בעיות תנועה
רועי סמנה | 10/12/2013 | הרשמו כמנויים
"רכבת יוצאת אל עבר יעד x במהירות y. אחרי z שעות חורגת הרכבת באופן פתאומי מהמסלול שיועד לה. תוך כמה זמן, אם בכלל, היא תגיע ליעדה?"
מטפלים, כמו כל יתר בני-האדם, יודעים להעריך תנועה קדימה, אפילו מייחלים לה. גם עם תנועה אחורה לומדים לחיות בשלום, עם הזמן. הרי הרגרסיה, לפחות אם היא מהסוג השפיר, היא "עלייה לצורך ירידה", נסיגה לצורך התקדמות. אבל מה לגבי תנועה לצדדים? זו, לעיתים, עשויה להיות מפחידה ביותר. מייקל אייגן כותב בספרו המופלא 'תחושת מוות נפשי' ש"הגאולה, בחלקה, היא למידת האמנות של סטייה מעצמך בזמן הנכון. לעתים מובילה הסטייה מהנתיב לירידה מהפסים, אבל לעתים קרובות האדם פונה לתוך פתחים בלתי נראים ושופך את עצמו לתוכם בכל מאודו" (עמ' 261). אך לרוב אין לנו את הפריבילגיה לנבא איזו מבין שתי האפשרויות היא שתעלה בגורל. כשמטופלת מחליטה לבטל ברגע האחרון את החתונה עם בן זוגה המושלם, כשמטופל מחליט לנטוש את הקריירה המצליחה עבור רעיון עסקי אמורפי (שתי דוגמאות קלישאתיות, אין ספק, אך כאלו המסוות היטב את הסטיות המקוריות והאמיצות הרבה יותר שעשו מקצת ממטופליי), אתה יכול רק לקוות שאיינשטיין צדק כשאמר שאלוהים לא משחק בקוביות.
אבל אם לא בקוביות, אולי ב'סולמות וחבלים'? ביון ממשיל את משחק החיים למשחק זה, משחק שיש בו תנועה מתמדת, כזו שאינה תמיד צפויה. החבל שעשוי להיראות כמכשול בהווה יכול לקדם אותנו פתאום אל סולם המוביל למשבצת ה-100, ולהפך. חשוב מכל, מבחינתי, הוא מאמין שעצם המעבר, התנועה וההכרה בשינוי הם שמשמעותיים, ולא כיוון התנועה. אני נזכר בסיפור הזן היפה על אותו איכר ששכניו באו לנחמו אחרי שהסוס היחיד שלו ברח והגיב לתנחומיהם באמירה "אני לא יודע אם זה טוב או רע". כשלמחרת חזר עם הסוס עם שלושה סוסים נוספים באו לברכו השכנים והוא הגיב שוב באמירה התמוהה "אני לא יודע אם זה טוב או רע". כשכמה ימים מאוחר יותר שבר בנו של האיכר את רגלו כשניסה להכשיר את אחד הסוסים ענה שוב האיכר למנחמים ב"אני לא יודע אם זה טוב או רע" ואלו, שהחלו לפקפק בשפיותו, התפלאו בהמשך לגלות שבנו לא גויס למלחמה שפרצה בממלכה בגלל רגלו השבורה...
המטפל הפסיכואנליטי, אם לצטט את אביתר בנאי, "מכוון את התנועה בלי לדעת לאן" ('תחרות כלבים') והוא זקוק לאמונה (באלוהים, בפרויד, בעצמו...) כדי להכיל את אי-הוודאות האימתנית בנוגע להחלטות של מטופליו, ודאי אלו הסוטות מהשביל המוכר, המובן מאליו.
"על מנת שיהיו לאדם רגעים נהדרים", אומר אייגן, "עליו להיות מסוגל לנוע בין מצבים, בין אופני-עצמי שונים, בין עולמות" (שם, עמ' 61). לא רק "בין", הוא מדגיש, אלא גם "דרך". עליו לאפשר לחוויות להתעצם, לאפשר לעצמו להיסחף איתן. במקום אחר טוען אייגן, בעקבות ביון, ש"לא ניתן לווסת את התנועה של האמת". לדבריו "הסתגלויות טובות פשוטות עשויות להקל על ניהול החיים, אך עלולות לצמצם את הסיכוי לשינוי נפשי עמוק" (עמ' 56). החתונה עם הבחור המושלם היא אולי נוחה, אם כן, אבל עלולה לגרום למשהו חשוב, אמיתי, לא להתפתח לעולם אצל המטופלת. דבקות בקריירה היציבה תתרום אולי לעו״ש מאוזן, אבל תגדע אפשרות למשהו יצירתי וחיוני אצל המטופל.
תנועה היא חיים. ההפך המוחלט מהמצב הסטטי שהוא המוות. כשאני חווה את המטופלים שלי זזים, בין אם בזחילה ובין אם בריצה, בין אם בזיגזוג, בקו ישר או (כפי שזה בדרך כלל קורה) בספירלה, אני יודע לפחות שהמשחק נמשך.
לקריאה נוספת -
1. אייגן, מ., תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010.
2. אייגן, מ., מחוז האמונה אצל ויניקוט, לאקאן וביון. אצל: מיטשל, ס.א. ולואיס, א. (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית - צמיחתה של מסורת. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013.
3. ביון, ו. ר., סזורה. תל-אביב: תולעת ספרים, 2012.