להתחבר ל"מחוברות"
שרה איוניר | 26/4/2011 | הרשמו כמנויים
בעקבות המלצה של חברה, אשה ביקורתית למדי בדרך כלל, פתחתי את הטלביזיה כדי לצפות בסדרה "מחוברות" (ערוץ 3), ומיד נרעשתי, מלה אחרת להוקסמתי, והתחברתי. התכנית מלווה 5 נשים, ובכל פרק מופיעות חלק מהן. מידי יום מוקרן פרק נוסף של התכנית, כך חמש פעמים בשבוע (כמעט כמו אנליזה). הנשים מדברות עם המצלמה, אל המצלמה או מן המצלמה ומתארות באופן ישיר, חשוף ובדיבור יומני את הגיגיהן. המצלמה סוקרת גם אירועים שונים מסדר היום שלהן ויחסיהן עם סביבתן הקרובה.
אינני יודעת למה התכוון המשורר בשם "מחוברות", למי או למה הן מחוברות, אבל מבחינתי הן מחוברות לדופק החיים. הן ה – DNA של היות אדם מסוג אשה. אינן שמות חציצה בין הדופק הפנימי לחיצוני, כל דבר העובר במוחן, או בחייהן, ראוי להיאמר, להיראות ולהישמע ללא אבחנה בין יפה /מכוער, טוב/ רע, כולל רגשות הבושה והאשמה המתלווים לחלק מן האמירות. לדבר על הכמיהה לילד והייאוש משרשרת כישלונות להרות, הביזוי מביקורת סקסיסטית שניתכת עלייך, המצוקה שהמשכורת של 6000 שקל לא נכנסה לבנק ואי אפשר להסתכל בפרצופי האנשים להם את חייבת... תופסים מקום של כבוד, כמו להיות יוצרת וזמרת, לנהל בהצלחה מסעדה, ולהיות אמא שילדיה גאים בה. יחד עם זאת, האיכות האנושית של פרטיות, מתקיימת, והמצלמה כבה ברגעים אלו.
אני רואה את זה שייך לז'אנר שאפשר לקרא לו 'תיעוד עצמי'. גם כתיבת יומן שייכת לאותו ז'אנר. ומה ההבדל? על כתיבת יומן אומרת עמיה ליבליך, שכנתי לבלוג, בפוסט "מתי נכתוב יומן..." שהכתיבה היומנית הקלאסית היתה מעשה איטי, המופנה כלפי פנים. כתיבה "המגלמת את מצב הבדידות הקיומית של האדם". אבל מי מאיתנו, שכתב יומן, בגיל עשר או שמונה עשרה או ארבעים ושמונה, לא פינטז, שיום אחד, לפני או אחרי מותו, מישהו יגלה את היומנים האלה, יוציא אותם מחשכתם, ינער מעליהם את האבק, ייקרא בהם, ואולי אפילו יפרסם אותם, או יעשה מהם סרט, ובכך סוף סוף יגאל את הנפש מבדידותה ומאובדנה. שהרי מילה, מחשבה, חוויה, שלא נלכדה במילים, ולא הוטבעה בדיו או תמונה, מי יצילה מהתפוגגות. ואולי זה בכלל הפחד האמיתי מן המוות, שמא אחרי מותנו, מי יידע בכלל שהיינו.
אני קוראת כרגע על המשוררת האמריקאית סילביה פלאת', בספרה של רונית ליברמנש. היא מתעדת ביומניה כל דבר, "ללא הבחנה בין טפל ועיקר", יאמרו מבקריה. "כשפלאת' היתה מדוכאת, היא נהגה לגשת אל המראה ולהתבונן בדיוקנה בסלידה". וכך סיכמה את מה שמצאה: "האף קטנטן ושמנמן כנקניקיה דולפת, נקבוביות העור גדולות ומליאות מוגלה ולכלוך, חטטים אדומים... תסרוקת חסרת צורה". (רונית ליברמנש, סילביה פלאת' – מוזה אפלה, הוצ' מפה. עמ' 52). לא אלאה את הקורא עם הפרוט המדוייק והפלסטי של פלאת' אודות החיטוט באף. אומרת על כך ליברמנש, שפלאת' חששה מקיום סתמי, בלתי ממומש. מבחינתה הדרך להיגאל מן הסתמיות הקיומית, היתה באמצעות הפיכתה של הטריוויאליות היומיומית לליריקה. כלומר, הכתיבה איננה רק דיווח על הצדדים החשוכים או העצובים של החיים, אלא היא הפיכתם לפיוט. פלאת' מצהירה על עצמה – "אינני יכולה לחיות לשם החיים עצמם, אלא לשם המילים המקפיאות את הזרם."
