אוֹת בְּרִית
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 10/11/2023 | הרשמו כמנויים
התפאורה – שדה קרב. הכלה - לא פאר ולא הדר לה. החתן – מיוזע, עטור זיפים, לבוש מדים. המוזיקה מאולתרת, רחבת הריקודים צרה, הסעודה צנועה. תחושות השמחה והדריכות משמשות בערבוביה. לו הייתי יצור מכוכב אחר שנחת כאן לרגע, או אנתרופולוגית זרה שנקלעה ללב המלחמה, הייתי משתוממת מהתופעה המוזרה הזו: בשיא התופת, זוגות מתעקשים לבוא בברית הנישואין.
מאז תחילת המלחמה, אני עוקבת בסקרנות אחר אותן חתונות, מתפעלת לנוכח ההחלטה הנחושה לכרות את ברית הנישואין על רקע שדות הקרב. בראיונות שונים לכלי התקשורת מבקשים עיתונאים לרדת לסוף דעתם של הזוגות הצעירים, להבין מדוע דווקא עכשיו, מפני מה זה דחוף. כיוון שאני לא חייזר וגם לא אנתרופולוגית, אלא נצר לשושלת יהודית עתיקת יומין, אינני מסתפקת בהסברים שמספקים החתן והכלה לעיתונאים. כל אותם נימוקים נפשיים-טבעיים, יפים הם לניתוחים סוציולוגים או אנתרופולוגים, אך משקפים בעיני את קצה הקרחון בלבד, הסבר חיצוני לתופעה עמוקה יותר: התעוררות הרצון החבוי בנפש לכרות ברית, במובן הפרטי והלאומי כאחד. רצון שאמנם מתגלה בפועל בברית נישואין בין גבר לאשה, אך לתחושתי מאותת גם על חפץ הלב החבוי, לחידוש הברית ברמת נשמת האומה.
"רצינו לצאת למלחמה הזו מחוברים"
התקשיתי לבחור באחד מתוך שפע של סיפורי חתונות הבזק בשדה הקרב, כל אחד מהם יחיד ומיוחד, ובכל זאת להלן אחד מהם[1]:
"כשאלינור יוספין (24) ואורי מינצר (26) שמעו שפרצה מלחמה, בזמן חופשה בתיאלנד, הם עלו מייד על מטוס כדי להתגייס למילואים – הוא כלוחם חי"ר והיא כקצינת מודיעין. רגע אחרי הנחיתה, ובלי שהוא הספיק אפילו להציע נישואין, התחתנו בטקס מצומצם ומרגש"
כשהמראיינת שאלה אותם: "למה היה דחוף לכם להתחתן רגע לפני ההתייצבות למילואים"? הכלה הג'ינג'ית המתוקה ענתה לה את התשובה הבאה:
"זה אמנם קצת מוריד את המורל, אבל עשינו את זה משיקולים פרקטיים: שאם חס וחלילה יקרה משהו, נהיה זכאים לקבל את ההחלטות הרפואיות. בנוסף, ברגע ששמעתי שיש מלחמה הבנתי שאורי עומד לצאת לאזורי לחימה, ורציתי, אם יקרה משהו, לדעת שלפחות את זה הספקתי".
העיתונאית מגיבה על כך במילים: "זה מאוד לא אופטימי מצידכם". אבל כשאני קוראת את הדברים, אני דווקא מתמלאת באופטימיות. אנסה להסביר מדוע.
מנוס מחופש
ההחלטה לבוא בברית הנישואין אינה החלטה פשוטה, מסיבות שונות. אחת מהן נובעת מכך שברית זו כרוכה מעצם טבעה בויתור על מרחבי חופש עצומים. הפסיכולוג היהודי-גרמני אריך פרום, ששילב במשנתו היבטים פסיכודינאמיים והומניסטיים, כתב על מנוס מחופש, ונדמה לי שבדורנו ובימינו דבריו רלוונטיים שבעתיים.
פרום טען שרבים מאיתנו אינם יודעים כיצד לנצל בצורה אותנטית ועמוקה את החירות שמספק העידן המודרני, ועל כן באופן אבסורדי, עסוקים בניסיונות לברוח מחירות[2]. פרום הבחין בין ”חירות שלילית”, כלומר הצורך להיות חופשי מדבר מה, לבין “חירות חיובית”, כלומר החופש עבור דבר מה. לטענתו, קל יותר להגדיר את חירותינו כשאנו נאבקים להיות חופשיים ממשהו. לעומת זאת, קשה יותר להגיע לדרגה שבה אנו מגדירים את חירותנו במובן החיובי, דרך בחירה בחופש עבור דבר מה. בחירה כזו דורשת אחריות ומחויבות, וכן ויתור מדעת על חלק מהחירות השלילית (כלומר חופש ממשהו).
