להתראות תל אביב. הרהורים מאניים.

מריאנה גייטיני | 25/9/2011 | הרשמו כמנויים

לאחרונה בשל רודנותו של הקיץ הזה, עומס המאורעות ודחיפות היומיום אני מהרהרת בעיקר הרהורים מאניים.

זה התחיל במעבר דירה מהעיר הגדולה, שהרעש בה לעולם אינו חדל והאורות אף פעם אינם כבים. מה אגיד לכם "עיר ים תיכונית מזוהמת, איך נפשי נקשרה בנפשה". במהלכי הנטישה שלה לטובת הריח הזה של האורנים מצאתי את עצמי משליכה כמויות פלסטיק עצומות לפח, חלקם מוצרים כמעט חדשים. העפתי אותם לכל הרוחות. בשביל משהו שהוא כבר לא חדש יש לי את עצמי, זה מספיק.

ואז, בין התלוליות הכתומות שאיימו לכסות אותי תחתן ובחסות האוהלים הרהרתי, כמו כולנו בוודאי, על החיים הקפיטליסטים. על המערכת הזו שמתוכננת מלכתחילה על צמיחה ללא סוף, מערכת שסולדת מהמוות, מסימנים של זקנה, של סוף.

חיים נטולי בלאי. בבובות של הילדות שלנו העיניים במקומן; גולות עגולות מושלמות (וכחולות כמובן). היה ונפלה מיד הוחלפה. ימימה שלנו כבר לא בוכה, רגליה ארוכות חלקות וחדשות, שום סימנים להתפרקות, לטלאי, לתפר, לקרע. סימנים המעידים על שיני הזמן אסורים בהחלט.

מסתמן שרק אנחנו מתבלים. וגם את זה אנחנו דואגים להסתיר היטב, להחליק ככל יכולתנו.

אז כחלק מהמעבר אל השקט והצרצרים, מהעיר הגדולה על מכמניה; הרעש, האוכל, התרבות, התנועה המנחמת, הבלתי פוסקת, גואים בי הרהורים על הגנות מאניות.

אבל כאלו שהן לא כל כך נוראיות, חכו עם הצקצוק בלשון, הגנות מאניות בריאות. עיר שבנדיבותה כפתה מציאות שאפשר לברוח אליה, כזו שעוזרת לנו לשכוח את טרדות היומיום, את הריק, את מה שכבר לא נהיה, את מה שכבר לא נעשה.

והנה מצאתי נחמה פורתה אצל ויניקוט הישן והטוב:

"יש תנודות ביכולתו של אדם לכבד את המציאות הפנימית". באמת יש תנודות. ובצדק. המציאות הפנימית דווקא נוטה לבלאי, והיא לא תמיד כזו אסטטית, וקשה עד מאד להעיף אותה לכל הרוחות ולקנות חדשה.

והוא ממשיך:

"בהגנה מאנית נעשה שימוש בקשר עם אובייקט חיצוני בניסיון להפחית את המתח במציאות הפנימית... בדיוק כשאנו מדוכאים, אנו מרגישים מדוכאים. בדיוק כשאנו בהתגוננות מאנית הסבירות שנרגיש שאנו מגנים על עצמנו מפני דיכאון היא הנמוכה ביותר".

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

ויניקוט מתאר מופע מחול במיוזיק הול לונדוני : "ניתן לטעון: הנה הסצנה הראשונית, הנה אקסהיביציוניזם, הנה שליטה אנאלית, הנה כניעה מזוכיסטית לחינוך למשמעת, הנה התרסה כנגד האני העליון. במוקדם או במאוחר מישהו יוסיף: הנה חיים".

אז זהו, הנה חיים. מי צריך להרגיש את כל העולם הפנימי הזה? תנו לנו בלונים, תחליפו לנו את הבובות האלו, ישרו את הקמטים, תנו לנו תמונות רכילות, הנה בר רפאלי, ומה היא אוהבת. את מי זה מעניין מה היא אוהבת? מסתבר שזה מעניין. תנו לנו בלונים!!!

