תשקורת - על שקרים אמיתיים ואמת שקרית בחדר הטיפול
רועי סמנה | 21/11/2019 | הרשמו כמנויים
"כנות היא מילה כה בודדה, כולם כל-כך לא אמיתיים" שר בילי ג'ואל (Honesty). ואכן, לשקרים פופולאריות רבה והאדם הממוצע משקר על בסיס יומי. הן גברים והן נשים משקרים בחמישית מהאינטראקציות החברתיות שנמשכות יותר מעשר דקות, ובמשך פרק זמן של שבוע אנחנו משקרים לכ-30% מהאנשים איתם אנחנו מתקשרים*.
בפרק 'השקרן'**, בספר 'צלו של האובייקט' מ-1987, טוען בולאס כי רק השקר מאפשר לרגשותיו של השקרן הפתולוגי "לגבי המציאות לבוא לידי ביטוי" (עמ' 187). מעט מאוחר יותר, במאמר מ-1989, הוא כבר מגדיל ואומר כי "כדי למצוא את האמת כל המטופלים חייבים לשקר" (עמ' 95). זו אמירה משונה, אולי עוכרת שלווה, ובוודאי מעוררת תהיות, אבל בואו ננסה להבין אותה. נתחיל מהבסיס: בולאס אומר שהדרך אל האמת יכולה להיות רצופה בשקרים. לא יכולה - חייבת. כלומר השקר מחזיק בתוכו אמת. אבל האם גם ההפך יכול להתקבל על הדעת? האם האמת יכולה לשקר?
"סימונה של גרסת עצמי אחת כעצמי האמיתי או הכתרתה המודעת", אומר מיטשל, "יובילו להגבלה לא-אותנטית של החוויה ולתביעה שרירותית על העצמי ועל אחרים כאחד" (עמ' 180). באופן דומה סבור אייגן כי "יש תועלת בכך שהיכולת לחוסר ודאות וספק עצמי מובנית בתוך תחושת העצמי האמיתית (עמ' 258). תחושת העצמי האמיתי, מזכיר לנו אייגן, יכולה להיות עריצה וההיצמדות הנוקשה לגרסה אחת של האמת עלולה לפגוע בנו ובסובבים אותנו. אם כן אפשר לראות שלפחות על-פי תאורטיקנים אלו האמת יכולה להוביל לחוסר אותנטיות ויש להתייחס אליה בזהירות.
***
"אמיתות", טוען ניטשה, "הן אשליות שבני-אדם שכחו כי כאלה הן, מטפורות שחוקות שאיבדו את כוחן לעורר את החושים". ביון כותב כי "האנליטיקאי עשוי להרגיש, אם ניעזר בדוגמה שכיחה למדי, שהמטופל הנשוי אינו נשוי; אם זה המצב, פירוש הדבר שמבחינה פסיכואנליטית, המטופל אינו נשוי: קיים חוסר התאמה בין המציאות הרגשית לבין המציאות המבוססת על הנחת קיומו של חוזה נישואין" (עמ' 82). מה שהוא על-פי רישומי משרד הפנים אמת - פלוני הוא גבר נשוי בן 35 אב לשלושה ילדים, יהווה מבחינה רגשית שקר, לפחות בנקודת זמן מסוימת בה אנחנו פוגשים את המטופל והנה הוא ילד בן 5 או רווק הולל. כלומר, הפרטים האנמנסטיים עלולים להסתיר את האמת הפסיכואנליטית. או במילותיו של האדריכל פרנק לויד רייט: "האמת חשובה יותר מהעובדות".
