וידויים
שרה איוניר | 4/10/2016 | הרשמו כמנויים
לאחרונה השתתפתי באירוע "וידויים" שהתרחש ב"אימקא" בירושלים והתקיים במסגרת פסטיבל "מקודשת". באולם ספורט גדול, התכנסו המשתתפים, והושבו סביב שולחנות עגולים. כל שולחן הונחה על ידי מנחה, כעין כהן, שניהל את הטקס, השקה ביין ובמים, 'החזיק' וליווה את 9 האנשים שישבו מרוגשים ומתוחים לאורך איזה מסע. כל אחד מאיתנו, היושבים סביב השולחן, הקריא בקולו וידוי מערימת הוידויים של אנשים רבים, שנתרמו ונאספו על ידי צוות המארגנים ובראשם יוצרות האירוע: מיכל ואעקנין ודפנה קרון. וידויים על אשמה ובושה, כמו זה שהקראתי, אותו כתבה אשה שבילדותה, 'היתה באה לחברתה הביתה, והן היו נותנות פליקים לאחותה הקטנה. הילדה היתה מורידה את המכנסיים ושוכבת על הברכיים שלהן, והן היו מפליקות פליקים קטנים. וכשהטוסיק שלה היה אדום, הרגישו אשמות ומרחו לה קרם. וכששאלו אותה אם זה כואב, היא תמיד הכחישה ואמרה שזה בסדר, וזה היה עוד יותר נורא'. וכך וידוי אחר וידוי במעגל מתמשך, על חייל שלא הציל את חברו בקרב ונתן לו למות, על חרדי שגילה את הפורנוגרפיה ברשת, על מי שהיה צריך לבחור באינטרנט רופא, ובחר ד"ר אברהם ולא דוקטור מחמוד, דוקטור יצחקי ולא דוקטור יבגני. תוך כדי הקראות, גם אנחנו המשתתפים התחלנו בטבעיות לשחרר וידויים משלנו והאוויר היה מלא וידויים ממגנטים ומאחדים את המשתתפים בחומר אנושי, כואב, שופע פשטות כנות וחום. המפגש הסתיים בטקס, בו כל אחד מאיתנו קיבל דף מחומר פלסטי, עליו רשם את הוידוי שלו, קיפל אותו והציב אותו כמפרש על בסיס קטן מעץ. כולנו ירדנו לבריכה החשוכה ולאור בלונים מוארים שצפו על פני המים, השטנו, שחררנו את הוידויים לדרכם כסירות המפליגות למרחבים.
אז מה זה, איזה טרנד, משהו בין תיאטרון לתכנית ריאליטי? עוד משהו ששייך להתנהלות האקסהיביציוניסטית המתקיימת ברשתות החברתיות? איזה טקס פגאני?
אני לא יודעת, הרבה נכתב על כך, ואין זה מענייני כאן לנתח את התופעה, אבל מה שאני כן יודעת, שכעבור מספר ימים קרה לי מקרה מול מטופלת. בתום המפגש הקודם איתה, הייתי צריכה לרשום על פתק את שמה ואת תאריך פגישתנו הבאה, כדי להעביר ליומני. היא עמדה לידי, רשמתי את המועד והשעה... ולא צף בזיכרוני שמה. התחלתי להזיע קלות, נעתי בתקווה שהשם יישלף לבסוף ממחסן הזיכרונות, וכלום לא בא. כעבור כדקה, המטופלת חשה במצוקתי, ואמרה את שמה. כן כן אמרתי בנימה שמנסה לטשטש, ונפרדנו. מסה של מצוקה התפשטה בי, ופקדה אותי מידי יום עד פגישתנו הבאה. בפגישה הבאה, יומיים לאחר ערב הוידויים, פתחתי את הפגישה בוידוי ובקשת סליחה. אמרתי את קלוני בגלוי, התוודיתי שזה הלך איתי כל השבוע, והתנצלתי. אחר כך יכולנו לעבור לקטע ההומור, והיא סיפרה שזה קורה גם לה לפעמים, ושתינו צחקנו על מצבים מביכים מסוג זה. מכאן והלאה, המטופלת, שבדרך כלל כועסת ומאשימה אחרים בחוסר רגישות כלפיה, החלה בסדרה ארוכה של וידויים על המחשבות הנוראות שחולפות במוחה כלפי אנשים קרובים, על קמצנות וקנאה, על תחרות ושנאה. הוידויים זרמו וזרמו, ונכנסו לפרטי פרטים. פחות עניין אותה "לעבד" או להבין אותם, אבל דחוף היה לה ביותר לספר לי על כל אחד מהם, ממש עד הסוף. ואני הקשבתי, ולא הגבתי.
