האם יש אהבת אמת בין איש לאשה?

שרה איוניר | 19/2/2016 | הרשמו כמנויים

כנראה בהשראת יום ולנטיין הקדוש, שהיה פטרונם של זוגות אוהבים, והסתכן בנפשו בכך שהשיא אותם, היו במרחב הרבה דיבורים על אהבה. ביניהם מאמרה של אוה אילוז: "הרגש הנשגב באמת" (מוסף "הארץ" 12.2.16) בו היא שוללת את האהבה כרגש נחות יציר מכונת הכלכלה והצרכנות, ומעלה על נס את הרגש הנשגב באמת והוא החברות. אני מניחה שמה שאילוז קוראת אהבה, ואליו היא מתייחסת, הוא המצב הביוכימי של ההתאהבות (אינפטואציה), שהוא מצב זמני, מבוסס על תגובתיות ביולוגית שעשוי אמנם להתפתח לאהבה אמיתית, בתנאי שמשקים אותו במושגים כמו – התכוונות, כנות, הדדיות, אחריות, אמפתיה, נתינה, סליחה, חמלה ומושג היחד (we ness).

עבורי, כל אהבה באשר היא, עשויה מן החומר של אהבת האל. או במילים אחרות - מאהבה כנוכחות קוסמית. יהודי אומר תפילת "שמע ישראל" 4 פעמים ביום ובכל פעם מזכיר לעצמו: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך...". בכל פעם מחדש הוא משנן לעצמו את כללי הטיפוח של האהבה האלוהית – לאהוב בכל הלב, הנפש, הגוף, הממון (בכל מאודך), לתחזק את הדברים האלה, את דבר האהבה, בלב, לדבר אותם עם אחרים, כשאתה בבית, כשאתה בדרך, כשאתה שוכב לישון וכשאתה קם. אין רגע פנוי ומקום פנוי מן האהבה הזו, אתה מלא אותה ללא הרף.

האם, מירה אלפסה, סברה שהאהבה האישית של אדם באדם היא, 'גל מן הים האין-סופי של אהבת האל'. כפי שאהבת האל היא התשוקה להסיר את המחיצות בין האדם לאל, כדי להיות אחד איתו, כך גם בין אדם לאדם, אהבה רוצה להסיר, ולו לרגעים של חסד, את מה שחוצץ ומפריד בין אדם לזולתו – הפחדים, הרכושנות, הקנאה וכל השדים – כדי להתמלא במטען המופלא של ההתמזגות.

אילוז מפתחת נפלא את מושג החברות על מרכיביו השונים, ואחד החשובים שבהם הוא שהחברות אינה מנסה לשנות את האחר. היא מביאה מדברי מונטיין על ידידו לה בואסי, ש"הם היו חברים בשל היותו מי שהוא ובשל היותי מי שאני". ואמנם חבר בא מן המלה חיבור, אחד ועוד אחד, זה לצד זה. זוג מגיע מן המלה זיווג. תכונתו העיקרית של הזיווג היא ההתערבבות עד כדי יצירת תרכובת. זו היכולת להתמוסס זה לתוך זו. אהבה היא החומר הכימי שמפרק כל אחד מן החומרים השונים, מתכונותיו הבסיסיות, וכשזה מתרחש, הוא כבר לא יהיה עוד בדיוק מי שהיה. שמן ומים בתוך מיכל אחד, לא נמהלים זה בזה, המבנה הכימי השונה שלהם, לא מאפשר זאת. אבל אם נכניס לתוך המיכל - סבון, יתפרקו יסודות מסוימים של כל אחד משני החומרים, והם יהפכו לחומר חדש, שאינו מים ואינו שמן.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

הפאניקה של ההיבלעות והפחד לאבד את עצמי בתוך האהבה הזוגית, מוכר היטב לכולנו ובודאי למי שעוסק בטיפול בזוגות, אבל רובנו לא רוצים לוותר על אהבה בתוך הזוגיות, וחייבים לקבל שהנכונות להתמסר לתהליך של ההתמזגות הזו, היא סביבה הכרחית לאהבה. אני כל כך אוהבת שוב ושוב לחזור למשפטים הפיוטיים והמדויקים של אריק אריקסון ב"ילדות וחברה". בדברו על שלב "פוריינות לעומת קפאון", הוא כותב: "דרוש כאן הרעיון כי יכולתו של אדם לנטישת עצמי במפגש הגופים והנשמות, מביאה אותו להתרחבות הדרגתית של הווית אני, ושל הצמדת ליבידו עד כדי תחולתם על מה שנוצר והופרה והוסכם כעניין של אחריות. הפוריינות היא בראש וראשונה האינטרס בהעמדתו והדרכתו של הדור החדש... אם תיכשל התעשרות זו של האישיות, תתחולל נסיגה מן הפוריינות אל הצורך הטורדני לאינטימיות כוזבת, הזרועה מומנטים של סלידה הדדית, לעיתים קרובות אגב תחושה של קיפאון אישי והתרוששות בין-אישית. (אריקסון, עמ' 194)

