אני באתי לחלום, אבל הכי בוער לי זה איך אני עובר את היום

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 13/2/2019 | הרשמו כמנויים

יש שירים שמשמיעה ראשונה זורקים לי בלב פצצת תאורה. וכך נולד לו פלייליסט של שיר אחד שמתנגן בלופ. שיר שלא מרפה, מתחנן שאקשיב לו שוב ושוב, ואאמץ מתוכו ניצוץ קטן לחיי. נסעתי לעבודה בשעת בוקר מוקדמת כשהכל פנוי, שקט ונקי, ובאור הרענן הזה שמעתי לראשונה את נתן גושן שר ואולי בעצם מתפלל במילים הבאות:

"אני באתי לחלום,

אבל הכי בוער לי זה איך אני עובר את היום.

 זמן להשתנות ויש לי רשימה שלא נגמרת

 של דברים שהתחייבתי לעשות. 

והנשמה בוכה כשמדברים איתה פחות

 שלי היא מפגינה, יוצאת לרחובות

מחכה שאשים לב, אז היא הולכת וחוזרת

צועקת בקולות עד שאשמע מה היא אומרת

כי אני באתי לחלום, 

אבל הכי בוער לי זה איך אני עובר את היום..."

והנה זה כאן, זעקה פשוטה ועדינה אך נוגעת ותובעת הרהורים וערעורים: https://www.youtube.com...=JjKsHEWiu_4

בהשראת השיר הזה, אהרהר במפגש עתיר המתח שבין החלום לבין הצורך לעבור את היום, לאור קמצוץ קטן מרעיונותיהם של אברהם מסלאו, הילל הזקן והרבי מפיאסצנה.

מסלאו: רצוא-ושוב בין גוף לנשמה

שלהי מלחמת העולם השנייה. אברהם מסלאו, פסיכולוג יהודי-אמריקאי הנמנה על האסכולה ההומניסטית, הושפע מנוראות המלחמה, אשר חוללה שינוי דרמטי בדרכו המקצועית. הוא נטרד בשאלת יכולתה של הפסיכולוגיה לתרום תרומה משמעותית לעולם, ודווקא לאור זוועות המלחמה החליט להקדיש את חייו לחקר הכוחות החיוביים שבאדם.[1]

כנס מועמדים ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה | 5.1.2025
הנכם/ן מוזמנים/ות למפגש היכרות פרונטלי עם ראשת המחלקה וראשי המגמות

מסלאו הניח, כי האדם מופעל על ידי שני סוגי מניעים: מניעי חסך ומניעי גדילה. מטרת מניעי החסך היא להפחית מתח בלתי נעים ולחזור למצב נינוח. דוגמא לכך הנו רעב, המייצג מצב מתח המוביל לאכילה, המבטלת את המתח ומחזירה איזון. הדחפים מן הסוג השני – מניעי הגדילה –אינם מפחיתים מתח אלא דווקא מגבירים אותו, ומטרתם להוציא משיווי משקל. כך למשל, למידת דברים חדשים מתוך סקרנות נובעת ממניע גדילה, יוצרת מתח חיובי, וסיפוקה מגביר את הדחף.

כיצד מתמודד האדם עם המתח שבין מניעי החסך למניעי הגדילה, או במילים אחרות- הרצון לחלום והצורך לעבור את היום? לטענת מסלאו, טבעו המולד של כל אדם כולל פוטנציאל לצמיחה וגדילה נפשית, חיפוש אחר זהות וכמיהה להצטיינות. אולם, קיים יחס היררכי בין שני סוגי המניעים: מניעי החסך חזקים ממניעי הגדילה, וחוסר יכולת לממשם יפגע ואף יחסום בעד הגשמת מניעי הגדילה.

על בסיס רעיונות אלו, יצר מסלאו את 'פירמידת הצרכים' המפורסמת שלו: מדרג המציג חמישה סוגי צרכים אוניברסליים המניעים את האדם. בפסגת הפירמידה עומד הצורך במימוש עצמי: 'מניע גדילה' טהור. אולם, בכדי להגיע אליו, על האדם לעבור את ארבעת שלבי הפירמידה הראשונים: 'מניעי חסך'. הצרכים בנויים בצורת פירמידה בכדי להמחיש כי ככל שמתקדמים במעלה הפירמידה, הולך ומצטמצם מספרם של בני האדם המגיעים לשלב גבוה יותר.

