משהו לא טוב קורה לפסיכולוגים הקליניים
מריאנה גייטיני | 10/7/2011 | הרשמו כמנויים
הרבה זמן לא כתבתי כאן בבלוג. יש לי בטן מלאה כמו שאומרת בחוכמה השפה העברית. ומי שיש לו בטן מלאה כמה הוא כבר יכול להרהר? לא הרבה.
לא אלאה אתכם בפרטי המאבק שמתחולל בימים אלו בין הפסיכולוגים הקליניים לבין פחות או יותר שאר העולם, מאבק שמרגיש כמו מאבק בני האור בבני החושך (מי באור, מי בחושך? קשה לדעת) בתוך כך נעשתה החלטה על ידי מטה המאבק להשבית את בחינות ההתמחות, 120 מתמחים, שלמדו לבחינה, שהודרכו (לעיתים באלפי שקלים), שעצרו את החיים שלהם; הופכים לכלי במאבק, ומנסים לשכנע אותם שאין ברירה אחרת ושהם חייבים להירתם ולהקריב.
הדיו של המאבק נשמעים בעיקר דרך המיילים הרבים שנשלחים הלוך ושוב שוב והלוך, הרבה מיילים, הרבה סימני קריאה, מעט מאד סימני שאלה. וכבר היה מי שאמר שבמקום שבו אנו צודקים לא יפרחו לעולם פרחים באביב.
חלק מהועדות מתקיימות על ידי בוחנים שהתנדבו למשימה חרף הקריאות האפוקליפטיות ממטה המאבק (אגב מטה המאבק – השם קצת מזכיר את ששת הימים לא? שהאחרון יכבה את האור כבר נאמר פה לא פעם במדינה הזו). אלא שבקצב הזה אחרון המתמחים יבחן במקרה הטוב לקראת סוף השנה הבאה.
החינוך הפרופסיונאלי שלי הטמיע בי את הצורך בשהייה, בהתבוננות ובקריאה סימבולית של מעשים ואמירות, כזו שתאיר את המשמעות הנסתרת, הלא מדוברת. חונכתי שרק לעיתים נדירות סיגר הוא רק סיגר.
נאמר שהייתי הולכת להדרכה.
נאמר שהתמזל מזלי להיות בהדרכה טובה, מגדלת, לא מסרסרת. הדרכה כמו שהדרכה צריכה להיות.
נאמר שהיה יום שמש חם ולח, הייתי מטפסת המון מדרגות ומקללת בדרך.
אני מתארת לעצמי שישר היו רואים עלי, את הקללות שבדרך את החום ואת המועקה.
והיא הייתה שואלת לשלומי.
הייתי אומרת שלא טוב. היא הייתה שותקת ומקשיבה
כנראה שהייתי אומרת שנראה שהאווירה המשפחתית משוסעת לגמרי, עם פיצולים מרובים, נדמה שכל צד חושב שהוא הטובים בעוד אלו שמולו השטן בהתגלמותו רע ומזיק, ואולי אפילו מאיין, אין שום היסטוריה, שום רצף.
היא הייתה מנסה לעשות סדר
אני הייתי אומרת שאני כבר לא מבינה כלום, שהכל מתערבב לי.
היא הייתה אומרת שככה זה כשיש עולם מפוצל, לא אינטגרטיבי.
אני הייתי אומרת שבתוך כל זה נעשתה בחירה אומללה.
היא בטח הייתה שואלת:
אומללה?
כן, אומללה. הייתי עונה. כי מה פתאום לפגוע דווקא בקבוצה הכי חלשה? שעומדת בשער הזה, שגם זקוקה באופן עמוק לאישור הזה.
היא הייתה שואלת אם זה מה שאני מרגישה, שנעשה שימוש בקבוצה החלשה.
הייתי אומרת לה שתפסיק להדהד אותי ושתתחיל לדבר איתי.
היא בטח הייתה אומרת את צודקת.
ואני הייתי נרגעת קצת.
