הרהורים אמביוולנטים על אינטגרציה

מריאנה גייטיני | 5/9/2010 | הרשמו כמנויים

באחת מתחנות הזמן דחפו אותי החיים לקחת החלטה ולבחור מבין כמה אפשרויות שלרוע המזל נראו לי כולן גרועות לתפארת. טוב, אולי לא גרועות אבל בהחלט מורכבות (הו המילה מורכב, דמיינו לכם חיים בלעדיה, תם עידן המקצוע). בקיצור זו הייתה החלטה קשה, החלופות היו שונות, המחירים היו מגוונים וההשלכות על חיי היו קריטיות. אבל, הייתי בטיפול כך שיכולתי לעבד את הדברים, להגיע לאינטגרציה, להימנע מאקטינג אאוט וכל מה שעושים בטיפול נכון וטוב. אלא שהימים נקפו, התכנים עובדו והחלופות, אבוי, נותרו בעינן. אני נותרתי אמביוולנטית, מפותחת מבחינה נפשית ומסורסת מבחינת היכולת שלי לפעול בעולם החלקי הזה.

ואז הבנתי, יש דברים שהאינטגרציה לא יפה להם. יש רגעים כאלו שדורשים ראיה חלקית, מטושטשת מעט, אולי אפילו, שומו שמיים איזה פיצול קטן, שחור לבן, טוב ורע, עדיף ולא עדיף.

נדמה לי שכל מי שהתנסה בלאהוב, בהחלטה להתחתן, בבחירה להביא ילד לעולם הזה, מכיר את הטשטוש ההכרחי הזה. האהבה מסרבת לאינטגרציה, אולי רק אחרי שאנחנו נפרמים שוב היא אפשרית. כשאתה אוהב משהו אתה לא אוהב אותו באינטגרציה, אתה אוהב אותו בכל לבבך ובכל מאודך, בכל.

על זה אני רוצה להרהר היום, על הקושי לפעול במציאות, האמיתית, בעולם הזה שמתקיים אי שם מחוץ לעולמנו הפנימי, המכאיב לעיתים, החלקי ועל המקומות בטיפול שמאבנים אותנו, על ההתפתחות המאבנת.

אני לא זוכרת איפה שמעתי את הדימוי הבנאלי משהו על קוף ביער שחייב לעזוב ענף אחד כדי לאחוז בענף הבא, ברגע מסוים הוא בין שמים לארץ, אין ענף ביד שלו, תהום תחתיו. כדי להתקדם אנחנו חייבים לחיות ולשרוד את החרדה של היותנו בין שמים לארץ, זה רגע שמסרב להתבוננות, רפלקציה אחת והיד מסרבת לעזוב את הענף, זו סכנת הסירוס של ההתבוננות.

פרויד כותב ב'הזכרות חזרה ועיבוד':

"הדרך הטובה ביותר להגן על החולה מפני הנזקים הכרוכים בהוצאה לפועל של דחפיו היא לחייבו שלא לקבל שום החלטות בעלות חשיבות מכרעת בחייו במהלך הטיפול כגון בחירת מקצוע או בחירה סופית של אובייקט אהבה, אלא להמתין עם כל התוכניות האלו עד להחלמתו". (ותודה לעמית, שכני לבלוג, שעזר לי למצוא את המקור).

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

כמובן שפרויד התכוון לעליה של הלא מודע אל פני השטח, לאפשרות החזרתית ולסכנה של פעולה לפי ציווי הדחפים. נדמה לי שהיום דווקא יש מחסור רציני בדחפים בתוך המסגרת הטיפולית, אבדו לנו הדחפים, עיבדנו אותם.

(אגב משהו פעם אמר לי לא לכתוב נדמה לי בתחילת משפט, "אם רק נדמה לך אז כנראה שעוד אין לך מה לומר" נדמה לי שהוא לא ידע ייסורים מהם).

אישית אוכל לומר שהיו פעמים בחיי המקצועיים, כשהייתי מתורבתת מידי, (זמנים בהם המחשבה על לכתוב בלוג הייתה כאכילת חזיר ביום כיפור על המרפסת שמול בית הכנסת) בהם נהגתי לענות כמעט על כל שאלה במבנה דומה, "מצד אחד ________(השלם את החסר) ומצד שני ___________ (השלם את החסר)". אגב לא היה כל כך קריטי איך הייתי משלימה את החסר, אפילו הצורך בניגודים בין שני החלקים הלך והיטשטש עם הזמן, העיקר שיש מצד אחד ומצד שני, העיקר שאני אמביוולנטית.