כשאנחנו מדברים על אמת ושקר במישור הפסיכואנליטי אנחנו מדברים על משהו שהוא די שונה מההתייחסות הרגילה, היומיומית, ודאי המשפטית, לנושא. אני לא מנסה לקדם פה שיחדש בסגנון '1984' של אורוול ולומר שאמת היא שקר או ששקר הוא אמת בחיים עצמם, אבל בכל מה שקשור לחיי הנפש ולתקשורת בחדר הטיפול, אכן אמת ושקר מתערבבים ומתמזגים באופן בלתי נמנע. שקרים עשויים להיות, באופן עמוק, אמיתיים, והאמת עלולה להיות שקרית. לדוגמא, המלל של המטופל עשוי להיות אותנטי וכן בעוד ששפת הגוף תהיה שקרית, וכמובן גם להפך.
ובעצם לא רק בחדר הטיפולים אלא גם בחדר החקירות: מכשיר הפוליגרף מפעיל התראה כאשר אנחנו משקרים כי הוא מזהה שאנחנו מרגישים שאנחנו נוהגים שלא כשורה. הרי, כפי שניסח זאת ג'ורג קונסטנזה ב'סיינפלד', "זה לא שקר אם אתה מאמין בזה". ואכן, כאשר אנחנו מרגישים בנוח עם השקרים שלנו המכשיר יפספס את השקר, ולעומת זאת אם אנחנו מפוחדים מהבדיקה הוא יזהה בטעות את האמת כשקר.
אבל אם לחזור לפסיכואנליזה, אם אנחנו מסכימים עם ביון שהאמת כשלעצמה, האמת האולטימטיבית, אינה ניתנת לעולם לידיעה מלאה, אז כל האמיתות, ודאי אלו הלא-מודעות, חייבות להיות חלקיות. אמיתות כאלו מחפשות ביטוי ייצוגי ואינן שלמות וחבויות או מוסוות ולכן לא ניתן לדבר אותן עד שהן עוברות סוג של טרנספורמציה כלשהי. לפעמים הטרנספורמציה הזו עשויה להגיע בצורת שקר או בדיה.
***
דונה אורנג' מציינת שתי גישות מרכזיות בשיח האנליטי: 'הרמנויטיקה של חשד' ו'הרמנויטיקה של אמון'. הרמנויטיקה זהו התחום של מדע הפרשנות ואורנג' מתכוונת למעשה לאופן בו המטפל מפרש את דברי המטופל. הגישה הראשונה, 'הרמנויטיקה של חשד', מתייחסת לעמדה אנליטית שבה המטפל ניגש לדברי המטופל עם ספק וחשד לגבי המוטיבציות שלו ולגבי דבריו. דוגמא קלאסית למטפל כזה הוא כמובן פרויד, שהתייחס לסימפטומים של המטופלות שלו כמסווים קונפליקטים מיניים לא פתורים ולא ראה בדבריהן אמת אודות החיים שלהן וחוויותיהן, אלא כתב חידה שמסתיר את המציאות ואת האמת, כתב חידה שעליו לחשוף ולפתור.
הגישה השנייה, 'הרמנויטיקה של אמון', מניחה שלבני אדם יש צורך אוניברסלי בקבלה, אמפתיה ואישור. על פי עמדה זאת המטפל צריך לקבל את המטופל שלו, לראות בו אדם סובל הזקוק לעדות לסבלו וזקוק למטפל שיתייצב לצדו מתוך אמונה לדבריו ומושקעות בחוויה שלו.