הייתי אומרת שיש כאן המון אנשים שנפגעים, ושאני לא מאמינה שנעשו כל המאמצים לפני שהחליטו לפגוע בהם, ושבעצם אני גם כבר לא כל כך מאמינה במטרות האלו כמו שהם מוצגות כרגע, משהו פה מרגיש לי לא טוב. אני אומר (בטון קצת צווחני קרוב לוודאי) שתהליך ההכשרה גם ככה קשה ומפרך, שהריבוד שבמקצוע הזה מוסיף מורכבות וסיבוך, מוסיף חרדות, אי שקט, ועכשיו גם שימוש במי שאמונים על שלומו והכשרתו.
אני אשתוק קצת. זה מה שאני עושה כשאני מזהה שמשהו שהוא לגמרי לא ברור לי קורה, והטון הצווחני גם לא מוסיף יותר מידי.
היא גם תשתוק.
אני אגיד שאני זוכרת שפרויד אמר איפשהו שאסור להכחיש שאנליטיקאים לא משיגים באישיותם את הסטנדרטים של שפיות נפשית שהם מציגים למטופלים שלהם.
היא תיאנח ותאמר שאני שוב מגזימה, ושכשקשה לי אני בורחת לשם, למה שאחרים אמרו.
אני אשתהה, אחשוב על מה שהיא אומרת.
ואז אני אשאל למה רק אני צריכה להשתהות? ושהיא יודעת שאומנם ההקבלה למשפחה וילדים לא מדויקת אבל ההכשרה של הפסיכולוגים מדגישה יחסים היררכיים ולא אופקיים ושיש לא מעט פרנויות וקשיים להביע את הדעות באופן פתוח מבלי לחשוש.
היא כמובן תשאל עלינו, אם גם פה אני מרגישה ככה.
אני אומר לה די. אי אפשר כל הזמן לחזור אלינו, ושהיא יודעת שאני מרגישה בטוחה, ושאני לא חרדה. אבל עובדה, עובדה שאפילו אני, שאפשר לומר שאני די אמיצה, אפילו אני כותבת פה כשאני מוגנת, וגם באופן קצת מטפורי, קצת כמו משל. אפילו אני קצת מסתתרת, מנחמת את הקורא, מעדנת, קלה לעיכול.
היינו שותקות קצת.
היה קצת פחות חם.
הייתי אומרת שוב: מה אמורים לעשות מתמחים שעצרו את החיים שלהם ומחכים כמו בלימבו? חלקם מאבדים מקומות פרנסה וכל זה אחרי ארבע שנים של עבודה מאומצת עם שכר לא הוגן ואחרי שמי שאמורים היו לגדל אותם ולעזור להם לעבור בשער הזה חוסמים אותו, ושיש לזה הרבה משמעויות.
היא תגיד שהיא רואה כמה זה קשה לי ושזה באמת מצב מסובך, שיש כל מיני צדדים, שאנשים באמת מרגישים שמשהו מאד יקר להם הולך לאבדון, ושאולי זו תגובה שבאה מתוך חשש גדול מאד.
אני אומר שהחשש מובן לי אבל המציאות יותר מורכבת מזה ושכרגע את חוסר האונים הגדול ביותר מרגישים המתמחים. "ממש הזדהות השלכתית" אני אוסיף, ואדע שזו אמירה מרושעת קצת, אבל לא אצליח להתאפק.
היא תאמר את כועסת.
אני אגיד שאין לי כח יותר לשיקופים האלו. אני אדע שלא קל איתי היום.
היא תגיד שהיא מאכזבת אותי.
אני אזכר שבעצם בזכותה אני יכולה לומר את מה שאני רוצה לומר אפילו כאן על הבמה המורכבת הזו, ששום דבר לא נמחק ממנה.
נשתוק קצת.
אני אגיד בזעם שיש לי אסוציאציה לעקדת יצחק. והיא תגיד ישר שלא צריך להגזים, ושכרגיל כשאני מעורבת רגשית אני נסחפת עם האסוציאציות שלי.
אני באמת אירגע קצת ואחשוב שהיא כבר מכירה אותי וזה נעים אבל אז אני אזכר שאני עדין כועסת ואומר שאולי אני מגזימה אבל אני בטח לא טועה.
שעת ההדרכה שלנו תתקרב אל סיומה ואני עדיין אהיה מלאה בתחושות כעס ואכזבה ועלבון ואפילו קצת אובדן דרך ושאלות של זהות.
