גיהינום או גן עדן
שרה איוניר | 16/9/2010 | הרשמו כמנויים
לא נעים לי לדבר על רוע בדיוק בימים הנוראים בין כסה לעשור (בין ראש השנה ליום הכיפורים), אבל מצד שני, הרי אלו גם עשרת ימי תשובה, ושערי התיקון פתוחים גם לרשע.
לפני מספר שבועות קיבלתי מכתב מידידי עבד, שעוסק בשיקום נשים פלשתינאיות, ופעיל שלום. הוא מספר שבאחד הבקרים בדרכו לעבודתו קרה המקרה הבא (להלן חלק ממכתבו בתרגום חופשי):
"זה היה 7.45 בבקר, של יום רביעי 7 ליולי, כשטיילתי לאזור סלפית לפעילות הקבועה שלי, כמאמן בהעצמת נשים פלשתינאיות. נשאתי מחשב נייד אישי בידי.
הייתי צריך להשתמש בשני רכבים ציבוריים, כדי להגיע למקום עבודתי, כך שעזבתי את הרכב הראשון וצעדתי לעבר התחנה הבאה. הייתי צריך לצעוד כ 7 דקות לעבר צומת זעאטרה (תפוח), שם מצויים אוטובוסים המשרתים רק מתנחלים יהודים. פלשתינאים אינם מורשים להשתמש בהם, כך שהם מחכים שם לרכב ציבורי פלשתיני. באותו מקום יש גם מחסום מרכזי , כולל מגדל תצפית צבאי, ותנועה ערה של צבא ומתנחלים. ... כך צעדתי במרכז הדרך, חוצה את הרחוב הראשי, כשהבחנתי במתנחל יהודי צעיר הבא מן הכיוון הנגדי. הוא התקרב אלי צעד אחר צעד. הרגשתי שהוא מתכנן משהו במוחו. הרגשתי שהפכתי מטרה, כך שהתחלתי להיות זהיר. צעדתי והתבוננתי בעיניו כדי לזהות מה אומרות תנועותיו. כאשר המרחק בינינו קטן למטר או פחות, הוא קפץ לפתע, והכה בכוח במחשב שבידי, שוב ושוב עד שהוא ניזוק לגמרי. המתנחל המשיך ללכת, צוחק בקול רם. לידינו בתחנת האוטובוס, היו עוד 10 מתנחלים נוספים, ביניהם נשים וילדים. חייל ישב בעמדת התצפית רק 15 מטר ממקום ההתקפה, וראה את כל האירוע.
הרגשתי המום ומושפל. התגובה הראשונה שלי היתה להסתכל במתנחלים שהיו בתחנת האוטובוס, לראות את תגובתם. הייתי מופתע לראות שרבים מהם צחקו, כתומכים בפעולה של המתנחל. זו היתה תגובה מאד משונה ובלתי אנושית. פעולות אלימות נגד פלשתינאים משעשעות את המתנחלים. המסר שלהם היה מאד ברור (המקום הוא שלנו ואתה כערבי אינך רצוי עזוב את המקום... שאם לא כן, אנחנו נעניש אותך על פי רצוננו).
למרות ההשפלה, שמרתי על קור רוחי, אבל אז אחד מהם אמר: ערבי מלוכלך, ערבי מלוכלך". אז איבדתי את שלוותי ושאלתי את המתנחל למה עשית לי את זה? אני עברתי בשקט ואתה פגעת בי. אבל הוא אמר אותם מילים: ערבי מלוכלך... לך מפה" ...."
אני קוראת, מרגישה זעם וגועל בכל גופי, ומסרבת לראות בכך אירוע פוליטי ואף לא מקרה של בריאות נפש, אלא מקרה פשוט של רוע. לפעמים זה "ערבי מלוכלך" או "יהודי מלוכלך", או "כושי מזוהם"... כשאובייקט ההתעללות מנוטרל מאישיותו הפרטית, הופך לשם כללי שכלפי אותו כלל נוקטים בדלגיטימציה ומכאן שהוא אינו עוד אדם, שראוי ליחס מוסרי, אלא אובייקט להתעללות ומטרה לרוע. פעם חשבתי שאנשים שעושים מעשים מרושעים, תמיד יש לחפש היכן הם עצמם נפגעו, וכמובן לעזור להם להירפא. היום אני חושבת שיש רוע.