***
נינה (שם בדוי), אישה בת 55, מגיעה אלי לטיפול (בדוי, אך מבוסס על מקרים אמיתיים) עם תלונה על משבר נפשי חריף שפרץ בעקבות שיפוצים שהחלו בדירה הסמוכה לה. דפיקות הפטישים שיגעו אותה. רעש הפירוק, היא אומרת, גרם לה למועקה איומה, אולי אפילו לפוסט-טראומה. היא מוצאת עצמה מדוכדכת חלק גדול מהזמן, סובלת מקשיי שינה, מעצבנות וממתח. כמובן שהסימפטומים שלה פגעו גם ביחסיה עם בעלה והיא מוצאת את עצמה מסוגרת ולא תקשורתית, למרות שהשיפוץ כבר מספר חודשים ממשיך בהיקף קטן יותר. כשאני מנסה, בחשדנות מסוימת, לברר אם יש ברקע עניין משפטי היא מכחישה בתוקף מיד. אני מרשה לעצמי להישען לאחור ולשקוע בהקשבה אמפתית לחווייתה הקשה. נינה מזילה לא מעט דמעות אצלי, מספרת בכאב על המצוקה, שגם לה נחווית לעיתים כלא-פרופורציונלית, אבל ברור לשנינו שהיא ממשית. כחודשיים לתוך הטיפול היא מבקשת שאכתוב מכתב שמסכם את מצבה. היא אומרת שהוא מיועד לפסיכיאטר אבל עולה בי חשש חריף שלא כך הדבר. למרות זאת אני נעתר לבקשתה, אך מנסח מכתב זהיר. לאחר קבלת המכתב היא אינה מגיעה לפגישה הבאה וכשאני מנסה לברר איתה בטלפון מה קרה היא מתנערת ממני, כאילו מעולם לא נפגשנו. חודש לאחר מכן אני שומע במקרה מקולגה על פניה דומה מאוד שקיבל, של אחת, שמה נינה.
האם הדמעות היו אמיתיות? האם הכאב של נינה היה אמיתי? לדעתי כן. ברור שהיו מעורבים כאן אינטרסים כלכליים קרים, אך האם הרצון בפיצוי כספי לא מהדהד תביעה פנימית? האם לא יתכן שהשיפוץ אצל השכנים לא מהדהד טראומה מוקדמת שמעולם לא קיבלה ביטוי קודם לכן? אולי מהווה מטאפורה לחוויה של פירוק מכאיב שהתרחש מתישהו בחייה? נדמה לי שהדרך היחידה שנינה מוצאת לבטא את הכאב הנפשי שלה הוא באופן שקרי, תחבולתי ומוגזם.
***
ניל, גיבור הסיפור 'ניאון ותיק וטוב'*** של דיוויד פוסטר וואלאס, פונה לאנליזה ובחודשים הראשונים הוא מנסה, כהרגלו בחיים, לעשות מניפולציות כדי לעורר התפעלות באנליטיקאי שלו. "ניסיתי להראות לו שאני חכם לפחות כמוהו ושאין הרבה דברים שהוא עתיד לגלות עלי שכבר לא גיליתי ופענחתי בעצמי" (עמ' 76). אבל, הוא מספר, "לבסוף הוצאתי את זה החוצה וסיפרתי לו על זה שאני מתחזה ושאני מרגיש מנוכר... ומתחיל להבין שבסופו של דבר אמצא את עצמי חי כך את שארית חיי ונהיה אומלל לגמרי" (עמ' 77). תגובתו של האנליטיקאי אינה מאחרת לבוא: "אבל אם אתה מזויף ומניפולטיבי מטבעך ואינך מסוגל להיות ישר לגבי מי שאתה, ניל... איך זה שהיית מסוגל להפסיק עם ההתנצחות והמניפולציה ולהיות ישר אתי לפני רגע... באשר למי שאתה באמת?" (עמ' 87).
למעשה, ניתן לומר שהאנליטיקאי פועל מתוך הרמנויטיקה של חשד: הוא אינו מקבל את החוויה של ניל, המטופל, אלא מנסה להוכיח לו שהיא מוטעית, שהיא שקרית. שלמעשה הוא לא מתחזה גדול כפי שנדמה לו. בכך הוא מאכזב מאוד את ניל וגורם לו להרגיש, כרגיל, בלתי מובן, ויתרה מכך: מניפולטיבי. האמת של ניל, מבחינתו, שימשה כמגן שקרי. "כי למען האמת, ההתוודות שלי על כך שאני מתחזה... כשלעצמה היתה מין תמרון... העובדה שבחרתי להיות 'כן' כביכול ולאבחן את עצמי בקול רם היתה בעצם רק עוד צעד בקמפיין שלי שמטרתו היתה להבטיח שד"ר גוסטפסון הבין שבתור מטופל אני מודע לעצמי וחריף בדרך ייחודית, ושיש סיכוי קטן ביותר שהוא יראה או יאבחן אצלי משהו שאני לא מודע לו ממילא ומסוגל להפוך אותו ליתרון טקטי לעצמי במובן של יצירת כל רושם או דימוי של עצמי שהייתי מעוניין שיקבל באותו רגע" (עמ' 88). ניל אומר כי מה שמאפיין אותו הוא הרצון לשטות בכל מי שנקרה בדרכו, אבל גם התקווה התמידית להיתקל ביריב שקול שלא יוכל להפילו בפח. הוא מהדהד את דברי ויניקוט הטוען ש"זהו עונג להתחבא, אך אסון לא להימצא" (עמ' 243).
***
עוד דוגמא לאותו מתח שבין הסתתרות להימצאות, בין שקר לאמת, אפשר למצוא ברומן 'ניאבק בצללים'**** של לידיה ז'ורז'. ברומן זה פוגש הגיבור, אנליטיקאי פורטוגלי, מטופלת המספרת באריכות על חלומותיה, אותם הוא מפרש על-פי המסורת הפסיכואנליטית ומנסה להסיק מהתוכן הגלוי על התוכן הסמוי, במטרה לפרק את הטראומה של ילדותה לגורמיה. אולם, מסתבר לאנליטיקאי לפתע כי רבים מהסיפורים אותם מציעה המטופלת כחלומות הם למעשה תיאורים מציאותיים לחלוטין המספקים פרטים רבים על העולם התחתון, על הברחות סמים בהם היא נאלצת לקחת חלק בפקודת אביה העשיר.
"מבחינתי", מתעמת איתה האנליטיקאי, "לא משנה לי אם את חולמת אותן או ממציאה אותן, הכל יוצא מאותו שק. את מספרת לי את החיים שלך בסטרוקטורה של חלום, מספרת לי חלום בסטרוקטורה של החיים, זה היינו הך (עמ' 188). העיקרון פשוט - את צריכה להסתיר משהו, שאת רוצה להראות. את מפזרת סביבך עקבות מטעים בשביל להחביא אותם, בשעה שאת מתה שמישהו יחשוף אותם... אבל אם את מסתירה מה שלא צריך להסתיר, ומראה מה שאת לא רוצה להראות, בכוונה, אז אנחנו מסתבכים בפקעת אדירה, בבצל אינסופי, שאין לו התחלה ואין לו סוף. קליפה מתחת לקליפה, מתחת לקליפה, עד לגבעול הסופי, סתם... אני עייף מההליכה מסביב לסיבובים שלך" (עמ' 189).
כמו בסיפור של פוסטר וואלאס, האמת מכוסה בשקרים שמכוסים באמת וכאן, בספר של ז'ורז', ישנה גם התייחסות להתשה ולשנאה בהעברה הנגדית, שהניסיון להגיע אל האמת עשוי לעורר במטפל.
***
מיטשל טוען כי אותנטיות אינה קשורה בתוכן ספציפי אלא בתהליך, באופן שבו החוויה נוצרת. "כאשר מבדילים בין אותנטיות לחוסר אותנטיות", הוא כותב, "ההבדל המכריע אינו בתוכן הספציפי של מה שאני מרגיש או עושה, אלא בקשר בין מה שאני מרגיש ועושה לבין הספונטניות שבתצורת החוויה שלי ובזרימתה באותו רגע" (עמ' 175-176). ביון אומר כי השאלה הגדולה היא "האם האדם המחפש אחר האמת מעוניין באמת ובתמים להגיע אל האמת, או שהוא מזויף, ייצוג מלאכותי של מחפש אחר אמת".