אני מבינה שלוידוי, יש מקום כמרכיב בשל עצמו בחיים ובטיפול. אמנם המושג לקוח מן העולם הרוחני, אבל זוהי כנראה פונקציה פסיכולוגית חיונית בדרך לשחרר את האדם מכלא של בושה, אשמה, ופחד המרחיקים את האדם מעצמו ומטבעו. וידוי לרוב קשור במשהו שאנו מתביישים בו, בין אם זהו מצב בו אנו עצמנו נפגענו, ואיננו יכולים להודות בפגיעה או בעלבון, ובין אם מצב בו אנו פגענו בזולת. בין אם זה בעניינים שבין אדם לחברו ובין אם זה עניינים שבין האדם לנשמתו. לוידוי בעולם הדתי, יש כללים: הוא חייב להיות "וידוי בפה", ולהיעשות מול אדם אחר. בנצרות הקתולית המתוודה שופך את חטאיו בפני כומר, והלה גוזר לו עונש סמלי, ובכך מבוטל למעשה חטאו של המתוודה כאילו לא היה. ביהדות, הוידוי הינו מרכיב אחד בתהליך התשובה, שמובנו – שיבה לעצמי, לשורש נשמתי, לעצמי האמיתי שלי. תהליך זה צריך לכלול ארבעה מרכיבים חיוניים: עזיבת החטא, שהיא הפסקת ההתנהגות הלא רצויה; חרטה שהיא צער על מעשיי הפוגעניים; וידוי שהוא ביטוי מילולי מודע למעשה, מול אדם אחר; וקבלה לעתיד, שמובנה כוונה לשינוי. אני מניחה שהשונות בין הדתות, מייצגת תפיסה שונה של כל אחת מהן לגבי משמעות החטא. הנצרות הקתולית רואה את החטא כמשהו חיצוני לאדם, שניתן להסירו באמצעות פעולות מוגדרות, כדי לנקותו. ביהדות המעשה נתפס כחלק מן האדם, ולכן נדרשת שרשרת של פעולות רגשיות ופיזיות, על מנת להוביל לתיקון שלם של הנפש.
בדתות היהודית-נוצרית, המושג וידוי מתייחס לרוב להודאה באי שמירה על קודים דתיים או מוסריים, אבל אני כאן מתייחסת לוידוי על משהו שבין אדם לעצמו. (כמובן שלעיתים בעקבות תהליך זה עשויה לבוא בקשת סליחה גם אל מול אדם אחר או מעצמו). הרב יוסף דב סולובייצ'יק סבר שהוידוי הכרחי לתשובה מכיוון שהוא נועד להבהיר ולגבש לאדם עצמו את הרהוריו המעורפלים בשפה ובמלל ברור ומדויק, ולגרום לאדם להסתכל לאמת בעיניים, בשבירת מנגנון ההדחקה הטבעי, שדוחה עובדות שאינן נוחות לאדם, כך שהאדם יודה בפה מלא ויקרע את המסווה שהוא שם על פניו ואת המחיצות שהקים בינו לבין עצמו. (על התשובה, עמ' 61-65).
בטיפול, ובפרט מן הסוג האינטרסובייקטיבי, המעמיד את המטפל והמטופל כאדם שלם זה מול זה, יש לוידוי תפקיד בהמסת הגבולות בין אדם לאדם, ובתהליך זה נמסים הגבולות בין הפנים והחוץ, והאדם יכול לתת הכרה וקיום, גם לדברים שהעולם הערכי שלו ושל תרבותו, אינם מקבלים. בשונה ממצבים טיפוליים אחרים, בהם המטפל משקף או מפרש, ברגעים כאלה, מצאתי שכדאי לשמוע את הוידוי ללא שיפוט, ללא פרשנות, ללא הכוונה, אלא המטפל מציב את עצמו כתיבת תהודה, שהמטופל במילותיו פורט על המיתרים, והמטפל בנוכחותו נותן להם הד וקיום. אלו עשויים להיות רגעים טיפוליים של התרחשות בוא-זמנית אצל שני אנשים, הופך אותם לאחד – לרגע, והופך את החוויה הרגשית המשותפת לרגעים של עוצמה הדדית. האנס לוואלד כתב שחשיפת אמת על המטופל נעשית תמיד יחד איתו ולמענו, ובו בזמן גם למעננו ועל אודותנו, שכן האמת הנוגעת לבני אדם מתגלה מתוך יחסי הגומלין ביניהם" Loewald H.W., Papers on Psychoanalysis 1980 p. 297-298))
בפגישה שלאחר מכן, סיפרתי למטופלת שלי, שאני חושבת שהפתיחה שלי, בשבוע שעבר, בוידוי על כך ששכחתי את שמה, הביאה לפגישה מליאת הוידויים שלה, ושהרגשתי רגשות מאד חמים כלפיה כל השבוע. היא אמרה שזה נעים לה לשמוע והוסיפה שבחיים לא סיפרה למישהו על המחשבות וההתנהגויות המבישות האלו, והתפלאה על עצמה כמה זה יצא בקלות. בהמשך הפגישה התמקדנו על תחושה שהיא תמיד חיה ב'פאסון', תמיד צריכה להיראות במיטבה ורק ככה יכולה לשרוד...
