הקומה הנוספת שמגיעה עם כל מטופל – על סטריאוטיפים ומספרים
ד"ר רפאל יונתן לאוס | 7/6/2018 | הרשמו כמנויים
[מוזיקת רקע מומלצת – שיר זמני לעשירים, עפרה חזה https://www.youtube.com...=0iLR5RxAnFo]
לפני כמה חודשים לקחתי לי חופש מלהיות עצמי ונסעתי לסדנת סופ"ש אי שם בסטודיו בוהמייני מעל מוסך באיזור התעשייה שצמוד לפלורנטין. תוך זמן מועט ודווקא הרחק מירושלים, עולם האסוציאציות שלי התמלא בתכנים תנכיים של יונה במעי הדגה וירמיה בתחילת פרק א'. למגינת לבי הסתבר לי שאני פסיכולוג בורח מבשורה. אם לרוב במפגשים אקראיים שבהם העובדה שאני פסיכולוג עולה מייצרת תגובות די קבועות כמו ניתוק קשר עין והתרחקות מבוהלת או הוורסיה הישירה יותר שבה אני נשאל האם אתה עסוק בלנתח אותי עכשיו? (התשובה היא ברור שלא. בתור בוגר מסייעת הפנמתי היטב את המסר-- כשעובדים עובדים כשנחים נחים) הרי שהפעם לא היה לאיש מאיתנו לאן לברוח. נשארה לנו שבת חוויתית שלמה יחד שבה אני רציתי כמה שפחות להיות בתפקיד עצמי ורוחב היריעה של ההשלכות על דמות הפסיכולוג הסטריאוטיפי נפרסה מולי כשלמה, כשהגיע תורי לבחור פלייליסט התחלתי עם מרגול ומייד קבלתי נזיפה שאני לא דבק פה לשורות שנכתבו עבור הדמות שלי והבהרה על מי שאני אמור להיות: אשכנזי ומחובר (איש מודיעין, טייס), אנין טעם (אופרות, מוזיקה קלאסית תיעוב לפופ ומוזיקה מזרחית) שיושב מדי בוקר בבית הקפה השכונתי עם חבריו הוינאים ואוכל אפפל שטרודל תוך מעבר על כותרות "הארץ". המאפיין הבולט ביותר של הדמות הזו בדמיון הקולקטיבי היא העושר האגדי שלה ותאוות הבצע השיילוקית שלה, חמדנות שמגיעה לשיאה בבדיחה על המטופל שממשיך להגיע שנה אחר שנה לטיפול ללא שום שינוי בזמן שהבית של הפסיכולוג משתנה וגדל מדי שנה בעוד קומה או מרפסת.
בסרטון החביב של הישראליות "ללכת לפסיכולוג כן או לא"* אפשר לראות את כל המרכיבים שהזכרתי + הבדיחה כולל טוויסט מפתיע בעלילה ממש בסוף (כן, טיזינג מפורש לכו לצפות). האמת שבאופן אישי לי הכי קשה עם הטעם המוזיקלי שהמעמד מחייב אבל לגבי זה מלבד להגיד שרוב הפסיכולוגים שאני מכיר גם לא כאלה ושבשנים האחרונות יש תהליך של הרחבת השורות וגיוון במגזרים שמהם מגיעים פסיכולוגים אין לי הרבה מה לאמר. פנטזיות או השלכות על המטפל הם חלק אינטגרלי מטיפול וזו ממש לא בעיה אלא חומר לעבודה וזה לא שאני נוטה להתייחס באופן מציאותי לאמירות בטיפול לגבי הדברים שמטופלים כביכול יודעים עליי או על חיי. הסיבה שחשוב לי לכתוב על הנושא הזה באופן מציאותי היא שיש הרבה אנשים שהסטריאוטיפ הזה ובעיקר התפיסה של המטפל כעשיר מאוד וכפועל יוצא חמדן שדורש מחירים מופקעים מרתיעה אותם מלפנות לפסיכולוג גם כשהם באמת צריכים. וזה למשל חתיכת הבדל בין פנזטיה אישית שמתפתחת בתוך הטיפול ושווה לברר את המקום שממנו היא נובעת לפנטזיה קולקטיבית סטריאוטיפית שמונעת מטיפול להתחיל שכדאי בעיניי להתעמת איתה ישירות.
