חלומות לא שווא ידברו או הדגים זורמים בנהר הגדול
שרה איוניר | 7/11/2010 | הרשמו כמנויים
לואנג פראבנג - לאוס
שום דבר לא הכין אותי לכך שהחלום שחלמתי ערב נסיעתי, עליו סיפרתי בפוסט הקודם, יתממש בפשט הכי פשוט שלו. ומעשה שהיה כך היה: עדיין בחצר הביתית, בטריטוריה הישראלית של מטוס אל על, בין ישראל לסין, התחלתי לחוש כאבים חזקים בחזה משמאל. אבחון מהיר של מנתח לב שהיה במטוס, וקבוצת הפרמדיקים הסינים שעטה עלי עם הגיעי לבייג'ין, הביאו לכך שנשלחתי ישירות עם שתי מזוודותי האדומות, על כסא גלגלים באמבולנס לבית חולים סיני עלום, במקום למלון לקראת הכנס של IPA שעמד להתחיל למחרת.
בחלום, אותו חלמתי שבוע לפני נסיעתי, אני ליד בריכת דגים בגינתי, ורואה שמספר דגים גדולים קפצו מתוך הבריכה. הם מפרפרים במין מקווי מים רדודים באזורים אחרים בגינה. אני ניגשת לאסוף אותם בידיים כדי להחזירם לבריכה ורואה שהם מאד תשושים, חצי מתים. אני אוספת שניים מהם בידיים, אבל זה חלקלק, ודוחה ומאד לא נעים. אני מבקשת ממישהו שעומד ליד הבריכה שיזרוק לי את הרשת, כדי שאוכל להמשיך לאסוף את הדגים ולהחזירם לבריכה. אני מאד דואגת פן ימותו כשהם מחוץ לבריכה.
במשך שלושה ימי אשפוז, כשאני עוברת את כל הבדיקות שהמציאה הרפואה המודרנית, מחוררת ממחטים ועורי עמוס שטפי דם כגופו של נרקומן, הועלו חשדות לדלקת ריאות, גידול בריאות, אוטם שריר הלב, או טרומבוזה, כך בפשטות הסבירו לי.
כשנמצאים לבד, במקום כה זר, והמצב כה בלתי צפוי, התודעה עובדת בצורה אחרת מאשר כשנמצאים עם מישהו. מנגנון הצלילות והמיקוד על העיקר, פתוח גם ברגעים הקשים ביותר. המוח מסוגל לחשוב בבת אחת על אינסוף עניינים הרלבנטיים לתהליך הריפוי: להבין כל בדיקה שעושים לי, לאשר כל תרופה שמחדירים לגופי, להחליט על איזה מומחה נוסף עלי לראות, לעקוב אחר תוצאות הבדיקות ולהבין משמעותם, לגייס תחושת בטן כדי לדעת מה כן ומה לא, לעקוב אחר ההוצאות הכספיות הכרוכות בכל העניין, להפעיל את הביטוח שעשיתי ערב נסיעתי, וכל הזמן לראות ולהוקיר את הנשמות הטובות, רובם סינים שקשה לי להבינם, ומיעוטם אירופאים, שמטפלות בי במסירות. והכי חשוב, לשמור על רמה הכרחית של הומור. רק אחר כך נזכרתי לצערי שלא תיעדתי בצילום פרק זה, אך כנראה שזה לא היה הכרחי לקיום. כשנמצאים לבד גם המנגנון הגופני עובד אחרת. נראה כמחובר למקורות אנרגיה שאינם נמצאים בקרבה המיידית. האם ידעתם שאפשר להתאפק מלהתעלף? זה קרה לי פעמיים, בנסיעה זו, ואחר כך כבר לא היה צורך. לפני שנים רבות עקב איזו תגובה אלרגית, הרגשתי שאו טו טו אני מתעלפת. עמדתי לפני הכניסה לבית חולים, בעלי החנה את המכונית, ורק כאשר הגיע, התעלפתי לזרועותיו. מסתבר שגם עילפון הוא אינטראקטיבי.
בחלום יש תפקיד ראשי לרשת. על אף שאיננה מופעלת לכאורה, כי החלום מסתיים בבקשה לזרוק אלי את הרשת. אמנם חצי מתה, ובכאבים חריפים, אבל החצי החי, חי מאד ואני מתחילה להפעיל את הרשת. מודיעה לבני משפחתי הקרובים על מצבי, והרשת שליד הבריכה, בבית, נכנסת למצב כוננות. למרות הצעות נדיבות מאוהביי, לבוא מיד להיות לידי, לשלוח את שגריר ישראל בבייג'ין, להפעיל מבצע החזרה... אני דוחה אותן. מרגישה את קיומה המוחשי של הרשת, חשה איך חלקיה מתחברים שם יותר חזק בעת כזו, מרגישה את הקשר בין נוכחות הרשת לבין כוח הריפוי והזרימה שלי (זה נושא לפוסט בפני עצמו). ויודעת שאין צורך לעשות יותר מכך מאומה.