אני אזכיר לעצמי את כל הקולות, המורכבים והרבים. אני אהיה עייפה מהאינטגרציה, מהפרדוקסים.
אבל הכי אני עייפה מהדממה, מהאדישות. והכי מוטרדת מהמחשבה שאולי יש כאן גם חשש, פחד מדמויות הסמכות; אלו שרושמות המלצות, שנותנות הכשרים, שיש בהן תלות אמיתית, ולא "תלות לא רשומה".
אז אל תגידו לי שמתמחים הם שווים בין שווים.
אני אפרסם את הפוסט הזה. מקסימום...
בעידן של לָייקים לא נעים לשמוע !We Don’t Like You, מצד שני הפרווה הזה הורג אותי, וכרגע גם אני לא מרגישה כזהLike .
לסיכום, אני מביאה פה כמה חלקים מצוטטים ממאמר מעורר מחשבה, משעשע וציני למדי של קרנבררג שנקרא: Thirty Methods To Destroy The Creativity Of Psychoanalytic Candidates" "
אפשרות מספר 22
בכדי לדכא יצירתיות בקרב הקנדידט יש לשמור על רמה מסוימת של פחד פרנואידי, תאומו של תהליך האידיאליזציה שההכשרה מטפחת היטב... חשש פרנואידי כזה יעזור להרפות את ידיו של הקנדידט מלעסוק בעבודה עצמאית, מאומץ לב שיוליך ליוזמות, מחקירות מאתגרות.
אפשרות מספר 27
את כל הבעיות שהקנדידט מעלה, הקשורות ליחסיו עם המורים, עם המדריכים, עם הסמינרים, כל הקונפליקטים בין הסטודנט לבין הפקולטה יש להפנות בחזרה "לספה": זכור שביטוי בפעולה טרנספרנסיאלי הוא סיבוך משמעותי במהלך ההכשרה, ושתמיד יש אלמנטים של טרנספרנס בכל התלונות של התלמידים. כשקנדידט מרבה לשאול שאלות מאתגרות, מערערות, יצירתיות או חלילה כאלו שמציעות פורמולציות אלטרנטיביות, זכור שלתהליך זה יש בדרך כלל שורשים עמוקים בטרנספרנס וניתן תמיד להפנות אותם בחזרה אל האנליזה האישית. המשמעות הנלוות לכך היא שעל כל המורים להישאר מאוחדים בדעותיהם, מדריכים שמתמודדים עם דעות עצמאיות ומאתגרות של סטודנטים צריכים להישאר יחדיו כדבוקה אחידה...."
אפשרות מספר 29
מעל לכל שמור על דיסקרטיות, סודיות וחוסר ודאות באשר למה שנדרש בכדי להפוך להיות קנדידט (מתמחה בפסיכואנליזה), עמימות באשר לאופן שבו מתקבלות ההחלטות, איפה ועל ידי מי.... ככל שהגוף המחליט שומר על עצמו נפרד, קוהסיבי, ככזה שמחזיק את הסמכות והיוקרה כך יגבר הכח המדכא!
אפשרות מספר 30
כשאתה מרגיש לא בטוח באשר לסכנות האורבות מהתפתחויות שעשויות לסכן את דיכוי החשיבה היצירתית של הקנדידטים זכור: המטרה העיקרית של החינוך הפסיכואנליטי איננה לעזור לסטודנטים לרכוש את הידע על מנת לפתח ידע חדש אלא לרכוש ידע מוכח היטב באשר לפסיכואנליזה במטרה למנוע את העיוות, הדילול, ההידרדרות והשימוש הלא ראוי בה!
זכור תמיד, במקום שיש בו ניצוץ עשויה להתפתח שריפה... השמד אותו בטרם יהיה זה מאוחר מידי!"
Kernberg,O. F. (1996). Thirty Methods To Destroy The Creativity Of Psychoanalytic Candidates. International Journal of Psychoanalysis, 77 1031-1040.
ולסיכום ברוח אווירת המאבק אני מוסיפה ציינון של התחושות. תקראו את המצב כמו כתם רורשך.
Ddv m CF FY FD T (H) Food Fi INCOM MOR AG COP
