למראית ה'ווּז'ה-דה' - קלישאות, מקוריוּת, והמתח ביניהם
רועי סמנה | 4/2/2018 | הרשמו כמנויים
לפני הרבה שנים, כשהייתי בן תשע, הושיב אותי אבי לשיחה. זה היה מיד בסיום ארוחת הצהריים של שבת ושאריות החמין עוד עמדו על השולחן בפינת האוכל. על אף שאבי פתח כבר כפתור בחגורה הוא נראה מוטרד ועצבני. "תשמע חמוד, אנחנו צריכים לדבר. הרעיון המקורי שלי ושל אמא שלך לא הצליח. רגע", עצר פתאום, "אתה יודע מה זה מקורי?". כמובן שידעתי, וגם הוא ידע שאני יודע. אבל היה לשנינו נוח להעמיד פנים שאני זקוק להסבר על פשר המילה וכך לדחות ברגע או שניים את ההודעה הבלתי נמנעת על הפרידה של הוריי.
אף אחד חוץ ממני לא היה יכול לספר את הסיפור הזה בדיוק ככה. הוא מקורי שלי מהבית.
***
נדמה שאחת החרדות הרווחות כיום, לפחות בקרב צעירים, היא החרדה להיות קלישאה. אני שומע את זה שוב ושוב, בווריאציות קלות: "אני מרגיש כמו קלישאה", "אוף, אני בטח נשמעת כמו קלישאה", "אני חושש לצאת קלישאה" וכיוצא באלו. אכן, ניתן לומר, בפרפראזה על משפטו המפורסם של טולסטוי (שבעצמו כבר הפך לקלישאה): כל האנשים האומללים דומים זה לזה. לפחות ברמה מסוימת. כי על אף שכולנו רוצים להרגיש ייחודיים, יש בינינו גם הרבה במשותף. בין היתר בשל העובדה שכולנו יצירי התקופה. אנחנו ניזונים הרי מאותו צייטגייסט, מאותם תכנים תרבותיים, מאותם שינויים טכנולוגיים.
מיטשל כותב שסאליבן מאמין כי החוויה של אנשים את עצמם כבעלי אינדיווידואליות ייחודית ואישית היא האמ-אמא של כל האשליות ו"המכשול הפסיכולוג הגדול ביותר העומד בפני חיים קונסטרוקטיביים" (עמ' 147). לתפיסתו של סאליבן המפתח לחיים עשירים יותר הוא ההכרה בדמיון שלנו לאחרים ולא במובחנות שלנו מהם. אחרים, כמו קוהוט ובולאס, שמים את העצמי הייחודי דווקא במרכז החשיבה הפסיכואנליטית שלהם.
***
רובנו נהנים לראות בבואה של עצמנו במופע הסטנד-אפ, לזהות את עצמנו בקריקטורות של חיי היום-יום הכל-כך מוכרות. אבל כשזה מגיע לכורסת הפסיכולוג אנחנו נבהלים, ואפשר בהחלט להבין למה, מהמחשבה שאנחנו העתק חיוור של מטופל גנרי. עוד אחד בשרשרת הנוירוטים-עם-בעיות-העולם-הראשון העוברים בסך מול המטפל הקלישאתי-מארץ-הקלישאות, זה שכבר ראינו בכל-כך הרבה סרטים מהמהם לעצמו באופן מלא חשיבות-עצמית. אם כן, ברור לדעתי שאנחנו מנהלים יחסים אמביוולנטיים עם הקלישאות בחיינו, כצפוי מיצורים שאוחזים בצורך עז בייחודיות, לצד צורך משמעותי לא פחות בשייכות. שרוצים להרגיש תאומות, אבל גם כמהים לעצמי ייחודי, פרטי ומקורי.
