וידויו של נווד – חזרה ממסע אוסטרליה
שרה איוניר | 28/3/2019 | הרשמו כמנויים
גנבתי את השם הזה מן הסופר האוסטרלי: James Banfield Edmund, שזה שם ספרו המפורסם ביותר: Confession of Beachcomber. המלה האנגלית beachcomber, היא לא סתם נווד משוטט, אלא מי שסורק את החוף למצוא חפצים בעלי ערך. חשבתי שווידוי כזה, זה הדבר שהכי בא לי לעשות, כדי לסכם מסע של 8 חדשים, מקיף/ חוצה אוסטרליה, שעשו איש ואשה, כלומר אני ואישי, עם ג'יפ וקרוון נגרר. עכשיו, כשאני מתקרקעת מחדש על האדמה המוצקה (לפעמים מידי) של המולדת, עם כל המשתמע מכך, חוזרת אלי החוויה המיוחדת של הנוודות בניצוצות מידי יום. המלה נוודות, מעולם לא היתה באוצר המילים האישי שלי, כמשהו שנוגע אלי, אך במהלך 250 יום של נדודים, לאורך 42.000 ק"מ, ועשרות נקודות יישוב או סתם חניות לילה בשטח, היא בקעה לה מתוכי כחווייה מכוננת.
באיש ג'יימס באנפילד נתקלתי, כשהפלגתי במעבורת קטנטנה מקרטעת מן העיירה מישן ביץ' שעל חופה המזרחי של היבשת האוסטרלית, אל האי הזעיר, וכמעט בלתי מיושב, 'דאנק'. בדרך ספרה לי שכנתי לשיט שהיא הולכת לנקות את קברו של הסופר. אחר כך למדתי, שכאשר נודע לו שחלה במחלת השחפת, נטש באנפילד את הקריירה שלו כעורך עיתון בעיר הגדולה הסמוכה ועבר להתגורר כאן עם רעייתו, בבדידות. הוא חי כאן עוד 23 שנים, עד מותו על האי ב 1923. על חוויותיו באי כתב את הספר, 'וידויו של נווד', העוסק לא רק בפרטי הטבע שעל האי, אלא גם בשאלות פילוסופיות סביב בחירה, חירות, בדידות, נטישת החיים הבורגניים והחברה.
במבט אחורנית, אני יכולה להתוודות, שעיקרה של היציאה למסע עבורי, היתה "העזיבה" – עזיבת כל מה שמוכר ורגיל, שקבוע וצפוי, שיציב ובטוח... בבחינת ה"לך לך" שציווה האל את אברהם אבינו. זה אולי לא כל כך פוליטקל קורקט להגיד את זה, אבל מוכרחה להודות שהדחף לעזוב היה חזק מאד: לעזוב ילדים ונכדים, משפחה וחברים, מטופלים ותלמידים, ארץ, זהות ותפקידים, וללכת לאיזו אנונימיות בתוך עולם בלתי ידוע. אולי כל המסע הזה שלנו לאוסטרליה, משמעותו נטישת ספינת האם, היא החיים הנוחים והמאורגנים והיפלטות לאי הבודד, ואכן אוסטרליה היא אמנם אי. אני חושבת שמצב ה'היפלטות', היה חיוני כדי להיכנס למצב הנוודות. ובנדודים לאורכה ורוחבה של היבשת, דרך מדבריות ונהרות ערים וחופים - כל יום הוא מסע גילויים והישרדות. להסתכל על דברים כאילו בפעם הראשונה, כאילו אנחנו הראשונים שהיגענו הנה, וקוראים בשם ונותנים משמעות למה שאנחנו רואים. וכמו ניצולים על אי בודד אנחנו צריכים להמציא הסברים ושימושים ואילתורים כחלק מן ההישרדות. ובתוך זה אנחנו מתייחסים גם לנפש שלנו ולזוגיות שלנו כאי לחקירה ראשונית.
מצב הנוודות, נבנה, התפשט, קנה אחיזה בתוכי וממשיך לקנן בי גם אחרי שובי. לא רוצה להתביית, מאז שובי כמעט שאינני מורידה את נעלי הטיולים האדומות של 'keen' מרגליי, גם כשאני הולכת מחדר השינה לקליניקה שבגנה. רק רוצה להמשיך לנדוד, לפחות בתוך הנפש. כל לילה שואלת את עצמי באיזה מחוזות ביקרתי היום ומה גיליתי ואיך זה מוביל למחוזות המחר, כפי שנהגנו במהלך המסע כל לילה, לסכם את היום בכתיבה ולשבת על המפות לתכנן את היום הבא.
מהו מצב הנוודות? האם אפשר להיות נע ונד גם על קרקע יציבה וקבועה? כנראה שרעיון הנוודות שומר אותנו בתנועה, קוטע הרגל ורצף בפעולות ומחשבות. אני חושבת בהקשר לכך על המושג דקונסטרקציה (במשמעות פילוסופית ז'אק דרידה הסביר זאת כמונח המסמן פרויקט של מחשבה ביקורתית, שמטרתה לאתר ולפרק את אותם מושגים, שפועלים כאקסיומות. במשמעות רוחנית ראה: פטר פנר), משמעותו של המושג עבורי היא פרוק של כל דבר שרוצה מהר להתגבש ולהתאבן ולהיות אמת של "כזה ראה וקדש".
אני מרגישה את ההשלכות של מצב הנוודות על עמדות ותפיסות חיים, תיאוריות ושיטות גם בתחום הטיפול. האם אפשר להפוך לעלה נידף או ללכת לאיבוד? לא! אין חשש ללכת לאיבוד, האיבוד הוא מחוזו של הנווד. הוויית הנווד היא לפתח רגישות גדולה לכוחות הטבע ואיתותי הקוסמוס עד שיהפוך למצפן מהלך.
בביקורתו על החיים הבורגנים ההישגיים, באנפילד מסיים את ספרו במילים הבאות:
"אם אתה מברך בשמחה את היום ואת הלילה, אז החיים מפיצים ניחוח פרחים וגרגרי תבלין מתוקים, הם גמישים, מליאי כוכבים ונצחיים - זו ההצלחה שלך"
למעוניינים לקרא עוד על המסע:
