עלבון (והגנה מאנית אחת לסיום)

מריאנה גייטיני | 12/12/2010 | הרשמו כמנויים

נשים מהלכות לבושות בשמלות צבעוניות עד גיחוך, מעוטרות בכריות בכתפיים, מה עבר לנו בראש מה? ילדים במכנסיים קצרים מידי ובסנדלים תנכיות. התמונה מתבהרת: זה רחוב חנויות, והזמן הוא אמצע שנות השמונים צהרי יום שישי.

החנויות צפופות צפופות, מימין בתוך סמטה קטנה פיצרייה שמציעה ברד ופיצה בעשרה שקלים (האושר שנופל בחלקנו בצהרי יום שישי, היום הזה), לצדה חנות כלי בית, דגים, עופות, רעש. שכונה לא עשירה, פשוטה. ובסוף הרחוב החנות ההיא שלנו "הופ- לי צעצועים", עולם של גירויים שלעולם לא יהיו שלנו, כרגיל נצטרך להסתפק בדמיון. צריך לבחור מתנה ליום הולדת. אבא אחד עומד זקוף קומה ככל יכולתו וילדה קטנה נוברת בערימת מכתביות. היא רזה מאד הילדה ורצינית. היא מחלצת חבילת מכתביות שפניה של עפרה חזה מחייכות מתוכן, מראה לאיש הגרמי שעומד קצת חסר אונים, הוא מחייך, רואים שהוא עייף, אומר שנראה לו מאד יפה, מיותר לציין שאין לו שמץ של מושג מי האישה הזו. הילדה מאמצת את המכתביות לחיקה, יודעת שזו תהיה מתנה מצוינת. הם משלמים.

ליום ההולדת נאספים ילדים עם שער קצר, מכנסיים קצרים, הילוך מהיר וקצר, הכל הכל היה קצר, קצר וחד. והילדה מניחה את המתנה שלה בראש הערימה, מקווה שתפתח בין הראשונות במהלך הטקס, טקס פתיחת המתנות.

במבה, כדורי שוקולד, ידיים דביקות, טפיפת סנדלים תנכיות, נייר טואלט סביב הגוף, נרות בתוך בקבוקים. והילדה מחכה שיפתחו כבר את המתנות.

המתנה שלה היא השלישית. ילדת היום הולדת (המקובלת ביותר בכתה, עם שם ישראלי, בטח דור שביעי בארץ) קורעת את העטיפה שהילדה הרזה והאבא הגרמי שלה יצרו מניירות שונים, "קוראים לזה קולאז'" אמר לה אבא שלה לפני שיצאו מהבית.

מתחילה להציץ המתנה, והילדה הרזה מותחת את גווה, היא ראתה איך הוא עושה את זה, וידעה שעיני כולם יהיו נשואות אליה עכשיו.

ילדת יום ההולדת מעיפה מבט, העיניים שלה פוגשות את אלו של עפרה חזה, מבט אחד קצר ועפרה עפה על הרצפה, "איכס אני שונאת את עפרה חזה איכס איכס איכס".

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

סתם אירוע. הרי מאז חוויתי אי אילו כאבים צורבים וקשים פי מיליון ובכל זאת, זיכרון אחותי הקטנה, פניה נסגרות, נחתמות, גווה מתוח יותר ויותר, שפה תחתונה רועדת.

אלוהים!

שום דבר לא דומה לכאב ההוא, כשהשפה התחתונה שלה רעדה, אילו רק אני הייתי שם במקומה. העלבון ההוא, עלבון המכתביות, הוא הוא הכאב שאין לו תקנה, ועד היום אם רק אפגוש את ההיא, הילדה המחודדת ההיא, אין לדעת מה אוכל לעשות לה.

חרון אף קוראים לזה ביהדות וזה רגש שצריך להיות שמור לאלוהים בלבד, והיהדות גם מוסיפה ומבהירה:"חרון האף האלוהי מקשר בין החטא לבין העונש" יעני צדק פואטי (אני מתאפקת בהקשר הזה לא לפתוח את הפה הלא פואטי שלי). בעניין הילדה המחודדת ההיא וחרון אפי מסתמן לרוע המזל שאני אנושית, אגב מיגרעה אחת מיני רבות. אנחנו בני האנוש הפשוטים נידונים לציווי: "להיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים". אז בהקשר הזה אני רוצה להתלונן והתברכתי בבמה הצנועה הזו, במה שעל קרשיה האלקטרונים אוכל להתלונן בלי סוף! אז להלן תלונתי – המשפט הזה אל לו לחול על עלבונם של ילדים. שפות תחתונות רועדות, פנים שמלבינות, שהדם אוזל מהן, מילים שלפעמים אנשים מספרים דרכן מבלי שיזכו למלוא ההכרה באשר לכאב שהן טומנות בתוכן, זיכרונות של חרם, של דחייה, של בדידות, זיכרונות של "טראומות סתם".

