להתמלא ולהתרוקן: על חביות נקובות ויתוש בראש
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 8/8/2019 | הרשמו כמנויים
"ממעטין בשמחה", זהו צו השעה בימים אלה. בתודעה היהודית שבה "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", מצויים להם ימי "בין המיצרים", שלושת השבועות המקדימים את יום תשעה באב שבו חרב בית המקדש, ימים המוקדשים לצער ואבל על מה שהיה ואבד, מתוך שאיפה שהבכי והקינה יאפשרו את הבניין העתידי. תקופה נוגה זו הביאה אותי להתבונן במוקדי עצב בתודעה האנושית, מתוך ניסיון להפריד בין עצב שמקורו אשלייתי ואין בו ממש, לעצב הדורש טיפול וניקוי. בהקשר זה, אנסה להתבונן בשני מצבי תודעה: אי היכולת להתמלא ואי היכולת להתרוקן, כשני מקורות העלולים לעורר רגש בלתי נעים ואף תחושת סבל קיומית.
חביות נקובות
רבי נחמן מברסלב מספר לנו מעשה קצר על אודות אי היכולת האנושית להשלים את מלאכתנו ולהגיע לכדי תוצר שלם:[1]
מעשה באנשים אשר עבודתם הייתה למלא חביות. אך החביות היו נקובות, כך שכל מה שהוכנס לתוכן נשפך אל החוץ. הטיפשים שבין השכירים נטשו את משמרתם באמרם: "היות וכל הנכנס נשפך אל החוץ, למה לנו להתייגע ולמלא שוב ושוב?". ואילו החכמים שבהם אמרו: "מה לנו אם נשפך, הלוא שכרו אותנו כדי שנמלא ולא כדי שיתמלא".
כמה אנחנו משתוקקים למלא ולהתמלא. לראות שכר בעמלנו. להתקדם, להרגיש שהמאמץ מביא לתוצר המתקרב אל שלמותו. כיצד אפשר להמשיך ולעבוד במפעל שבו החביות נקובות, ואינן מתמלאות לעולם? רבי נחמן שם בפיהם של הפועלים מילים שנראות הפוכות להיגיון הבסיסי. לכאורה, הפועלים המסרבים להמשיך במלאכתם הם החכמים, ואילו אלו הממשיכים לעמול במרץ גם לנוכח ההתרוקנות המתמדת הם הטיפשים. אך רבי נחמן טוען ההפך: לסברתו הייאוש הנולד מתחושת חוסר היכולת למלא נובע מהבנה אשלייתית של המציאות.[2] הבנה אמיתית לוקחת בחשבון שיש תכנית אחרת לבעל המפעל: הוא מלכתחילה יצר חביות נקובות, והחשיבות אינה במה שנשאר בתוכן, אלא קודם כל בניסיון למלא אותן. עבודת הפועלים אינה לדאוג שיהיה מלא, לתהות על פשר החביות הנקובות או לנסות לתקנן, אלא להמשיך ולפעול על אף שהן אינן מצליחות לאצור בקרבן את מלוא הנוזלים.
כילדה אהבתי במיוחד לקרוא את סיפורי המיתולוגיה היוונית. אחד הסיפורים שעוררו בי מתח ועצב היה סיפורו של סיזיפוס, אשר כעונש על תחבולותיו נגזר עליו לגלגל סלע ענק במעלה הר השאול. אבי האלים זאוס גרם לכך שבכל פעם כמעט לפני שסיזיפוס מגיע לפסגה, הסלע מתגלגל חזרה למטה ומאלץ אותו לחזור על הפעולה. כמה מייאש לקרוא אודות סיזיפוס שנידון לנצח למאמץ חסר תוחלת, כמו הפועלים במפעל החביות הנקובות. אלא שהתפיסה היהודית לא רק שאינה רואה בפעולה זו עונש, אלא שטמון כאן "רצוא ושוב" מחזורי ותכליתי של עשיה מתחדשת. חיזוק מעניין לתפיסה זו ניתן לקרוא בספרו של אלבר קאמי "המיתוס של סיזיפוס", שבו השווה קאמי את חייו של האדם המודרני לגורלו של סיזיפוס שאינו מצליח להשלים את משימתו לעולם. בסוף דבריו כתב קאמי: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו, כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח". ובמילותיו של רבי נחמן, אפשר היה לומר לסיזיפוס: שכרו אותך כדי שתטפס, לא כדי שתשהה בפסגה!