דוגמא לחירות חיובית יכולה להיות היכולת לבוא בברית הנישואין, כלומר לצמצם את החופש האישי שלי ולקבל על עצמי עול כבד מנשוא, בעבור קשר של אהבה, שבו אני מוצאת משמעות. בספר אחר שלו, ידוע לא פחות - "אמנות האהבה" - טען פרום כי אהבה, כמו כל אמנות אחרת, אינה רק מתת אל או כשרון מיוחד, אלא משהו שהאדם צריך ללמוד ולתרגל שוב ושוב כדי שיוכל להשתמש בו באופן אותנטי ובריא[3]. כשפרום כתב על מרכיביה של אותה אהבה, הוא ציין: אכפתיות, אחריות, כבוד, הכרת האחר. מתוך ארבעת מרכיבים אלה, ארצה להתמקד בתחושת האחריות, שמצד אחד נוטלת מהאדם חופש (במובנו השלילי), ומצד שני מעניקה לו חופש (במובנו חיובי).
ישנם סוגים שונים של מנוס מחופש, ומאבקים עבור חופש. לתחושתי האישית, חלק ממלחמת האחים האכזרית שהתנהלה בישראל בשנה האחרונה היא מלחמה שבה כל צד חש איום קיומי על חירותו, על יכולתו לחיות בארץ באופן אותנטי, תוך נאמנות לבחירותיו, ערכיו וחלומותיו. יחד עם תחושת האיום על החירות שעלתה על גדותיה, העמיק השבר בברית יהודית עתיקת יומין, ברית שרבי עקיבא הגדיר במילים "ואהבת לרעך כמוך" והילל הזקן העמיד על רגל אחת במילים "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". אותם מרכיבי אהבה שפרום דיבר עליהם – אכפתיות, אחריות, כבוד, הכרת האחר, נשמטו מרבים מאיתנו. ברחנו מהם, נסנו ממשמעות בעבור נזיד עדשים של חופש מדומה. התנהל כאן מנוס מחירות שפרום מכנה חירות שלילית: בריחה ממחוייבות וייעוד משותף. למרבה הצער, גורל טראגי משותף ששב ונכפה עלינו, הוא הזדמנות ללבות מחדש את גחלי ברית "ואהבת לרעך כמוך".
ברית גורל וברית ייעוד
במאמרו "קול דודי דופק", שנכתב על בסיס נאומו ביום העצמאות השמיני של מדינת ישראל, התייחס הרב יוסף דוב סולובייצ'יק לשאלת הסבל בעולם, והעניק התבוננות יהודית-אקסיסטנציאלית לשאלה בלתי אפשרית זו[4]. אחד המפתחות לכך נמצא לסברתו בהבחנה בין ברית גורל לברית יעוד. וכך כתב על אודות ברית הגורל:
“קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי אפשר לו להשתמט ממנה ולהבלע במציאות אחרת חוצה לה. מתוך הרגשת מציאות הכרחית-גורלית מבצבצת ועולה בדידותו ההיסטורית של היהודי. הוא-גלמוד בחייו עלי אדמות וגם במותו...תודעת שיתוף-גורל מופיעה כתודעת שיתוף-מאורעות. כולנו שרויים בתחום גורל אחיד המקשר את כל שכבות העם על כל חלקיו ושבטיו ואיננו מפלה בין מעמד למעמד ובין איש לרעהו...”
נדמה לי שבשנה האחרונה תחושת ברית הגורל שלנו כיהודים במדינת ישראל הגיעה למחוזות שפל מבישים במיוחד. התכחשנו אליה. עיוותנו אותה. השבר שאירע ב-7/10 לימד אותנו שברית הגורל אינה תלויה בבחירתנו, היא נכפית עלינו. גם אם צעקנו בכל כוחנו שאיננו אחים, מי שעיניו בראשו, מי שליבו פתוח, מתעוררת בו מחדש בימים אלו תודעת ברית הגורל.
אך ברית הגורל היא תגובתית, כפויה, אינה מרוממת אותנו, ולכן אין די בה. מהי "ברית ייעוד"?
“קיום מדעת שהאומה בחרה בו ברצונה החפשי...האומה מעורה בתוך היעוד בשל כיסופיה לקיום משוכלל מלא-ענין וכיוון. היעוד הוא המעיין המפכה של ההתעלות היחודית של האומה והזרם הבלתי-פוסק של ההשראה העליונה שאינה נדעכת...חיי-יעוד הם חיים מכוונים, פרי דריכות-הכרחית ובחירה חפשית...הפעילות היצרנית הממלאה את ברית היעוד קולחת היא ממקור אחר לגמרי, ממרידת האדם בחיים העובדתיים כמו שהם ומן החרג המפעם בו לצורות-קיום יותר נעלות ונשגבות".
האדם הקיים קיום גורלי, קיום מאונס שהוא בבחינת "על כרחך אתה חי", הנו חסר אונים אל מול הסבל בעולם. אולם לאדם החי קיום ייעודי, קיום פעיל, מתוך בחירה והשראה - יש תקווה. ומה שנכון לאדם הפרטי נכון כמובן לעם כולו.
החרדה הגדולה של כולנו לחירותנו בתוככי מדינת היהודים פעמה בנו מאז ששבנו לארצנו לאחר אלפיים שנות גלות, פוגרומים ושואה. נוכחנו שברית גורל לא בהכרח מובילה לברית ייעוד. בשנה האחרונה נפגענו פגיעה אנושה מהסדקים בברית הגורל ובברית הייעוד. החודש האחרון אילץ את כולנו, מכל קצוות הקשת החברתית והפוליטית, להכיר בקיומה של ברית הגורל. אך מה בדבר ברית הייעוד?
לכרות ברית ייעוד במרחב של חירות
אתי הילסום הי"ד, שנספתה בשואת יהודי הולנד, השאירה אחריה את יומנה ובו תיעוד של התפתחות רוחנית שעברה בשנות השואה. במובן מסוים, התהליך שעברה יכול להתפרש במונחיו של הרב סולובייצי'ק, שכן בתפיסתה נרמז מעבר הדרגתי מברית גורל לברית ייעוד. אין זה הוגן לנסות לתאר את חווייתה במילים בודדות, ובכל זאת, למען הרמת הרוח וההשראה, להלן שביב ממילותיה של הילסום שנוגעות ברעיון זה:
“לומר שהאדם הוא אדון לגורלו, זו אמירה פזיזה מדי. אבל נכון לומר שהאדם הוא שקובע בעצמו את היחס שלו לגורלו... להישאר נאמנה לכל מה שהתחלתי. להיות נאמנה לכל רגש, לכל מחשבה שהחלה לנבוט. להיות נאמנה במלוא מובן המילה, נאמנה לעצמי, לאלוהים. נאמנה לרגעים הטובים שלי. ובכל מקום שאהיה בו - להיות במאה אחוז”
הילסום מבחינה בין גורל לבין נאמנות, ואז קושרת ביניהם. אמנם אי אפשר לברוח מן הגורל, אולם בתוככי הגורל ניתן לבחור בברית, כלומר בנאמנות לייעוד מסוים שהאדם תופס כמשמעותי בתוך גורלו שנכפה עליו.
בברית של נישואין ואהבה, מתקיים ויתור על חופש, נכונות לקחת אחריות ולשלם מחיר עבור משמעות שגדולה עבורנו יותר מהחופש הפרטי של עצמנו. התופעה הפרטית של נישואין בשדה הקרב מסמלת בעיני את מה שמתקיים מתחת לפני השטח – הברית היהודית הקולקטיבית. המקובלים מסבירים שהאדם הוא עולם קטן והעולם הוא אדם גדול. אם כך יתכן שיש מהות לאומית שמיוצגת בבריתות שנכרתות כעת: אות קטן אך איתן לרצון לחפש ולייצר ברית ייעוד משותפת.
הבנו בדרך קשה מנשוא שלא נוכל לברוח מגורל משותף. אך ברית גורל אינה מאפשרת לנו חירות, משום שאיננו אדונים לגורלנו. מתי נבין שאין די בברית גורל, ולשם קיום מרומם יותר דרושה לנו ברית ייעוד? אם לא היום, אז בוודאי ביום שאחרי, אחת ממשימותנו תהיה לאחוז בברית הגורל ולא לתת לה להישמט, ובד בבד לעמול על עיצוב מחודש של ברית הייעוד, בצורה שתאפשר לכל יהודי להיות חלק ממנה, תוך שהוא חש במרחב חירותי.
[3] אריך פרום בספרו "אמנות האהבה".
[4] הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, במאמר קול דודי דופק, בתוך הספר "איש האמונה הבודד".
