר ולא רוצה בשום אופן (מרומז או ישיר) להעביר להם את המסר שעליהם לחוש אינטימיות כמה שיותר מהר.
טיעון מוכר 2 + קורונה!
הצורך לשמור ריחוק חברתי הביא אותי לראשונה לטפל מרחוק בטלפון או בוידאו. בעבר נמנעתי מזה גם כשמדובר היה בפתרון זמני. לעת עתה ההתרשמות שלי היא שיש מי שאמצעי התקשורת האלה מאפשרים לו לעבור תהליך משמעותי ויש מי שהמסך או היעדר הנוכחות הפיזי מביא להשטחה של הדינמיקה איתו. עולים דברים אחרים - זה עשוי להחוות כמו ההצצה או ביקור בית, כמו דייט או פגישת עבודה - כל אחד וחוויתו הוא. יש אנשים שמצליחים לאמר בקול לראשונה דברים שלא הצליחו פנים אל פנים. אבל מעבר להזדמנויות ולהישגים שאמצעי התקשורת האלה מאפשרים אני נותרתי בתחושה שזה לא אותו הדבר. לא שזה לא טוב. לא שזה לא מועיל, אלא שזה פשוט אחר. אפרופו להיות אנושי - אני מחכה לחזרתו של המפגש האנושי המלא. ללא תיווך טכנולוגי זה שמאפשר לחוש את שפת הגוף, את הרעד בקול בלי דיליי וגם ממלא את זמני ההגעה אל הטיפול והחזרה ממנו (זמן שהפך לרגע וחצי של הקשה על מקלדת) במשמעות.
טיעון מוכר 3 + קורונה!
יש להשתנות של המציאות עבור כולם או לשותפות הגורל ממד שמדגיש את המשותף. במובן זה יש הבדל בין עיסוק בכישלון או באובדן של המטופל כאשר ברקע מרחפת הידיעה שאיש כולל המטפל לא יכול לחמוק מגורל כזה לבין עיסוק בהתרחשות שמשותפת למטפל ולמטופל בזמן הטיפול. יש מטופלים שזה מעלה בהם שאלות לגבי הדומה והשונה בינינו, חששות שכעת כשבירור גם אני צריך להתמודד עם קושי ייתכן ואין לי מקום עבורם. שאלות כאלו יכולות להזמין חשיפה עצמית אבל גם שלא בזמן קורונה עולים נושאים דומים, והשיקולים הטכניים והתיאורטיים לבחירה בחשיפה עצמית או בחלופות אחרות לא שונים בעיניי. כמו כן ישנם מצבים המשותפים לכולם גם בזמנים אחרים כמו למשל בזמן מתיחות בטחונית.
טיעון מוכר 4 + קורונה!
גם בהקשר הזה אני מאמין שזהו נושא שראוי לבחון אותו ביחס למטופל מסוים בנקודת זמן מסויימת. הרי אין דומה מי שממשיך לעבוד למי שפוטר או יצא לחל"ת. אנשים חווים משברים כלכליים גם בימים רגילים ואז כמו עכשיו יכול להיות פער משמעותי בין החוויה הפנימית למציאות החיצונית. יש מי שקיטון בחסכון החודשי שלו נחווה כמו פשיטת רגל ויש מי שנמצא בקצה השני של הספקטרום. אני חושש שגישה אחת לכל או לרוב המטופלים לאור מצב חיצוני אחד מתעלמת מההיבט האישי שהוא קריטי ביותר וייתכן והיא ביטוי לפנטזיה של המטפל להיות מעל המצב. להיות כזה שיכול לתת הנחות לא חלילה מי שבעצמו עשוי להפגע כלכלית.