מסלאו תיאר חוויה אנושית קיומית של רצוא-ושוב בין בין תביעות הבשר והחומר לתחינות העדינות יותר של הרוח והנשמה. מבט עכשווי על פירמידת הצרכים משקף קמצוץ מן האבסורד של חברת השפע המודרנית: בחברה המערבית מסופקים רבים מצרכי החסך של האדם בקלות יחסית, ובכל זאת הדיכאון ותחושת העדר המשמעות הולכים וגוברים. בהקשר הנוכחי לא נדון בשאלה מדוע מצבי שובע ושפע ברמה החברתית לא בהכרח מובילים למימוש עצמי ולעיתים דווקא ההפך, אלא נביט בצדו השני של המטבע: יכולת הגשמה עצמית בתנאי חסך. נתבונן קלות בשתי דמויות שנעו בגמישות שמיימית בין צרכי החסך והגדילה.

הילל הזקן: לחלום גם כשאין לך מקום

האם ישנו הכרח קיומי לבחור בין 'באתי לחלום' לבין 'איך אני עובר את היום'? הנה דוגמא לאדם שלא עבר את היום, ושלא היה לו מקום, ובכל זאת הגשים חלום. הילל הזקן לפני שהפך לנשיא ישראל, היה עולה חדש מבבל, אדם עני מרוד, שעבד קשה למחייתו ובכל יום לאחר שעמל קשות לפרנסת בני ביתו, הלך ללמוד תורה בבית מדרשם של שמעיה ואבטליון. באותה העת הכניסה לבית המדרש הצריכה כסף, וכך קרה כשהילל התקשה להשיג את הסכום שנדרש לשם כך:[2]

"אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל הַזָּקֵן, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיָה עוֹשֶׂה וּמִשְׂתַּכֵּר בִּטְרַפָּעִיק. חֶצְיוֹ הָיָה נוֹתֵן לְשׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְחֶצְיוֹ לְפַרְנָסָתוֹ וּלְפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ. פַּעַם אַחַת לֹא מָצָא לְהִשְׂתַּכֵּר וְלֹא הִנִּיחוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הַמִּדְרָשׁ לִכָּנֵס; עָלָה וְנִתְלָה וְיָשַׁב עַל פִּי אֲרֻבָּה, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמְרוּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב שַׁבָּת הָיָה, וּתְקוּפַת טֵבֵת הָיְתָה, וְיָרַד עָלָיו שֶׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם. כְּשֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אָמַר לוֹ שְׁמַעְיָה לְאַבְטַלְיוֹן: אַבְטַלְיוֹן אָחִי, בְּכָל יוֹם הַבַּיִת מֵאִיר וְהַיּוֹם אָפֵל, שֶׁמָּא יוֹם מְעֻנָּן הוּא? הֵצִיצוּ עֵינֵיהֶם וְרָאוּ דְּמוּת אָדָם בָּאֲרֻבָּה. עָלוּ וּמָצְאוּ עָלָיו רוּם שְׁלֹש אַמּוֹת שֶׁלֶג"

במקום ללכת הביתה ולקבור את החלום, הילל הזקן טיפס על גג בית המדרש, הצמיד את אוזנו לארובה ודרכה קיבל את הקולות אליהם השתוקק. צרכי חסך לא עיכבו אותו מלממש את צרכי הגדילה שלו. הוא כמעט שילם על כך בחייו, וכאשר עלה לגדולה והפך לנשיא ישראל, פתח את שערי בית המדרש, בכדי להעניק לכל אדם את האפשרות לחלום: היכולת לממש צרכי גדילה גם כאשר צרכי החסך טרם מומשו במלואם.

