נשימה ראשונה, נשימה אחרונה ונשימה מאוחדת
שרה איוניר | 30/1/2016 | הרשמו כמנויים
בחודשים האחרונים נולדה לי נכדה חדשה, ומתה עלי אמי הקשישה. בשני המצבים הייתי נוכחת בשעה שהדבר קרה. מול פניי, בקעה הנשימה הראשונה של נכדתי, ומול פניי נפחה אמי את נשימתה האחרונה. בשני המקרים, שנמשכו יממה, לרגעים שמתי עצמי כנשמה משוטטת ומתבוננת מלמעלה, ומשם - כך כתבתי:
בחדר לבן שלוש נשים עומדות ואשה אחת שוכבת. הן ערוכות במאמץ דחוס לחלץ גוף קטן מתוך גוף גדול. נשימותיהן המתמזגות מפיקות את הנשימה הראשונה ממקורה.
במטה, אשה צעירה עוטה חלוק בית חולים. פניה גלויות ויפות, מידי פעם היא מתעוותת או מתפתלת. לידה עומדת אשה מבוגרת, לבושה שמלה כחולה עם נקודות לבנות. פניה מסווים מבע שאינו ניתן לזיהוי, גופה בעמדת מוצא בין שלווה לבין זינוק לפעולה. מולן שתי מיילדות בודקות פתיחות וצירים.
מידי כמה דקות, האשה הצעירה מתכווצת, פולטת אנחה ושולחת ידיים קדימה. מיד האשה המבוגרת מחברת את שתי כפות ידיה עם של הצעירה, דוחפת והודפת חזרה, כל פלג הגוף העליון מושקע במאמץ השרירים. המבוגרת צריכה לייצב את העמידה שלה כדי לא ליפול. לרגע נדמה שהן בתחרות היאבקות בזירה, נשימותיהן מתרוצצות, מתנגשות זו בזו, כמו שני זרמי מים במפגש חזיתי, עד שההתכווצות נרגעת. המבוגרת ספק נושפת ספק לוחשת משהו לאוזן הצעירה, עד שנשמתם מתערבבת ומתייצבת לעוד כמה דקות.
השעות עוברות, גם הלילה חולף, ללא שינה. כמו צמד הומלסים, עוברות בעקבות הנחיות בלתי מוסברות מחדר לחדר ומקומה לקומה. המבוגרת נושאת על גבה את שק החפצים, צועדת, בצמידות לאלונקה המתגלגלת, עליה מונחת הצעירה. איתן מתנייד ממקום למקום החלל המשותף, כבועה הולכת ומתמצקת מבליל של חומרי הזמן המצטבר, הבלתי ידוע, הרוגז, והפחדים המותזים כתרסיס חמוץ. לא קורה כלום. הכל עומד, העובר במצוקה והגוף שובת.
הצעירה אומרת שעכשיו היא רוצה להפסיק להיות רוחנית ומאופקת ושולטת, היא רוצה לכעוס ולפחוד. המבוגרת מבינה שזה מבשר סכסוך עם רופאת המחלקה שמציעה פעולות דרמטיות, ומתארת באופן פלסטי שאינו משתמע לשתי פנים, את הסכנה לעובר אם תסרב. הצעירה מסרבת, היא מרגישה בגופה מה נחוץ. המבוגרת אוספת את קצוות בהלתה קושרת ומהדקת אותן ככדור צמר לבל יתפזרו. מעודדת אותה שמותר לה להפסיק להיות מאופקת, אומרת שלתת לעצמה לכעוס, לבעוט זה כנראה מה שנחוץ כרגע לגוף ולנפש כדי לשחרר, ולפרוץ. אחר כך יוצאת לדבר עם הצוות.
הצעירה אומרת שהיא צריכה בדיחות. רוצה שיצחיקו אותה. אותות מצוקה שוב צפים בפניה של המבוגרת. לא עולה בדעתה שום בדיחה. בחלל מתפשט תדר רוטט וצמיג המורכב מכעס שאינו גלוי ומתועל מהול בדחף לריצוי שנכשל. מיילדת נכנסת לחדר עם מזרק, מתפשרים על זירוז באמצעות מנה קטנה של גז צחוק. הצעירה חוטפת ספר תהילים, וזועקת "ממעמקים קראתיך יה" והמבוגרת חוזרת אחריה בקול גדול "ממעמקים קראתיך יה", והצעירה- "ענני במרחב יה" והמבוגרת חוזרת וכך עוד ועוד, והקולות המתערבבים מתרוממים כעשן ספיראלי אל השמים. הן אוחזות ידיים מתנועעות בדבקות. המיילדות מכריזות על פתיחות וצירים. "עזרו לי", הצעירה זועקת בין פסוק לפסוק, המיילדות מונות: שתי אצבעות... 4 אצבעות... 5 ו- 6 ... הכל פתוח"... 4 נשים נושפות באקסטאזה, משהו בין הנשמה לתפילה. "רואים את הראש, תנשמי, תלחצי, היא יוצאת...". תינוקת נשלפת וצעקה ראשונה בוקעת. חמש נשים ונשימה.
בחדר לבן אחר, שלושה אנשים עומדים ואשה אחת שוכבת. היא זקנה. החיים מאחוריה. הם ילדיה הבוגרים. הם מתבוננים בה דרוכים. צופים בנשימותיה הכבדות, ההולכות ונעשות איטיות. התכווצויות החזה שטלטלו בעוויתות פראיות את הגוף הדועך, במשך היממה האחרונה, הולכות ומתרופפות. הולכות ופוחתות. איש א' מתקין במקומה את מסכת החמצן שנשרה מפניה של השוכבת. אשה ב' שולפת מסרק, מסרקת בו את שערותיה, מחזירה בליטוף כל שערה למקומה. אשה ג', מקריאה פסוקים מתוך ספר תהילים המוחזק בידה האחת, בידה השניה אוחזת ביד השוכבת, מעבירה ברכות את הבוהן שלה על גב היד חסרת התנועה.
הקצב הקבוע של הנשימה הכבדה של השוכבת מתפשט בחלל המשותף ובונה חוויית צלילה באקוואריום. הקצב מדבק, הם נושפים יחד ארוכות, ושואפים. נשימותיהם המתאחדות אוספות את נשימתה האחרונה הנחלצת בקול דממה דקה מכלא הגוף.
חשבתי על הכוח של הנשימה המאוחדת, בשחרור חסמים גם בסיטואציה הטיפולית. מצאתי עצמי מתרגלת התמזגות מודעת עם נשימתו של המטופל, כדי לבקוע משהו עצור.
אבל זה כבר עניין לכתיבה אחרת.