אתחיל בשורה התחתונה. פסיכולוגים בישראל הם לא עשירים למרות שטיפול פסיכולוגי פרטי הוא יקר. ההסבר לחוסר ההלימה הזה טכני ומשעמם בעיניי (בגדול עצמאים בישראל זה לא גליק ובמגזר הציבורי השכר באמת נמוך, זה בתוספת למסלול הכשרה ארוך מאוד) אבל את העובדה הזו אני מתכוון להוכיח בהמשך. זה קשה מאוד עד גבול הבלתי אפשרי לקבל עזרה ממישהו שמבקש כל כך הרבה אם באמת הוא לא זקוק לשום דבר. אז הנה אמרתי את זה לרוב (החציון יעיד) ובממוצע זה לא המצב. אבל סטריאוטיפים לא נוצרים בחלל ריק. אז מה בכל זאת העניין במציאות? או לפחות חלק מהעניין.. פסיכולוגיה הוא מסלול ארוך ותובעני שקשה לשרוד ללא גב. אז כן פסיכולוגים לרוב מגיעים ממעד סוציו אקונומי בינוני ומעלה, אבל זה לא משהו שקורה בעקבות הבחירה במסלול הזה אלא ככל הנראה משהו שמאפשר אותה (מתאם מול סיבתיות וכל הג'ז הזה). עניין נוסף הוא התמיכה הסביבתית, משפחתית. משפחות ותתי חברות מעריכות מקצועות מסויימים. סטטוס הוא תגמול לכל דבר. בחברות שבהם פסיכולוג הוא מושג לא מוכר או גרוע מכך מאיים, קשה לקבל תמיכה לבחירה כזו. זה כמו שיש שכונות ומשפחות שיעודדו יותר או פחות פניה לאפיק מקצועי כזמר או שחקן כדורגל.
לפני כך וכך שנים בתקופת התואר הראשון הייתי מעורב ביוזמה של חשיפת מסלולים אקדמאיים בפני עולים לפני שחרור. פנינו לחטיבת גולני ששלחה לסיור באוניברסיטה העברית כ30 חיילים יוצאי אתיופיה בחודשים האחרונים שלהם בשירות. אחרי הסיור וההרצאות דיברתי עם כמה משתתפים ששאלו די הרבה שאלות. בשורה התחתונה הם אמרו לי שזה נשמע כמו הימור מסוכן. שממה שהם הבינו זה מסלול שבשונה מרפואה יש בו כמה שלבי קבלה ולא ברור בכלל שמי שהתחיל אותו יסיים. שזה לא מקצוע לספר עליו להורים ושבכלל משהו שאי אפשר למצוא איתו עבודה אחרי תואר ראשון זה לא בא בחשבון, שזה לא משהו שהם יכולים להרשות לעצמם. וכן מעבר למציאות יש גם את הפחד המצמית הזה שמי שאחשוף בפניו את הסודות הכי כמוסים שלי לא באמת ירצה לעזור לי. פחד שמתלבש בקלות על מה שבא.
הנתונים העדכניים ביותר על הכנסות פסיכולוגים הכוללות התייחסות גם לעבודה ציבורית וגם לעבודה פרטית נמצאים בדו"ח משותף למשרד הבריאות והלמ"ס משנת 2012** לכל מי שתהה זה כנראה לא מקרה שאין אף פסיכולוג ברשימות האנשים העשירים בישראל או באלו של שיאני השכר במגזר הציבורי. ברוטו השכר השנתי החציוני של פסיכולוגים שעבדו כשכירים בלבד עמד על 80518 לשנה (6709 לחודש) ברוטו השכר השנתי הממוצע עמד על 107314 (8942 לחודש). ברוטו השכר השנתי החציוני של פסיכולוגים עצמאים בלבד עמד על 121624 (10135 לחודש), ברוטו השכר השנתי הממוצע עמד על 143758 (11979 לחודש). יש לקחת בחשבון שבמקרה של עצמאים בלבד זו הכנסה לפני מיסים, לפני הפרשה פנסיונית וללא תנאים סוציאליים כגון ימי חופשה או מחלה. ברוטו השכר השנתי החציוני של פסיכולוגים ששילבו בין עבודה פרטית לציבורית עמד על 152284 (12690 לחודש), ברוטו השכר הממוצע עמד על 178569 (14880 לחודש).
כסף זה חתיכת נושא בטיפול כמו גם בחיים. וכן לפעמים זה פשוט יקר מדיי (כדאי לדעת שיש טיפול פסיכולוגי חינמי דרך קופות החולים). אבל יש הבדל בין שיקול קר של מחיר – האם אני יכול לשלם את זה? האם זה שווה את הוויתור? לבין התחושה שמתעוררת מול משהו שאובייקטיבית יקר מדיי...מול מחיר מופקע. בזה אני מקווה שקצת מציאות וקצת מספרים יוכלו להקל. פרויד הציע למטפלים לדבר עם המטופלים שלהם באופן פתוח על כסף ועל מין כדי להראות שאלו לא נושאים מלוכלכים או בזויים. אני בכל אופן לא מבטיח עדיין שום דבר לגבי הפוסט הבא.
* https://www.youtube.com...=YwI9qGvlLGw
** https://www.health.gov....ologists.pdf