הרשת מתחילה לכלול גם את מנתח הלב שהוזעק אלי בטיסה, שהתגלה כבעלה של ידידה שלי, שלמרות שהמשיך לעיר אחרת, בחן את תוצאות הבדיקות אותן שלחתי אליו במייל, ונתן מרחוק המלצותיו. הצטרף לרשת ואף בא לבקרני, דויד, בחור ישראלי שחי בסין, שעזר לי לתכנן חלק מן הטיול.
כעבור שלושה ימים, כל הסימפטומים נעלמים, בדיקת לב במאמץ עוברת בהצלחה ואני סוגרת את שתי המזוודות האדומות ועוברת למלון להמשך הכינוס (לאחר מחקר קטן שעשיתי באינטרנט הגעתי למסקנה שהתגובות הללו היו תופעות לוואי חריפות לתרופה שלקחתי בזמן הטיסה, שהוחמרו עקב תנאי הטיסה).
שבועיים וחצי אחר הפרק הזה של מסעי, כשמאחורי כבר ימי הכינוס האחרונים, טיולים בבייג'ין ובערים נוספות ברחבי סין, מתחילה רק עכשיו לעבד מה היה שם. כנראה שהתחנה הראשונה צריכה היתה לעבור בכתישה יסודית של ה"היבריס". אינך הבעלים של גופך, יש לו רצון משלו. גם הזהות והמיוחדות פגה שעה שפושטים את בגדי הכינוס המהודרים ונכנסים לפיג'מה כחולה של בית חולים, ומישהו נועל על ידך צמיד פלסטיק ורוד עם מספר. חשבת שאת הבעלים על הזמן? תכניות? ובכן, לא. כל תוכניותי והארגון חסר הדופי שבניתי, בוטלו בהינף א.ק.ג. חשוד אחד.
כך כשאני משחררת כל אחיזה בתכניות, רצונות ותשוקות במובן הבודהיסטי של המילים (רק על התשוקה להמשיך את המסע לא יכולתי לוותר) וחווה "נון-אטצ'מנט" במיטבו, אני מרגישה איזה סוג של התמסרות למשהו חזק , שאיננו דורש כל מאמץ, אלא תודעה עירנית מתמשכת. מרגישה נזרקת לנהר גדול, כמו נהר המקונג הענק, אותו פגשתי לראשונה הבקר, ומבינה שנזרקתי מן הבריכה לנהר שוצף, ואני בזרם.
הכינוס הפסיכואנליטי מחזיר אותי לחלום. אני נוכחת בהרצאה מצויינת, של נוירוכירוג ופסיכואנליטיקאי איטלקי בשם גרזיאנו דה- ג'ורגיו
FALLING ASLEEP BETWEEN PSYCHOANALYSIS AND NEUROPHYSIOLOGY: BEFORE DREAMING
שם הוא מדבר על המעברים בין סימפטום לחלום (המאמר השלם אצלי למעוניינים). הוא דן במקרה בתהליך אנליזה, בו אשה צעירה, מתארת חלום על אוכל שאמה השאירה במקרר. תוך שינה, האשה קמה ומתחילה לזלול כל מה שהיה במקרר, ופה בא תיאור מפורט של התקפת בולימיה. בעוד הוא מדבר על החוליה שבה החלום מתרופף והופך לפעולה. אני נכנסת להתרגשות עזה, ויודעת שלאיש הזה יש איזה מפתח להבנה שנחוץ לי עכשיו. עם תום ההרצאה, אני ניגשת אליו ומבקשת פגישה לניתוח מקרה מוזר שקרה לי. הוא שמח מאד וקובע איתי פגישה. אני מספרת לו את החלום ואת סיפור שלושת הימים המוזרים בבית החולים. מיד הוא נזכר אסוציאטיבית בסיפור על חלום של אנליטיקאית ממכרותיו. בחלומה, האומנת שלה שרה לה שיר. היא שומעת את השיר, אך אינה מבינה את משמעות המילים. היא מבינה שיש שם מילים הודיות. היא נוסעת להודו כדי להבין את המילים, ולמדה שמשמעות המילים היא: "כשסכנה קרובה אלייך, ראשית דבר עצור". מספר ימים לאחר החלום האנליטיקאית מקבלה שיתוק. היא מתייעצת עם נוירולוגים, אך הבדיקות אינן מעלות דבר. כעבור זמן מה, מתגלה אצלה סרטן בשלב מאד התחלתי, הרבה לפני שלב הסימפטומים. היא מקבלת מיד טיפול ונרפאת.
אז עכשיו יש לי בהשאלה חלום חדש. אינני יודעת עדיין מה אעשה בו, אבל הוא מונח לפני. אולי כשאגיע להודו, תחנתי האחרונה במסע זה, אדע.
