פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×The stork and sparrow drink Polish vodka
Izabela Szumen ©
זכור אותי

שׁוּבִי נַפְשִׁי

דר מרים אבנרי-כהן

עיניים חדשות

ד"ר מרים אבנרי-כהן | 5/7/2019 | הרשמו כמנויים

"איך זה יכול להיות?" אני שואלת את עצמי פעם אחר פעם, כשמבטי הנרעד מתעמק בתמונתו של רוצח שפל או אנס אכזרי שנתפסו. התקווה הנכזבת למצוא בדל של פשר דרך תווי הפנים, איזה רמז שיעיד על עומק הרשע, מטלטלת אותי כל פעם מחדש. איני מתיימרת להבין דבר וחצי דבר בחכמת הפרצוף, אך תוהה כיצד מבט העין הוא לעיתים כה עקר ואינו חושף דבר. כמה תעתוע טמון בעולם וכמה מעט תופסת העין.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, מדי פעם אני מנסה את מזלי בעסקי שידוכים. מבררת, מציעה, מספרת, מתארת. ההצעה נראית רלוונטית לאחד הצדדים, ואז מגיעים לשלב שליחת התמונה. למרבה הפלא, רבות מן ההצעות שדקה קודם לכן נראו ראויות נשמטות מסדר היום באיווחת תמונה. כמה אנו מסתמכים על זוג העיניים המצומצמות שלנו, שופטים את העולם ואת הזולת לפיהן, מאמינים שהן יעניקו לנו מידע קריטי אודות המציאות. אך בעומק, הן עלולות לכסות יותר מאשר לגלות.

חודש תמוז: מסע לתיקון הראיה

בחסידות מתוארים שנים עשר חושי-נפש, כאשר לכל חודש עברי שייך חוש מסוים שתקופה זו בשנה היא עת רצון לתיקונו. החוש השייך לחודש הבא עלינו לטובה, חודש תמוז, הנו חוש הראיה. חוש פיזי עוצמתי הממטיר עלינו בכל רגע שפע אדיר של נתונים. אולם חוש הראיה כחוש נפשי, אינו מתייחס רק לכושר התפיסה החזותית, אלא בעיקר לכושר ההעמקה הפנימית בהתבוננות על המציאות. פיתוח חוש הראיה הנפשי מצריך מיעוט של חוש הראיה הפיזי. זיכוכו של חוש זה דורש לאמן את העין להרפות את האחיזה מחיצוניות הדברים, ולסגל ראייה החודרת אל רבדים עמוקים[1].

מדובר בחוש כל כך הישרדותי וקריטי, מה יותר טבעי משיפוט אוטומטי על סמך מבט עין? ציווי משמעותי ביותר המתייחס לחוש הראיה מתבטא בפסוק: "ולא תתורו אחרי עיניכם... אשר אתם זנים אחריהם".[2] טבע העיניים הוא להתרוצץ כלפי חוץ. הן קולטות מידע רב ומושכות אותנו אחריהן. עלולות לגרום לנו לשקוע במחוזות החוץ בטענה שזו חזות הכל. התיקון המתבקש הוא הולכת העיניים במקום הליכה אחר העיניים.

כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב

כאשר מתבשר שמואל הנביא על הקץ העתידי של מלכות שאול, הוא מתבקש ללכת ולאתר את המלך הבא של ישראל. על פי ציווי הקב"ה הוא מגיע אל ביתו של ישי בית הלחמי, שבו אמור להימצא האדם המיועד להיות משיח השם. שמואל מתבונן באליאב בנו של ישי ומתרשם עמוקות ממראהו, משוכנע ללא צל של ספק שזהו האדם הראוי לשליחות הרמה. אך הוא טועה טעות מרה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ; כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב".[3]

העיניים מייצגות את המראה החיצוני, בעוד הלב מייצג את הפנימיות. גם אדם בעל שיעור קומה רוחני עצום כשמואל הנביא, נפל במלכודת האנושית של הליכה אחר העיניים. הקב"ה מוכיח את שמואל על שייחס חשיבות לרושם מראהו של אליאב, ומכוון אותו אל ראיית הלב, התובעת התנתקות מעיני הבשר במובן של: 'ולא תתורו אחרי עיניכם'.

מה אנחנו מסוגלים לראות ומה לא?

