מי מפחד מרגרסיה?

עדי כהן-רוקח27/12/2014

רשימה ישנה אמנם, אך חשובה. תודה על הפוסט ועל התגובות. אכן, נושא מאוד משמעותי לדיון- כשהרגרסיה בטיפול הופכת מכלי מיטיב לבעיה עצמה

יורם צדיק12/11/2011

אם ריגרסיה היא תופעת לואי בשיטת טיפול מסוימת. יש לקבל את הסכמת המטופל לכך, במסגרת תהליך ההסכמה מדעת, שמחייבת את כל המטפלים, על פי חוק זכויות החולה
יורם

בר רבב14/4/2010

סיפור אישי על רגרסיה הרסנית. אשטח את נסיוני כאן בכדי לתת אישוש וחיזוק לדברים:

אל הטיפול הגעתי במצב של דכאון קליני חריף וחוסר תפקוד. הגעתי מתוך נכונות מלאה להפקיד את עצמי בידי המטפלת ולעשות כל שידרש על מנת להקל על סבלי הבלתי נפסק.הבהרתי כי מטרתי היחידה בטיפול היא טיפול בדכאון וכי אני מבקש טיפול מכוון מטרה ומהיר ככול האפשר.

הקשר הטיפולי נוצר והתבסס על כבוד ואמון הדדי. כתוצאה ממחוייבותי המלאה לטיפול, לא רק שלא העמדתי התנגדויות מדעת, אלא שלא אחת הייתי קוטע משפט שלי ופוסל אותו כנסיון לכיסוי רובד עמוק יותר תוך שאני מבקש להגיע לשורש הדברים ולא לכחד דבר מהמפגשים הטיפוליים. לשיחות הטיפוליות הקדשתי את מלוא תשומת הלב שלי, לא רק בעת המפגשים, אלא לאחר מכן, כשאני מבקש לאמץ לעצמי את אשר עלה במפגש מתוך נסיון להחלים. את כללי הגבולות ו"הסטינג הטיפולי" אימצתי מיד כלשונם ובלי עוררין מתוך אמונה כי יש תבונה בת שנים מאחוריהם.

במפגשים הראשונים ביקשתי לדעת את התשובות לשאלות שתפשתי כלגיטימיות בעת מתן סיוע מכל סוג שהוא: מה הסיכוי שהטיפול יעזור? איך הוא עובד? כמה זמן זה יקח? מה אעבור בדרך? האם יש פוטנציאל לנזק או רק לתועלת? ועוד. כל אלו לא זכו למענה כלל או למענה עמום ביותר. ההתמסרות לטיפול בשעה של הזדקקות נואשת לסיוע תוך חוסר יכולת להסתמך על מידע קונקרטי היתה קשה מאד עבורי. ואולם, מכח רצוני דחקתי בעצמי להסיט "התנגדויות" אלו בכדי להתמסר לטיפול.

ככול שהמפגשים נמשכו, עלתה מידת האמון ואיתה מידת הפתיחות והחשיפה של עולמי הכמוס והאינטימי ביותר. במקום זה עלתה המשוכה המשמעותית השנייה עימה נאלצתי התמודדתי תוך תסכול עצום: החוסר הסימטריות של יחסינו. רציתי שהמטפלת תטפל בי מתוך דאגה כנה לשלומי, ולא כמעשה התלוי בדבר, קרי תשלום, ואף שרציונאלית תפשתי את ההכרח בתשלום משיקולי פרנסה, הרי שהרגש מאן לקבל את העובדה שלו לא היו בידי המזומנים, הדמות האמפטית שלמולי לא היתה מוכנה עוד להקשיב לצפונות ליבי. (ועל כך הרחבתי בדיון הבא: http://cafe.themarker.c...477#d9910170 וגם- http://cafe.themarker.c...477#d9805531 . גם בדיון זה חשתי שהמטפלים מיהרו להתגונן בטרם שקלו את הדברים הנוגעים למקצועם, לעומקם). גם טלטלה רגשית זו צלחתי.

רגשותיי למטפלת הלכו והתחממו. ראיתי בה יותר ויותר דמות אם ורציתי באהבתה. המציאות שלי כללה יותר ויותר שיחות עימה במחשבתי, מה היתה אומרת לו אמרתי כך, ואיך הייתי עונה לה, ומה היה אומרת לזאת - שיחות שלמות בראשי. התלוצצתי בפניה באחד המפגשים שבכך שאני מקיים את המפגשים בראשי אני חוסך כסף רב. אלא שה"שיחות" הללו הלכו ותפסו חלק נכבד יותר ויותר מיומי. אט אט הפכו הימים בין פגישה לפגישה להמתנה מייסרת ומיוחלת למפגש הבא, לפורקן הרגשי, לדמות האם שכה אוהבת אך חס וחלילה לא מחבקת. עולם של צרכים, ניגודים ומכאובים, על רקע דכאון קליני משתולל במלוא עוזו. התחלתי להתפרק. מצבי הנפשי החמיר. המטפלת הגיבה על ההחמרה וההזדקקות שלי אליה בהעלאת תדירות המפגשים לפעמיים בשבוע. אחר כך לשלוש פעמים בשבוע. ואחר כך לארבע פעמים. מיותר לציין שבשלב זה ההוצאות הכספיות הכבדות התגלגלו על הוריי, בשל חוסר יכולתי לעבוד, לא כל שכן לעמוד בסכומים של אלפי שקלים בחודש.