כל זה פשוט בשביל ללכת
הנקבים הם מציאות קיומית בסיסית בחביות של כולנו, או בעצם בנו עצמנו. הם עלולים ליצור עצבות, תסכול וייאוש אם אנו תופסים אותם ככשל בפס הייצור, כעונש, כחלק מהסבל הקיומי בעולם או ככישלון אישי. זו תחושה טבעית לחלוטין: פעולת הנקב במהותה משחררת ולכן גורמת לתחושת אובדן, כך שלכאורה לא מתאפשר לי לשמור על המלאות, להגשים ולהשלים. ולמרות זאת, מעניין לראות כי גם בתפיסות מזרחיות עולה מסר הדומה לרעיון של רבי נחמן "הלוא שכרו אותנו כדי שנמלא ולא כדי שיתמלא". הנה למשל סיפור זן ידוע[3]:
תלמיד זן פנה אל המורה שלו מתוסכל, ושאל: "מורי, אינני מבין, אני עומד כאן והאופק נמצא שם, אני הולך צעד אחד והאופק מתרחק צעד אחד, אני הולך שני צעדים והאופק מתרחק שלושה צעדים, אז מורי, בשביל מה כל המאמץ?". הביט בו המורה ואמר בשלווה: "בני, כל זה פשוט בשביל ללכת".
החוויה המתוארת בסיפור זה מרוככת ומעודנת יותר מחוויית החביות הנקובות בסיפורו של רבי נחמן או מעונשו של סיזיפוס, אך רעיון בסיסי מחבר ביניהן: התבוננות בנקב שדרכו מתרוקנת החבית או באופק ההולך ומתרחק אינה סיבה אמיתית לעצב ותסכול. זו פרשנות אשלייתית שגורמת לסבל מיותר (unnecessary suffering), סבל שהאדם מביא על עצמו במו ידיו מתוך הבנה שגויה של מהות תהליכי הגדילה שלו. ציפיה דמיונית 'להגיע' וחוסר השלמה עם היכולת להיות 'בדרך'.
על אי היכולת להתרוקן
לתחושתי, הסבל העמוק יותר של הקיום נעוץ פחות באי היכולת להתמלא, ונובע יותר מאי היכולת להתרוקן. בימים אלו של אבל על חורבן הבית, ניתן לטעום ממרירות חווית אי היכולת להתרוקן דרך אחת מאגדות החורבן, המסופרת על אודות עונשו של טיטוס קיסר רומי לאחר שהחריב את בית המקדש[4]:
יצתה בת קול ואמרה לו: רשע בן רשע... בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה, עלה ליבשה ותעשה עמה מלחמה. עלה ליבשה, כשהגיע לרומי יצאו כל בני רומי וקילסוהו: כובש הברברין! מיד הסיקו לו את המרחץ ונכנס ורחץ. כשיצא מזגו לו כוס יין. בא יתוש ונכנס בחוטמו וניקר במוחו שבע שנים.
טיטוס זכה לעונש אכזרי במיוחד: ברגעי השיא של תהילתו, כאשר בני עמו מהללים אותו והוא יוצא מדושן עונג וגאווה מבית המרחץ, נכנס לתוכו יתוש, הנותר במוחו שבע שנים, עד מותו. יתוש זה אינו יוצא החוצה, וגורם לו לשיגעון בלתי נסבל. הוא לא רק מנקר, אלא הולך וגדל. בפרקי דרבי אליעזר מסופר כי הוא המשיך וגדל ללא הרף: 'נעשה אותו יתוש כמו גוזל בן יונה במשקל שני ליטרין'. טיטוס אינו מוצא שום דרך לרוקן את הגיהינום המתחולל בראשו. הוא משיג הקלה זמנית בצורת הסחת דעת של נפח המגיע מידי יום לארמונו ומצליח 'להרגיע' את היתוש בדפיקות חזקות, אך זהו מזור קצר מועד, שמסתיים כאשר היתוש מתרגל לדפיקות אלו, וממשיך בשלו.
רומינציה כסבל קיומי
ישנם רעיונות, מחשבות או תפיסות שנכנסות לתודעה ומקננות בה באופן מתפשט והולך. 'תהליך תופס מקום', במובן המנטלי של התופעה. במילים משדה הטיפול הקוגניטיבי, ניתן לראות בכך רומינציה, כלומר העלאת גירה מחשבתית, הדומה ללעיסה חוזרת של מזון לעוס. ה-'נברן' לא מצליח להתרוקן: הוא שקוע בחיטוט עצמי, ומנתח שוב ושוב קשיים בחייו בתקווה לעזור לעצמו. הפסיכולוג גיא וינש כתב[5], כי למרבה הצער הרומינציה מפעילה לרוב תחושות מכאיבות, ולא רגעים חיוביים. מעטים נשארים ערים כל הלילה כדי לשחזר כיצד הצחיקו את כולם במסיבה, או מנתחים כל מחמאה שניתנה להם. אולם אם מישהו במסיבה צחק עלינו או אם קיבלנו הערה ביקורתית, אנו עלולים לשחזר מעמד זה ללא הרף, ולא להצליח להתרוקן.