***
אבל אני רוצה ללכת צעד נוסף קדימה ולהציע שההתייחסות לעצמנו, לחיינו, כקלישאה, עשויה להיות סוג של הגנה לא-מודעת. מיטשל מציע בספרו "האם יכולה אהבה להתמיד?" כי אנחנו משלים את עצמנו לחשוב כי בני זוגנו צפויים וידועים לנו. אנחנו עושים זאת כדי לא לגלות עד כמה הם בלתי צפויים לנו, ולכן גם עד כמה התלות שלנו בהם מסוכנת. באופן דומה, אני מאמין כי הנטייה להתייחס לחיינו כקלישאתיים, על אף שהיא טומנת בחובה חוויה של בנאליות מדכדכת, יש בה כדי להגן עלינו מפני ההכרה בחוסר הוודאות המטרידה של הקיום. במילים פשוטות: לאנשים קלישאתיים לא קורים אסונות גדולים. מסלול חייהם הוא ברור וקבוע מראש: הוא מכיל שמחות ועיצבונות, רגעי מפתח בסיסיים (חתונה, ילדים, קידום, משבר אמצע החיים, אולי גירושין, וכו'), אבל שום דבר מאותן צרות איומות המכות בך לפתע בארבע אחה"צ באיזה יום שלישי שגרתי*.
***
מורי ורבי, המשורר רוני סומק, נהג לומר שהאדם הראשון שאמר יום אחד לאהובתו "אני אוהב אותך" היה מקורי מאוד. הקלישאה אומרת שקלישאות הפכו לקלישאות בגלל שהן היו נכונות הרבה מאוד פעמים, עבור הרבה מאוד אנשים. יש בזה משהו. הבעיה היא כשקלישאות תופסות מרחב מוגזם מדי, מבטלות את מקומן של אמירות ומחשבות מקוריות. כשאמירות טיפוליות, בין אם בתוך חדר הטיפול או מחוצה לו, הן העתק דהוי של העתק דהוי. אני אוהב להזכיר לסטודנטים בביה"ס לפסיכותרפיה שפרויד, קליין, ויניקוט, קוהוט ואפילו מיטשל לא פגשו מעולם את המטופלים שלנו. לא למדו את פרטי חייהם, לא מחו איתם דמעה, לא שרדו את האגרסיות שלהם.
היכולת להחזיק את המתח הדיאלקטי שבין הישן לחדש, המוכר והלא-ידוע, השגור והמקורי, היא קריטית. כל אחד מאתנו, אני מאמין, הוא פתית שלג ייחודי, כמו גם גרגר אבק ביקום אינסופי.
***
"כשאגיע לשערי שמים לא ישאלו אותי 'מדוע לא היית משה?' אלא 'מדוע לא היית זוסיא?'" אמר לפני מותו הרב החסידי זוסיא. השוו זאת לאמירה המפורסמת של לאקאן על כך שהוא פרוידיאני. יסלחו לי הלאקאניאנים, אבל זו אמירה עצובה מאוד בעיניי. ההשראה הטובה ביותר לדעתי היא מהסוג שאייגן מספר עליה, זו שזכה לה בפגישתו היחידה עם ויניקוט: "משהו בו שידר רשות. זה כאילו המסר שלו היה: 'אם אני יכול להיות ויניקוט, אתה יכול להיות אייגן!'" (עמ' 149).
אני איני יכול, או רוצה, להיות קוהוטיאני, או קלייניאני או פרוידיאני. אני לכל היותר יכול להיות אני.
***
"הלהט הקונספטואלי, אשר במסגרתו מוקסמים מן הברק שבהרצאה שמאזינים לה, מסתיר לעיתים מבוכה פנימית עמוקה ועונה על הצורך העז בהבלעה. ההיצמדות הדביקה אל מחשבה של מורה או של מורים... מציינים לעניות דעתנו תפקוד דומה להיאחזות האוטיסטית" כותבים סיקון ולופיטל. "ההיאחזות הדביקה במחשבה שהפכה לפֶטיש וליודעת-כל נותרת פעילות פריפריאלית, המעודדת יצירה של עצמי כוזב וגורמת לשטחיות מסוימת" (עמ' 86).