דיוויד הובל וטורסטן ויזל, צמד מדענים שזכו בפרס נובל בפיזיולוגיה, ערכו במהלך 30 שנה סדרת ניסויים על מערכת הראיה של גורי חתולים. הצמד היצירתי והסקרן הוכיח כי ראיה אינה רק תכונה מולדת, אלא תוצר ישיר של חשיפה לגירויים בתקופת התפתחות קריטית. באחד ממחקריהם נלקחו שתי קבוצות גורי חתולים וגודלו בראשית חייהם בסביבות שונות: קבוצה אחת גדלה בסביבת  קווים אנכיים בלבד, וקבוצה שניה גדלה בסביבת קווים אופקיים בלבד. כאשר החתולים הוחזרו לעולם הרגיל, הם לא היו מסוגלים להבחין במה שלא נחשפו אליו קודם לכן: החתולים שגדלו בסביבת  קווים אופקיים לא ראו קוים אנכיים והתנגשו ברגלי כיסאות, ואילו החתולים שגדלו בסביבה של קווים אנכיים ראו היטב את רגלי הכיסאות, אך החמיצו כליל את המושב שמעליהם, ולכן לא קפצו להתיישב עליו.

כיום ניתן למקם את הממצאים הללו במסגרת הבנת הפלסטיות של המוח: חשיפה או היעדר חשיפה לגירויים וחוויות שונות, משפיעה פיזית על תפקוד המוח ויכולה לקבוע מהם הדברים שאותם המוח יוכל לקלוט ומה יחמוק מן התודעה. כל האמור לעיל רלוונטי גם לגבי חוש הראיה הנפשי. כשם שחוש הראיה הגשמי שלנו יכול להיות מוגבל ומנוון, גם חוש הראיה הנפשי יכול להתנוון מפאת חוסר שימוש או שימוש מעוות. לכאורה העיניים מספרות לנו סיפור אמיתי אך למעשה מראה עינינו הוא בסך הכל קמצוץ זעיר ממה שניתן להבחין בו, ומושפע מהחשיפה והאופן שבו אנו מתרגלים את יכולת הראיה.

ידוע שאנשים במקומות שונים בעולם הם בעלי תדרים שונים של ראיה. האסקימוסים למשל מבחינים בין תדרים שונים של צבעי שלג לבן שמערכת הראיה שלנו אין כל יכולת להבחין, ובהתאם לכך ממשיגים בשפה מילים רבות המתארות גוונים של לבן שלא ניתן למצוא בלקסיקון של שפות אחרים. גם בעלי החיים מבחינים חזותית בדברים שנסתרים כליל מעיני בני אנוש. נשאלת השאלה, האם אנו מנצלים את מלוא טווח הראיה הפנימי שלנו?

ואתם סבורים שאני עיוור? אין אני עיוור כלל

באופן טבעי והישרדותי קל לנו לראות את הסיפור הגלוי, אך מה לגבי הסיפורים הסמויים מן העין? על פי החסידות, ניתן לצמצם את מגבלות חוש הראיה הגשמי דרך פיתוח חוש ראיה רוחני, הדורש את מיעוט החושי הפיזי. בסיפורו המופלא של רבי נחמן מברסלב 'מעשה משבעה קבצנים' נערכת חתונה ביער לשני ילדים אשר נעזרו לאורך דרכם בשבעה קבצנים. בשעת חופתם נזכרים הילדים בקבצנים, בוכים ומתגעגעים אליהם מאוד ושואלים:[4]

"...איך מביאים לכאן את הקבצן הראשון, העיוור, שנתן לנו לחם ביער?"

ומיד, תוך כדי שהיו מתגעגעים מאוד אל הקבצן העיוור, בא זה לפניהם ואמר:

"הנני. הנה באתי אליכם לחתונה, ואני נותן לכם מתנת 'דורון-דרשה', כנהוג בחתונות... ואתם סבורים שאני עיוור? אין אני עיוור כלל, אלא שכל זמן העולם כולו אינו שווה עבורי אפילו כהרף עין ואיני מסתכל בו..."