עוד טוענת אילוז שחברות בשונה מאהבה, אינה ממציאה את מושאיה מפני שאינה נגרמת מהתלקחות התשוקה. "היא נובעת מראיית נשמתו של הזולת ומהכרתה כפי שהיא". אילוז מניחה שתשוקה גורמת לאדם לשגות באשליות ולהשליך על האחר את פרי דמיונו. לכן, לדעתה, יחסי חברות ללא תשוקה מבטיחים ראיית אמת של הזולת.

בעניין זה יש להבחין בין תאווה, שממוקדת בגירוי המיני, ורואה באחר כלי לסיפוקו, לבין מושג התשוקה, או הארוס כמושגים מקבילים שאינם בהכרח קשורים במין, אלא יותר באנרגיית החיים, בקשר, ביצירתיות ובשמחה.

אפלטון, במאמרו "המשתה" מזמין את ידידיו הסופרים, למסיבת רעים ושם הם דנים בכובד ראש על 'ארוס'. אריסטופאנס, שהיה כותב קומדיות מחונן, טוען כי הבנת האהבה (הארוס) קשורה בהבנת החיים שלנו, וכי בחיים האנושיים קיים אלמנט מתמיד של פגם בחיבור בין אנשים, ומכאן כמיהה אין סופית, גופנית ורגשית האחד לשני. טענה זו קשורה עם התפיסה המיתולוגית הקיימת גם ביהדות, שהאיש והאשה נבראו בראשיתם בגוף אחד, ובשלב כל שהוא, הופרדו החלקים ומאז הם משתוקקים זה לזו כדי לשוב אל האחדות שהתקיימה לפני שהופרדו. סוקרטס, במשתה, מדבר על אהבה אירוטית כהשתוקקות ליופי ולאלמותיות, שכן ארוס קשור בהולדה של וולדות אנושיים כמו גם של יצירות נצחיות. דיוטימא, אף היא ממשתתפי המשתה, שהיתה ספק אשה ספק דמות מיתולוגית, מתארת את הארוס ככוח שמחבר בין העולם האלוהי לעולם המציאות. תפקידו של ארוס לחבר אותנו עם הטוב הנצחי. ומי שמוצא נפש יפה לומד לחבב אותה ולאהוב אותה כי בנוכחות של אותו זולת בעל נפש יפה "חש האדם שהוא מתעבר נפשית". (עמ' 124)

ואני חושבת שארוס או תשוקה, ויסלחו לי המדקדקים שאני אורזת את שני אלה יחד, הם החומר של האהבה, הנוגע בנשמתו של הזולת כדי לגלותה. כפי שאחד החומרים הפעילים של הסבון הוא מלחים נתרניים, אחד החומרים הפעילים של האהבה הוא התשוקה. ללא להט או ריגוש איך נעשה את המסע הארוך והמורכב לתוך נשמתו של האחר כדי להכירה כפי שהיא, לעוררה ולהוציאה מן הכוח אל הפועל כפי שרק אהבת אמת מסוגלת לעשות.

רובינו מאחלים לעצמנו לחיות בזוגיות טובה הכוללת את שני המרכיבים, חברות ואהבה. רוצים להביא ליחסים ביטוי לייחוד של כל אחד מאיתנו, ולהתחבר באחריות משותפת לאתגרים, קשיים והצלחות. רוצים לחבר אינטרסים כלכליים, ערכים, אידיאות, טעמים וסגנון חיים. רוצים להיות רגישים ומגוננים, חומלים ועוטפים באופן הדדי. נהנים לחבר את המוחות לעיסוק אינטלקטואלי משותף, להעשיר זה את זו, לגלות במשותף את העולם וגם להיות שלווים, צוחקים ושמחים יחד. אבל כל זה אינו מספיק, אנו רוצים גם אהבה, שמתפשטת מן השונה והמפריד, מתרוקנת מן העצמיות האינדיבידואליסטית, כדי לאפשר את האחדות.

והחכם ההודי שנשאל אם אפשרית אהבת אמת בין איש לאשה, ענה בפשטות - כן, לא הוא ולא היא.