חסידי תיאוריה כזו או אחרת שותים בשקיקה את אימרות ה"רבי", מאמינים אולי שאלו דברי אלוהים חיים, האמת האולטימטיבית. ולאחר מכן, בחדר הטיפול, המטפל והמטופל מנהלים שיח הדדי של קלישאות ונותרים בעולם דו-ממדי, משתפים אולי פעולה בהנחה המרגיעה, המנחמת, שהסיפור הזה כבר סופר, ששום דבר כאן לא יכול באמת להפתיע. "הקלישאה נדחפת בגסות לכל מקום שבו אין דבר אחר", כותב חוקר הרוחניות תומר פרסיקו, "וכל מקום היא הופכת לדומה, לתפל – כלומר, היא אכן מסלקת ממנו כל ניצוץ של אחרוּת"**.
הדרך היחידה להימנע מלהפוך את התאוריות הקיימות לקלישאות היא לעבד אותן באופן אישי ופרטי, להפוך אותן לשלנו. הדרך היחידה לנהל שיח אותנטי ויצירתי בחדר הטיפול היא לחתור תחת השפה המתה, תחת הנרטיבים השגורים של שני המשתתפים. לשם כך נחוצה היכולת למה שהפסיכולוג הארגוני אדם גראנט מכנה 'ווז'ה-דה'. בניגוד לחוויה המוכרת של דז'ה-וו, בה אנחנו נתקלים במשהו חדש אך מרגישים כאילו ראינו אותו כבר בעבר, כאן מדובר ביכולת לפגוש משהו מוכר, אך להתבונן עליו מפרספקטיבה רעננה.
***
שנה לפני שהורי נפרדו, כשהייתי בן שמונה לערך, תולעת ספרים קטנה וחמדנית, רציתי מאוד לכתוב סיפורים משל עצמי. אבל חששתי שאין לי את היכולות הדרושות ולכן בחרתי בדרך שנראתה לי קלה יותר: העתקתי מספר שאהבתי כמה מילים מעמוד 50 ומספר מילים נוספות מעמוד 82 ועוד כמה מעמוד 7, וכך הלאה והלאה. עד שלתדהמתי נוצרה פתאום מחרוזת מילים חדשה לגמרי, משהו מקורי משלי, שמעולם לא נכתב לפני כן.
יתכן שכבר הבחנתם שחזרתי על הטריק הזה שוב.
*********************************************************************
- ב-20.2.18 אדבר ב"כנס הנגב לשלום הילד" במסגרת מושב שיעסוק במשפחתיות בעידן הסלולרי. פרטים כאן: https://www.haruv.org.i...0.2.2018.pdf
- ב-21.2.18 אהיה בין הדוברים בערב הצילום האלטרנטיבי שיתקיים בת"א ויעסוק באומנות וצילום בעידן הרשתות החברתיות. פרטים כאן: https://www.facebook.co...971353167885
*********************************************************************
* גנבתי את המשפט הזה מהשיר עמוס הקלישאות, אך החינני והמרגש בדרכו, "Everybody's Free (To Wear Sunscreen)" - https://www.youtube.com...=sTJ7AzBIJoI
** ראו כאן: https://tomerpersico.co...h_and_cliche
לקריאה נוספת –
מולינו, א., באסוציאציה חופשית. ירושלים: כרמל, 2011
מיטשל, ס. א., עצמי מרובה, עצמי יחידי. בתוך: תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תל-אביב: תולעת ספרים, 2003
מיטשל, ס. א., האם יכולה אהבה להתמיד? תל-אביב: תולעת ספרים, 2009
סיקון א., לופיטל, מ., לידה לחיים נפשיים. תל-אביב: תולעת ספרים, 2016
Grant, A. M., Originals: how non-conformists move the world. NY, NY: Penguin Books, 2017