פרופ' סוזן נולן-הוקסמה, הוכיחה במחקריה כי רומינציה מעצימה מצבי חרדה ודיכאון ואינה מובילה להקלה[6]. עיסוק חוזר ונשנה באותן תחושות ובעיות, אפילו במסגרת טיפול נפשי, עלול להגביר את הדחף לחיטוט עצמי ולהחמיר את המצב. רומינציה מובילה לביקורת עצמית מופרזת, פגיעה בדימוי העצמי והגברת הפסימיות. היא מגבירה את הסיכון ללקות בדיכאון ומאריכה את משך התקפיו. בנוסף נמצא קשר בין רומינציה לבין סיכון גבוה יותר להתמכרויות והפרעות אכילה, הגברת תגובות מתח פיזיולוגיות ואפילו הגדלת הסיכוי למחלות לב וכלי דם.
בשבחי ההתרוקנות
גם אם לא נלך רחוק מדי עד למצבים של מחשבות אובססיביות, ישנה סכנה כאשר אנחנו מתאהבים יתר על המידה ברעיונות או בתפיסות שלנו, והולכים שבי אחריהן מבלי יכולת להתרוקן מחלקם, לפחות מדי פעם. שכן ההתרוקנות מאפשרת התחדשות ולמידה. גם הפעם, נגייס לעזרתנו סיפור זן ידוע, שמרכך מעט את חוויית הסבל הנגרמת מן היתוש, ובצד זאת מעמיק את ההבנה בשבחי ההתרוקנות:
תלמיד זן מגיע למורה בא בימים כדי ללמוד תורה מפיו. מורה הזן מגיש לו ספל על מנת למזוג לו תה. המורה מוזג תה לתלמידו, אך אינו חדל והתה כבר גולש על ידו של התלמיד עד שהוא זועק מכאב. פונה אליו המורה הזקן ואומר לו: "כמו הספל הזה, אתה הנך מלא, איך תוכל להקשיב לדבר חדש?"
כדי לנוע, לצעוד וללמוד דרושים נקבים. דרושה יכולת להתרוקן. חביות או ספלים שאין בהם נקבים, שממשיכים לאגור נוזלים ללא רחמים, אוצרים בתוכם מים עומדים, ולא מים חיים. מים עומדים סופם להתעפש, ללא זרימה תתרחש סטגנציה ותתפשט רעילות. הפתרון לכך הוא איזון בין התמלאות להתרוקנות. תפילה יומיומית הקרובה במיוחד לליבי, מהווה תזכורת לתבונת הבריאה, אשר בזכותה האדם נוצר כשהוא בעל נקבים, דרכם הוא מפריש את מה שכבר אינו זקוק לו, מתנקה וסופג לקרבו בכל יום שפע חדש:
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם
אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה
וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים.
גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ
שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם
אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת"
והנה גם אני מנסה ליישם את מה שכתבתי, ועל אף היסוסים שולחת את מילותיי אלה לחלל העולם, חרף העובדה שהן מלאות נקבים וחלולים, סתירות ואי דיוקים. העיקר להיות בדרך. יהי רצון שנזכה במהרה שיהפכו ימי העצב לימי נחמה ושמחה!
[1] אור חסידות ברסלב. (2011). אין מקום רחוק: רבי נחמן מברסלב עצות וסיפורים. הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד.
[2] דורון, א. מ. (2008). היום צוחק מן הלילה: סיפורי מעשיותיו של רבי נחמן מברסלב כמשל על נפש האדם. הוצאת לב הדברים.
[3] רז, אלון. סיפורי חכמה ולב.
[5] וינש, ג. (2015). לצאת ממצוקה רגשית: שיטות מעשיות לטיפול בכישלון, דחייה, אשמה ושאר מפגעים פסיכולוגיים בחיי היום יום. הוצאת מטר.
[6] Nolen-Hoeksema, S.; Wisco, B. E.; Lyubomirsky, S. (2008). "Rethinking Rumination". Perspectives on Psychological Science. 3 (5): 400–424.