אבל מצד שני כל אחד יודע מה סופו של כל בלון.

בהמשך ויניקוט מתאר טיפול בילד כבן ארבע:

"במשחק הראשון הוא ניצב בלוע של תותח, שבו אני יורה. הוא נישא לגובה רב ובמהירות מעל היבשות, עד לאפריקה. בדרכו הוא מפיל אנשים שונים במקל – ובאפריקה הוא מטפל מלמעלה בילידים שהוא מעסיק בדרכים שונות – הוא שולח אותם מצמרות העצים לתחתיות של בארות, ועורף את ראשו של ראש השבט. בשעה שבה משחק זה עמד במרכז הוא היה נרגש ביותר, ולא הופתעתי כאשר בתום השעה, בעת שירד במעלית מחדרי שבקומה השנייה, הגיע בטעות למרתף – לבסיסה של המעלית – ואחזה בו בהלה. באותו היום, בגלל מצב רוחו המרומם, עקבתי אחריו (בחשאי), וכך יכולתי לעזור לו להיחלץ מן הקושי שאליו נקלע; הוא נרגע עד מאד כשגילה שהערכתי נכונה את מצבו החריג ועל כן הייתי בהישג יד כשהיה במצוקה."

שתי מחשבות מעט סותרות היו לי בתגובה למקרה הזה. האחת היא מה חשב לעצמו דונלד כששלח את הילד בן הארבע לבדו במעלית? הוא לא קרא שהנסיעה לילדים מתחת לגיל 14 אסורה בהחלט אלא בליווי מבוגר? כנראה נחושתן שינדלר לא פעיל בלונדון.

והמחשבה השנייה שלי הייתה כזו: תארו לכם שהוא היה אומר לו "אתה רוצה להרגיש חזק, שאתה יכול לעשות כל דבר שתרצה" (התערבות שכיחה בקרבנו. סאב טקסט: "בעצם אתה חלש, כמו כולנו, אתה לא יכול לסבול את זה, כמו כולנו, בטח כשאתה חי עם ההורים המופרעים שלך אתה חייב להרגיש חזק מהם") אבל לא, הוא לא אמר את זה. הוא אפשר לו להיות שם למעלה בדרך לאפריקה והיה נוכח כשאפריקה התבררה כbasement מעופש. בלי לומר מילה.. וזה כל היופי, האפשרות להיות ליד משהו אחר כשכל שהוא יכול לעת עתה זה לערוף את ראשו של ראש השבט. לדעת שלא תמיד אפשר לשאת את המציאות הפנימית. להמתין עד שזו תהיה קלה יותר לנשיאה. וויניקוט הבין איזה משהו עמוק מאד, שכולנו זקוקים לחסד ושהחסד מגיע בכל מיני צורות...

זהו, עכשיו רק נותר לי להתרגל לצרצרים, בלי לומר מילה.

ורק עוד קצת. שיר פרידה ממך, העיר הלבנה. נעמת לי מאד, הרעשת ככל יכולתך, היית זהב וחוסר כל. היי שלום.

דירה להשכיר/ אלישבע גרינבאום

שני חדרים לחזית, מסודרת, מפרטי, מרהטת חלקי,

מציאה בהזדמנות, מידי, מרווחת-מוארת-ריקה,

וכל חורי המנעול פוערים עצמם דומם בצורת פי.

מצוינת, מסרגת, ליד הים, משפצת כחדשה, פרטר

עם חצר, צמודה לדולר, למדד, מזגן, מקרר, טלפון

(בקצה הצלצול תלוי הניתוק כדמעה בקצה הסנטר).

לבוא לראות עכשיו, הטובים השכנים? מרכזית ושקטה,

בלי תיווך, בלי עורך דין, עורפית ליד העירייה, מצב

מצוין, אי שם, אני יודעת, מתחת למרצפת שבורה,

מחכות לי גפני ותאנתי