מפגש מתעניינים לתארים שניים בפסיכולוגיה קלינית ברופין | 6 בינואר
לתכניות המוסמך בפסיכולוגיה קלינית ובפסיכולוגיה קלינית של הבגרות והזיקנה

באתי לחלום - גרסת הרבי מפיאסצנה

האם זוהי המציאות האובייקטיבית או התודעה המוגבלת שלנו, שגורסת שיש מציאות שחונקת את החלום? הנה סיפורו של עוד אדם מופתי, שחלם חלומות גדולים למרות שתנאי החסך העזים בחייו לא אפשרו לו לדעת איך הוא עובר את היום.

הרבי מפיאסצנה, רבי קלונימוס קלמיש שפירא, הנהיג קהילה חסידית באופן יצירתי ומתמסר בגטו ורשה הבוער תחת כיבוש הנאצים. הוא היה אדם בלתי שגרתי: דיבר בשטף מספר שפות, היטיב לנגן בכינור, והציע בכתביו טכניקות פשוטות לעשייה היומיומית, כמו למשל כיצד לקום בבוקר ואיך להתגבר על עצלות. שיטותיו החינוכיות נעזרו בדמיון מודרך הדומה לתרגול מדיטציה. דרשותיו מגטו ורשה כונסו על ידו לתכריך כתבים שגולגל לתוך כד חלב ונטמן באדמת הגטו, ימים אחדים בטרם נספה. בספר אחר המקבץ מדרשותיו הייחודיות, מובא הסבר בדבר יכולת האדם לקבל השראה דרך החלום:^[3]

"..'חלום, אחד מששים לנבואה'...כי היישות של אדם הוא המתנגד להשראה ממרום. ואם דעתו ומחשבותיו ערים אז קשה שתשרה עליו ההשראה ממרום. ובעת שהאדם ישן ודעתו ומחשבותיו שוקטים, אז דווקא, כיוון שאין לו אז דעת לעצמו, אפשר שתשרה עליו השראה ממרום...אבל בעת שהאיש ישן, אז אי אפשר לו לרצות דבר מה, כי הלא ישן הוא..."                          

בזמן ערות, האדם מתקשה להתנתק מתחושת היישות שלו, מרצונותיו המוגבלים או האגוצנטריים, מצרכי החסך הקיומיים שלו. כשעיניו פקוחות הוא מחובר לדעת שלו, לשאלה 'איך אני עובר את היום'. שכלו ותודעתו מוגבלים לאותם כלים שהצליח לרכוש בגלוי. אולם כאשר האדם חולם, זורמת השראה: הדעת האישית המוגבלת מתחברת לדעת עליונה אינסופית, ובכך משנה את מהותה.

לתפיסת הרבי מפיאסצנה, כל אדם מסוגל לקבל השראה אישית מדויקת דרך חלום. בתוככי האדם טמונה יכולת חיבור לחלום שמימיי, אולם, ההשראה מסתתרת תחת שטף מחשבותיו ורצונותיו הבלתי פוסקים. הרבי ממליץ שלא נסתפק בחלומות המתעוררים בעת השינה, אלא נזמן לעצמנו את תודעת החלום גם בזמן ערות, דרך כניסה למצב של השקטת התודעה:^[4]

"ובכן, העיקר לבוא בהקיץ, בעת שאפשר לו לרצות, למצב של שינה, היינו בהשקטת מחשבותיו ורצונותיו השוטפים באדם לבלי קץ... ובאם היה האדם מעמיד ומפסיק על שעה את כל שטף מחשבותיו ורצוניו, היה חלק אלוקות נראה לו בלא לבוש. רק כיוון שהאדם רודף אחר מחשבותיו – מה יעשה מחר, איך יתפרנס, איך יתכבד–לכן כל מחשבותיו שוטפות בלי הפסק..."

נדמה לי, שכוונת דבריו היא כי אם נצליח לעצור מדי יום, להרפות לרגע-קט את אחיזתנו בשאלה 'איך אני עובר את היום', נוכל לחלום באמת, חלום אותנטי, חלום עמוק, ששייך לשורש נשמתנו ולכן ניתן להגשמה.