שקרים אמיתיים, אמת שקרית - יש כאן פרדוקס לא פשוט, מטלטל, שאנחנו, כמטפלים, צריכים להכיל ולשאת. עלינו להסכים לאפשר מרחב מעברי בחדר הטיפול בו אנחנו משהים את העיסוק באמת האובייקטיבית ומתמסרים לאמת הרגשית כפי שהיא עולה, מתבססת ומשנה צורה מרגע לרגע, משעה לשעה. הקושי לעשות זאת הוא בין היתר, בשל הפגיעה הנרקיסיסטית שאנחנו חשים כאשר מסתבר שהמטופל שיטה בנו, הסתיר או עיוות עובדות חשובות.
בעידן שבו האמת והשקר מתערבבים, בו קשה לעיתים לדעת היכן הראשון נגמר והשני מתחיל, יש חשיבות רבה לחתירתנו כמטפלים אל האמת. אבל החתירה, לדעתי, צריכה להיות אל עבר אמת רגשית, ללא קשר לכיסויים ולמסכות שהיא עשויה לעטות על עצמה. והיא מחייבת אותנו להיות כנים עם עצמנו, לבדוק את המקומות בהם אנחנו בוחרים להעלים עין, להעמיד פנים, לעגל פינות או לספר לעצמנו סיפורים. וגם, עלינו לזכור שהאמת עלולה להפוך לשקרית כשאנחנו נאחזים בה חזק מדי, באופן פונדמנטליסטי שלא מאפשר לנו לראות אמיתות אחרות מלבד זו שלנו.
*************************************
• בימים אלו יוצא לחנויות הספרים הספר 'למשש את הפיל - נקודות עיוורות של מטפלים בגישה הפסיכואנליטית' בהוצאת כרמל ובעריכתו של עמית פכלר. הספר כולל מאמרים של עבדכם הנאמן ושל הכותבים המצוינים הבאים: עפרה אשל, אליס בר נס, עמנואל ברמן, ג'ונתן סקאלר, עמית פכלר, מירב רוט, ערן רולניק ומור שחורי-סטאל. לפרטים ורכישה: https://carmelph.co.il/...the-elephant/
• ב-14.12.19 תחגוג ההרצאה שלי על הפחד מהחמצה (FOMO) ארבע שנות הרצה בפאב הליאו בלומס בת"א. פרטים וכרטיסים כאן:
https://il.funzing.com/...-ה-y-25208
• ב-20.12.19 אשתתף ביום העיון 'משמעות ותשוקה בחיים ובטיפול' של האיגוד הישראל לפסיכותרפיה, יחד עם: דנה אמיר, אבנר ברגשטיין, קלאודיה קוגן, מירב רוט, בעז שלגי. פרטים נוספים כאן: https://bit.ly/339GUvK
*************************************
* רשימה זו מבוססת על חלקים מהרצאה שהוצגה ביום העיון 'שיח ותקשורת בחיים ובטיפול' של התחנה לטיפול זוגי ומשפחתי - בית שמש ב-21.11.19
** ברקע תיאור המקרה שבבסיס פרק זה מסתתר סיפור מרתק ועוכר-שלווה שמעלה, כשלעצמו, שאלות נוקבות לגבי אמת ושקר. ראו כאן:
*** הסיפור מופיע בקובץ "ילדה עם שיער מוזר" בהוצאת ספרית פועלים. תרגום: אלינוער ברגר
**** הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. תרגום: מרים טבעון
לקריאה נוספת:
אייגן, מ., תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010
בולס, כ., צילו של האובייקט. פסיכואנליזה של הידוע שלא נחשב. תל-אביב: דביר, 2000
בולאס, כ., דחף הייעוד. בתוך: המקראה של כריסטופר בולאס. תל-אביב: תולעת ספרים, 2015
ויניקוט, ד. ו. (1971). לתקשר ולא לתקשר, ובהמשך - עיון בהפכים מסוימים. בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009
ביון, ו.ר., קשב ופרשנות, תל-אביב: תולעת ספרים, 2018
מיטשל, ס. א., תקווה ופחד בפסיכואנליזה, תל-אביב: תולעת ספרים, 2003
Orange, D. M. (2011). The suffering stranger: hermeneutics for everyday clinical practice. London: Routledge
