היה לי בלוג זמן מה, אך החלטתי לחזור לנביחות סתמיות וחסרות תכלית" (מהניו יורקר)
מריאנה גייטיני | 22/3/2011 | הרשמו כמנויים
פורים הוא החג הנרקיסיסטי האולטימטיבי. מלכות, גיבורי על, מלאכים ומלכים, שעות ארוכות מול המראה, מבטים מבטים מבטים. אין שום מציאות, מגבלות אנושיות מאתנו והלאה.
אבל מה לי שאלין? התבוננות קצרה בתוככי נשמתי דלתה משם הבנה: גם כתיבת בלוג היא מעשה נרקיסיסטי ולעיתים אפילו אקסהיביציוניסטי. למה נרקיסיסטי? פן אחד ברור למדי; תראו אותי, יש לי מה לומר, תכנסו, תעשו לייק, תכתבו דברים טובים, תכנסו שוב. מספר הכניסות כעדות לקיומי.
זה הפן הברור.
אבל בעיני יש עוד צד נסתר שהולך ומתבהר לי עם הזמן והוא קשור לכל מיני דברים שאני חווה במקצוע שלנו: המנוס מן הממשי.
הממשי הוא אויב גדול (בפורים ובכלל), הממשי תמיד קשור למציאות וככזה הוא מוגבל, חלקי, בר חלוף ועוד ועוד מילות גנאי שכאלו.
ביון אמר שהקושי לפגוש את המציאות הממשית קשור לכאב נפשי (Mental pain) בלתי נסבל, והנפש לפעמים עושה תרגילים מרשימים במטרה להימלט מהכאב הזה, להתקיף את המנגנון שאחראי על המפגש עם המציאות. אז אני תוהה האם גם בלוג הוא מנגנון שכזה? רחם וירטואלית שמאוכלסת במזון וירטואלי ובקוראים וירטואלים (ואולי בגלל זה כל כך משמח אותי למצוא שמות שאני מכירה בין המגיבים, מכירה ממש. יודעת איך הם נראים!!!)
אין כמו פורים כדי לא לפגוש את המציאות. אתה גבר? תתחפש לאישה. את מרגישה מוחלשת לאחרונה? תתחפשי למלכת הפרפרים. השנים שעוברות גורמות לך להרגיש שהעור שלך בעצם תלוי על מה שהיה פעם הגוף שלך? תתחפשי לנערת פרחים!
טוב, נחזור לבלוג. היום אני אסוציאטיבית מתמיד.
גם הבלוג הזה הוא סוג של פורים. אני רשאית להמציא את עצמי. קחו למשל את הצילום שלי שמתנוסס בצד הימני של הבלוג. הקשר בינו לבין איך שאני נראת באמת לא גדול.
בהתחלה חשבתי שסתם במקרה מיהרתי ושיבצתי תמונה שיש לי בפלאפון. אבל כידוע המקרה הוא לא פריבילגיה אפשרית במקצוע כמו שלנו...
זה משחק הפרסונות האולטימטיבי. מציאות? לא תודה.
צריך אומץ כדי לא להירתע מן הממשי, הממשי ההוא שיש בו גם זקנה ודלות וכאב וחלקיות, לחיות בחשיפה ארוכה עם הגוף שניתן לנו, עם בן הזוג שבחרנו בו, עם הילדים שנולדו לנו. ולאחרונה אני גם חושבת שצריך אומץ כדי לחיות עם אובייקטים אמיתיים. קצת עייפתי מכל האובייקטים המופנמים, העולם הפנימי המאוכלס אובייקטים מופנמים משווע לממשות, גם אם היא בערך. משווע לכוס תה חם עם עוגיות, למרק עוף, למפגש בשר ודם.
טוב. זה הזמן להתלות באילנות גבוהים:פרויד כתב: "אגואיזם חזק מגן מפני מחלה, אך בסופו של דבר צריך להתחיל לאהוב כדי לא לחלות". מצד שני אפשר להתנחם בכך שבזמן לימודיו באוניברסיטה הוא: "שוטט בחצר המוצלת המעוטרת בפסלי המורים הדגולים שהלכו לעולמם וחלם כי יום אחד יוצב שם גם פסלו".
הוא בטח היה מתחפש לסופרמן. מצבנו טוב. אני לא מחליפה את התמונה.