עלבונם של ילדים שמור לו מקום מיוחד, ולמרות שהכעס שלי חסר כל פרופורציות לעוצמת המעשה (אז עפרה עפה על הרצפה, אז מה?) אני דורשת את עלבון השפות התחתונות הרועדות.

ואולי קל יותר להישאר במרחב שבין ילדה לילדה ולא לתהות על ההשפלות שילדים עוברים מצד המבוגרים.

כשסיימתי לכתוב את הקטע הזה, שבאמת ובתמים קרה אי אז בשנות השמונים, נזכרתי בסיפור שלפת את הנפש שלי זמן ממושך והפך את האוויר לסמיך, הספור הקצר של ליליאנה הקר, מסיבה של אחרים (שהוא גם שמו של הספר המעולה שלה, היחיד שתורגם לעברית).

כמובן שהשוואה זו היא יהירות שאינה במקומה. אני מצרפת אותו, אל תרפרפו עליו, תנו לו צ'אנס, עדיף לקרוא אותו על פני עוד מאמר, נדמה לי שהוא מספר לא פחות על הנפש שלנו.

הנה הוא בעברית (תתעלמו מהצילומים המזעזעים שפזורים תוך כדי, גסות רוח בפני עצמה!)

http://www.ynet.co.il/a...1296,00.html

ואתם יודעים מה הדבר שגרם לאוויר להסמיך עוד ועוד כשקראתי את הסיפור הזה? לא כל כך בגידתו של העולם הזה, שידוע כבוגד גדול, אלא יותר הרגע ההוא שבו האמא קמה ועמלנה את שמלת חג המולד של בתה, למרות מה שהזהיר אותה לבה. וההצמדות של הילדה ההיא אל הרגל שלה, בסוף, כשהגיעה תורה של המציאות. ילדה אחת צועדת הביתה ועלבון צורב מלחך בתוכה אז לדבר אחרי זה על זולת-עצמי? על הסמיוטי? אולי על האינטרסוביקטיביות ? (1)

וזה הזכיר לי את השיר של תרצה אתר:

"כבירה ונואשת אזלת – ידן של אמהות

אל מול חיוורון פניה של ילדה"

לא יודעת מה אני רוצה מכם היום, אני רק יודעת שהשילוב של גו מתוח, חיוורון פנים ושפה תחתונה רועדת מצליח לפרק אותי כל פעם מחדש, ולמרות שעשיתי חיפוש רציני, במידת היכולת שלי, אחרי חומר תיאורטי על עלבון נתקלתי שוב ושוב בעלבון הנרציסטי ההוא, האם זה מה שמרגיש ילד כשילד אחר מעליב אותו באחד מהמסדרונות הארוכים של הבית ספר?, ומי מאתנו לא זוכר רגע כזה? אני בכלל לא בטוחה שזה קשור לעלבון נרציסטי.

מה קורה לפסיכואנליטקאים? מה, הם לא נעלבים? אז אולי תעזרו לי, מי מכיר מי שמע על העלבון? מי כתב?

כך אולי אוכל להטביע את עצמי בתיאוריות, להתנחם ולהצטנף בהן, עד לשפה התחתונה הבאה (ועוד לא כתבתי מלה על השפות התחתונות הרועדות של הילדים שלנו, אני פשוט שומרת על מרחק אובייקטיבי שכפי שוודאי הבחנתם הוא לא הצד החזק שלי...).

טוב. אבל בגלל שהעולם מורכב, ויש בו המון רבדים, אני מצרפת רובד נוסף, שיאזן קצת את השיר של תרצה אתר ואת השפות הרועדות האלו.

http://thesartorialist.blogspot.com

(כן כן, זה בלוג אופנה, אבל מהמשובחים שבינהם. ויניקוט כתב בהתייחסות להגנות המאניות: "ומה בנוגע לחיים בעיר כמו לונדון, עם הרעש שלה שלעולם אינו חדל, והאורות שאף פעם אינם כבים?". אז בעניין מחשבות על אופנה, אורות שאינם כבים והגנות מאניות יעילות בפעם אחרת...)

1. גנוב (עם בושה) מססאר ואייחו משורר שידע עלבון ועליבות והפך אותם לזהב.