כמו שיעשו גם הקבצנים שיבואו אחריו, הקבצן העיוור מסביר לזוג הצעיר מדוע המום שלו אינו חיסרון אלא יתרון וכוח. עיוורונו מוסבר בכך שאינו מחשיב את ראיית העולם החומרי, עד כדי כך שאפילו אינו רואה אותו בעיניו. בצורה זו חוזר על עצמו בסיפור הרעיון, שלפיו דבר מה הנראה כפגום מתגלה כבעל יתרון. הקבצנים בעלי המום מתגלים כבעלי כוחות דווקא תודות למום, כמו למשל העיוור אשר בזכות העיוורון רואה יותר מכולם[5].

הִנֵּה אֶקַּח אֶת מַבַּט עֵינֶיךָ

הסופר מרסל פרוסט כתב כי: "מסע תגליות אמיתי איננו למצוא נוף חדש, אלא להיות בעל עיניים חדשות". במסע הטיפולי נדרשת כל העת יצירת עיניים חדשות. אך כדי שהמטופל יוכל לאמץ עיניים חדשות ביחס לעצמו, ראשית כל המטפל צריך לעשות זאת בראייתו את המטופל.

לעיתים אני חווה בחדר הטיפול חוויה משונה וקשה להמשגה. היא מתקיימת במרחב פנימי נסתר שבין העיניים ללב, ובשעה של רחמים ועת רצון נולדת החוצה. כמו בחיים, גם בחדר הטיפול קל ללכת שולל אחד הרושם הראשוני שיוצר מבט העין. לפעמים כדי להתחבר ולאהוב באמת, אני זקוקה לחוויה ויזואלית של פירוק והרכבה מחודשים. שוקעת כל כולי לתוך תווי הפנים של האדם. פתאום הכל מתערער ומתחיל להתערבב: העיניים, האף, הפה, הבעות הפנים, ואז מסתדר באופן שונה והאדם מקבל פנים אחרות. הן מורכבות משכבה של ראיית אור פוטנציאלי הנוצקת על טביעת העין ועוטפת אותה. משהו ברושם שהיה קודם מתעדכן, ודווקא אותו ערפול וטשטוש עוזרים להבחין בעומק הייחודיות של היושב מולי. נדמה לי שברגעי החסד הללו, בחיים בכלל כמו גם בטיפול, העיניים הופכות מכלי גשמי של קליטת מידע לכלי ריפוי, כפי שמיטיבה לתאר רחל המשוררת:

הִנֵּה אֶקַּח אֶת מַבַּט עֵינֶיךָ –

עָצְבּוֹ הַשָּׁקֵט, צְחוֹקוֹ הַמֵּאִיר,

הָרֹךְ הַבָּרוּךְ הָרוֹעֵף מִמֶּךָ,

הָרוֹפֵא לְלִבִּי כְּמֶרְחַב הַנִּיר –

הִנֵּה אֶקַּח אֶת מַבַּט עֵינֶיךָ,

הִנֵּה אֶקַּח וְצָרַרְתִּי בַּשִּׁיר.

לראות ללבב ולא רק לעיניים זו עבודה שדורשת עמל ויגיעה, זו בעצם הליכה בדרכיו של הבורא. היא תובעת ענווה וצמצום של הרישום מן הגלוי וטשטוש עיני הבשר. הנכונות לצלוח את השכבות החיצוניות ולהיכנס פנימה, נושאת ריפוי לשני זוגות העיניים הנפגשים. יהי רצון, שנזכה לנצל את הזמן המסוגל של חודש תמוז לראות לעומק ולהתחבר לחוש הראיה הפנימי.

 

 

 

[1] תמוז: חוש הראיה. מתוך: גל עיני: השער לפנימיות התורה- https://www.pnimi.org.il/jewish-psychology/12-senses-of-the-soul/155-sense-of-sight

[2] במדבר ט"ו ל"ט.

[3] שמואל א' ט"ז ז.

[4] רבי נחמן מברסלב, מעשה משבעה קבצנים.

[5] פירוש הסיפור מתוך אתר: 'זושא' מגלים את הסיפור החסידי.


עוד בבלוג של ד"ר מרים אבנרי-כהן

שנים גילגלתי בתוכי צחוק מהול בטיפת בוז והתנשאות כלפי תעשיית עיכוב ההזדקנות. מה הסיפור ההזוי הזה שיש...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליאת אלדה נעמי שחףליאת אלדה נעמי שחף8/7/2019

תודה רבה [ל"ת].