שאלתי את עצמי, באיזה תנאים כל אחד יכול להתגלגל לרוע, איך נראה הרוע שלי למשל? עקבתי פנומנולוגית אחר כמה מצבים בהם הרגשתי שהייתי רעה – למשל כשדיברתי בסרקסטיות כלפי מישהו, או השתמשתי במלה פוגעת. עצם הדיון הפנימי הזה מיד הציף אותי בהרגשת אשמה וצער, ורצון עז למהר ללטף את הנפגע. אבל המשכתי לעקוב אחר הלך המחשבה שהביא אותי לכך, וראיתי שבכל המצבים היה ברקע איזה כעס, שלא עובד במישרין ביני לביני או עם אותו אדם. הכעס נתן רשות לרוע לצאת, והנורא מכל הוא שהרוע דווקא די נעים. אני מניחה שהאדם שהכה וניפץ את המחשב של ידידי עבד, לא כעס עליו והיה צריך לגמור לכעוס, ואף לא עשה זאת כי חשב שזה יבריח את הערבים מארץ ישראל, אלא המשיך עוד ועוד להכות כי הוא נהנה מזה, נהנה מלראות את הפחד בעיני ידידי, אולי גם נהנה כי היה לו קהל, והתקשה לוותר על העונג. הטריגר לרוע יכול להיות פוליטי, כעס, קיפוח, והוא גם שנותן את האור הירוק למימושו, אבל הסיבה לרוע היא ההנאה או אף העונג ממנו. כשאני מזהה בתוכי את הרגעים של "רוע מענג", ממש לא נעים לי, בושה מציפה אותי, ואני מחליטה שאני אף פעם לא רוצה להיות יותר במצב הזה. אני חושבת שבושה היא מניע רב עוצמה ברצון לשנות. אני מתכוונת לבושה כמנגנון בריא (לא בושה קלינית) המאותת לנו שעברנו על כללי מוסר של עצמנו. בושה שמציפה אותנו כביטוי של נקיפות מצפון ומוסר כליות על מעשה רע. במובן זה עדיף זה שאמר: "התעללנו בו כי היה לנו משעמם, זה הצחיק אותנו...", מאשר זה שיצדיק את הרוע בסיבות לכאורה הגיוניות. הראשון לפחות יש סיכוי שיתבייש והשני יתגאה ואולי אפילו יזכה לכבוד.
יש דבר אחד שיכול לפצות על ויתור על ה"עונג של הרוע", והוא "העונג של הטוב". אם תנסו להיזכר ברגעים של עונג שהיו לכם לאחרונה, אני מניחה שלפחות 80% מהם היו כאשר עשיתם משהו שהועיל, קידם, היטיב, שימח... מישהו אחר. איזה עונג זה לתת מעצמכם לאחר, יהא זה ילדכם, בן משפחה, מכיר או זר, ולראות בעיניים של הזולת את ההקלה או השמחה. אחחחח, רק לחשוב על זה, מציף בי עונג.
אגדה יפנית עתיקה מספרת שסמוראי רע מזג תבע ממורה הזן להסביר לו את מושגי גן עדן וגיהינום. הנזיר השיב לו בבוז "אינך אלא כסיל, לא אבזבז זמני על שוטה שכמותך".
הסמוראי שכבודו נפגע, השתולל מזעם, שלף את חרבו וצרח: "אני אהרוג אותך על חוצפתך".
"זה הגיהינום" השיב הנזיר בשלווה.
הסמוראי המופתע שקלט את האמת בדברי הנזיר, נרגע, החזיר חרבו לנדנה, קד עמוקות והודה לנזיר על דברי תורתו.
"וזה גן העדן" אמר הנזיר.
עדיין אני כועסת על האדם שפגע בידידי, זועמת על הרוע, כועסת על השימוש ברוע למטרות פוליטיות, עדיין אין למעשה כזה הצדקה, אך מודה לידידי ששלח לי את הסיפור וגרם לי להרהר מחדש ברע וטוב, ולזכור שגן עדן כ"כ קרוב.