המצב החמיר כשגיליתי שגם מחוץ למסגרות המקצועיות, נגיד סתם חברים ששאלו לשלומי, מצאתי עצמי עונה שמצד אחד בסדר אבל מצד שני לא פשוט, מורכב. מרב מורכבות כבר אי אפשר היה לסבול אותי.

אלו היו זמנים בהם הייתי צריכה לבדוק את הדופק מידי פעם, כן. יש דופק. חלש, איטי, אבל קיים. עודני בחיים, למרות שנראה שאני סחוטה מכל טיפת לחלוחית, עוד יש תקווה.

בקיצור, הייתי אינטגרטיבית עד מוות.

כל מטפל יודע שהטיפול מחייב לחתור בכל הכוח לעבר השלב הדפרסיבי המיוחל, זה שבו יחסי האובייקטים בשלים יותר, שיש בו אינטגרציה ואמביוולנטיות, שמטשטשים הפערים בין טוב ורע וניתן להכיר במורכבות האנושית. וזאת לעומת העמדה הפרנואידית סכיזואידית בה אנחנו פועלים מבלי להשהות, חושבים קונקרטי, חלקי, לא בשל.

וכל מטפל יודע שהבריאות הנפשית טמונה ביכולת לנוע בין העמדות, או כמו שאוגדן מיטיב כל כך לנסח (ומעלה בי קנאה לא דפרסיבית בעליל בכל פעם שאני קוראת אותו):

"האופן הדיכאוני יש בו אינטגרציה, פתרון והכלה, ואם אינו נתקל בהתנגדות הוא מוביל לוודאות, לניוון, לסגירות, ליהירות ולתחושת מוות (ביון, 1962, 1965; אייגן, 1985). האופן הפרנואידי מאפשר פיצול חיוני בין החיבורים ופתיחת הסגירויות של האופן הדיכאוני, ובכך מכונן מחדש את האפשרות של חיבורים טריים ומחשבות רעננות. הדחיפה לאינטגרציה באופן הדכאוני מספקת בתורה את האנטיתזה הדרושה לאופן הפרנואידי-סכיזואידי בהגבלת התוהו ובוהו הנוצר על ידי הפרגמנטציה של המחשבה, חוסר המשכיות החוויה והפיצול של העצמי והאובייקט."

אז אני רוצה לומר משהו. זו לא חוכמה לכתוב את זה כשהשם הפרטי שלך הוא תומס, חוכמה גדולה מאד כשהשם שלך הוא פלוני אלמוני, כי פלוני אלמוני מתקשָה מאד לנוע באופן כל כך חינני בין העמדות!

אז זה מה שאני מאחלת לעצמי לשנה החדשה, לנוע באופן חופשי יותר, לא לפחד, לפעול בעולם לפעמים מתוך ראיה חלקית, לא אינטגרטיבית, מתוך אומץ. כי רק מתוך השיברון באה החמלה, רק מתוך ההכרות עם השריפה של הפוזיציה ההיא, המוקצת, החלקית, באה ההבנה שלנו את הזולת. "אנשים שלמים בנפשם חסרים את תודעת השבר שתאפשר להם לדמיין את שברו של האחר" (שמעון זנדבק). ולקראת השנה החדשה, עשה אלוהים שלא אשכח את תודעת השבר, שלא תמיד יהיה לי מצד אחד ומצד שני, שאחיה, שאכאב, שאקח סיכונים בעולם, גם מתוך עיוורון.

אני מסיימת את דברי כשמצד אחד אני מרגישה שזה משהו שרציתי לומר כבר מזמן, ומצד שני אני גם יודעת שזו אותה האינטגרציה המאפשרת קיום נפשי שיש בו קשר עם אנשים שלמים, אמיתיים.

בקיצור, אני אמביוולנטית. מה לעשות, יש בה משהו באמביוולנטיות הזו. או כמו שאישה יקרה אמרה לי "זו הבעיה עם קלישאות, שלרב הן נכונות". אז עד כאן להיום. שתהיה לנו שנה טובה, מכל הצדדים.