בילדותי כתבתי יומן, סיפרתי לדמות דמיונית אליה כתבתי, על מי שאני אוהבת ושונאת, ממי שאני פוחדת, במי שאני מקנאה ואת התפילות שאני נושאת בלילה. את כל מה שאסור או לא יפה לחשוב ובודאי להגיד בגלוי, כשאת ילדה מחונכת. כשאני חושבת עכשיו למה כתבתי, אני מניחה שהייתי מוכרחה לאסוף את הקטעים שהצנזורה המשפחתית והחברתית, במקרה שלי גם הדתית - גזרה, כדי שחלילה לא יילכו לאיבוד, כמו הפרשות שמביישות את הגוף, לכן צריך להעלים אותן מהר. כנראה שהבנתי שאם אין לי את החלקים המצונזרים, אין לי גם את עצמי.
לקחת קטעי יומן מצולמים, כמו ב"מחוברות" או בכתיבה בלוגית אישית, ולהפוך אותם לנגישים לכל, ועומדים למבחן על ידי הכל, מנטרל את ההירארכיה מן הדור הפרה-פוסט-מודרניסטי, על פיה קיימים שופטים מוגדרים מראש, כמו רבנים בעולם הדתי, או צוות המומחים "בכוכב נולד" ב'דת התקשורת', הקובעים מה ראוי ומה לא. היומן הפתוח, או המשודר, הוא הצהרה על ביטול הצנזורה הממסדית חברתית, והעברת האחריות לתחום הפרט, וליחסי הגומלין שלו עם העולם ועם האלוהים.
אני מניחה שרבים באים אלינו לטיפול כדי 'לגלות את עצמם לדעת', כדי להקשיב לחלקים המצונזרים של חייהם וכך לגאול את נפשם מחשכתה. הטיפול האינדיבידואלי המסורתי עונה על הצורך הזה באופן חלקי, אך מתקשה להכין את האדם למפגש עם זולתו שמחוץ למרחב הטיפולי המוגן והמובנה. זה כמו לכתוב יומן, אבל להשאירו תמיד באיזה בונקר, של המגירה, של הקליניקה המוצנעת. יש כנראה תכלית נפשית לחשיפה ברבים. חשיפה עשויה אמנם לקבל טוקבקים משפילים אך גם הזדהות עמוקה והערצה. כך או כך היא יוצרת הד. להיות מהדהד בליבם של אחרים ורבים, כשאינך צריך להיות סופרסטאר לשם כך, עונה כנראה על איזה צורך קיומי חיוני. כנראה שהשלב הנוכחי של האבולוציה הרוחנית של האדם, עובר דרך חשיפת הפנימי והפיכתו לשיתופי. כל ההתפתחות העולמית דרך פייסבוק, בלוגים, תכניות ריאליטי ודומיהם, מצביעה על כמיהה של האדם לפרוץ את בדידותו באמצעות הצצה בלתי מבויישת בחדרים הפנימיים של אחרים, ופתיחת החדרים שלו וכך ליצור מתחם אנושי שוויוני, חי, יוצר, מאתגר. זה כנראה מספק צורך של הכותב/ מתעד להנכיח את חייו, וצורך של הצופה, להציץ בתהומו של האחר ומשם לדעת עוד משהו על עצמו.
אני מרגישה תוך כדי כתיבה, ששורטת על הדלת השאלה, אז מה ההבדל בין התערטלות לירית לפורנוגרפיה (בשפה של מבקריה של פלאת' – ליריקה או ריריקה). להערכתי, בפורנוגרפיה מתקיימת התערטלות מכוונת כדי לגרות אמוציות או תאוות אצל הצופה/ קורא. היא עושה שימוש בחומרי המציאות, באופן מעוות כמניפולציה תחושתית. התערטלות כפי שנעשית ביומן או בתיעוד אישי כדוגמת "מחוברות" מכוונת קודם כל פנימה, הקהל הראשון שלה, זה נפש האדם הדובר, ומטרת הכתיבה – לברוא את עצמו, לדעת את עצמו (אפילו כשזה נעשה כתכנית בידור טלביזיונית)
אלן גינזברג, בסרט "היללה" מדבר על כתיבה כעל דרך לדבר עם החבר הכי קרוב, שאפשר להגיד את כל הדברים שרוצים לבוא על דל שפתי, ולהוציאם לרשות הרבים. ובכל זאת, הוא מוסיף, יש הבדל אם השיחה היא עם החבר או עם המוזות.
אני חושבת שההתבוננות הפנימית חסרת הצנזורה, הדיבור הכנה והמדויק הזורם ומשתנה ללא הרף, ותיעודם, אמנם הופכים את הטריוויאליות האנושית לפיוט. לרגעים אני תוהה מה יוצר השראה למה, החיים על התיעוד, או התיעוד על החיים. מה דעתכם?