המפגשים הפכו משיחות לגעיה חסרת מעצורים של בכי ללא שליטה. חשתי פיסית ברע. פעם אחת כמעט והתעלפתי. ברגע אחד ומכונן של שבר, התחלתי להגות במותי, ומאותו רגע והלך הלכו מחשבותיי וסבבו בקביעות סביב התאבדות. כל כולי שיוועתי לעזרה, לנחמה ולמשמעות. בילבלתי לגמרי בין הקשר הטיפולי המלאכותי עם קשריי עם משפחתי, וזו החלה מראה סימני דאגה הולכים ורבים לנוכח מצבי בעודי מתמוטט והולך למול עיניהם. הם החלו בעדינות להציע שאולי אפסיק את המפגשים. על הצעות אלו הגבתי בזעם, תוך שאני מתריס בהם שהם אינם מבינים את טיב הקשר ביני לבין המטפלת ועד כמה היא חיונית להחלמתי.

יום אחד, בצאתי מעוד מפגש טיפולי שהפך הלכה למעשה לחיי, אל העולם שמחוץ לו, שהפך חסר משמעות לחלוטין, החלטתי שאני הולך להתאבד. ישבתי ברכבי שעה ארוכה, בוהה ללא מטרה ברורה ושקלתי את פרטי המעשה לפרטיהם. גלישתי המתמדת אל עבר התהום האחרון היתה כפסע מהתרחשות. בנקודה זו, משהו בי, קטן וצלול פקח עיניים ואמר "לא עוד!". במפגש שנערך למחרת פרעתי את חובותיי בטרם עת למטפלת המופתעת כבר בתחילת הפגישה. הודעתי שאני מפסיק את הטיפול, שהוא מזיק לי וכי הוא הפך מטיפול בבעיה - לבעיה עצמה. המטפלת ההמומה וידאה כי אמנם קיבלתי החלטה שקולה, הבטיחה את זמינותה במקרה ואשנה את דעתי, ואז שחררה אותי מאהבתה הכה מזיקה.

עברה שנה מאז אותה עזיבה. מחלתי נמשכה אך הוטבה משמעותית עם הפסקת הטיפול. כיום אני מטופל בפסיכותרפיה קוגניטיבית (CBT) וב-NLP. ככול הנראה בזכות אלו אני זוכה בימים אלו לשיפור ניכר במצבי (כפי שאני מתאר בבלוג שלי המוקדש כולו לחווית הדכאון שלי: http://cafe.themarker.c...hp?t=1351874 )

כשהגעתי למטפלת לראשונה למטפלת הפסיכודינאמית וביקשתי טיפול מוכוון התמודדות עם דכאון וקצר מועד, זו לא גילתה את אזני כי CBT הינה הגישה אותה למעשה ביקשתי. כמו כן היא מנעה ממני את העובדה כי קיימם מחקרים שונים הגורסים כי טיפול פסיכודינאמי ותהליך הרמינציה שבו עשוי להרע את מצבם של חולי דכאון ( http://www.springerlink...g01k3415173k/ ). כהדיוט, כפציינט, כאדם בסבלו, לא ידעתי לנקוב בשמו המקצועי של הטיפול בו רציתי, אולם ידעתי להגדיר מה רצוני, ולא זאת קיבלתי. תחת זאת, כמו שכתבה המחברת, קיבלתי תהום של מכאובים שלא לצורך, הוצאתי סכומי כסף לא מבוטלים וקיבלתי טיפול אשר הלכה למעשה סיכן את חיי.

נוחי טל-שטרית11/4/2010

על חיבוק בטיפול. בקפה דה מרקר כותבת המחברת על החווייה החיבוקית שהצילה את חייה.
חשבתי שנכון כאן להביא דברים אודות ספרה.

כשהעצב התחיל לחייך / מסדה

ביד אומן ובאינטואיציה פסיכולוגית נדירה, מצליחה גלית מור-גנדלמן לתאר את עולמן של נשים צעירות בתקופתנו, בדמותה של גיבורת הרומן החדש שלה. עיקר העלילה של הספר "כשהעצב התחיל לחייך", מתרחשת בנפשה המיוסרת ואכולת הספקות של שלי. דמותה מייצגת את דמותן של נשים צעירות רבות המגיעות לטיפול פסיכולוגי בעת הזאת, אכולות ספקות עצמיים ביחס לזהותן, גופן, מקומן בעולם ויכולתן לממש את כישוריהן וכישרונותיהן. תשוקתה של שלי לכתיבה, משולה לתשוקותיהן של נשים בתקופתנו לחיות את חייהן בעצמן, משוחררות מעול הכפייה החברתית, התרבותית ובעיקר הכפייה העצמית המופנמת.
בתוך הקשר תרבותי ואישי מורכב מאין כמוהו, רוקמת המחברת בדייקנות ובסבלנות אין קץ את רקמת יחסיה של שלי, גיבורת הרומן, עם הפסיכולוג שלה, שמואל. המחברת מצליחה לתאר קשר תרפויטי רב שנים ורב עוצמה, בצורה מעוררת התפעלות. רבדי העומק של ההתרחשות וההתקשרות הטיפולית, בצד הקשר האנושי שנרקם בין המטפל לבין המטופלת, יוצרים מתח פסיכולוגי שמותיר את הקורא מרותק לאורך כל הספר.
רבים מן הקוראים שצפו בסדרת הטלוויזיה המשובחת "בטיפול", יזכו למימדי עומק נוספים שרק רומן משובח יכול להפיק מתוכו. גם שם וגם פה, מתבהרת העובדה שהמנוף הטיפולי המרכזי בטיפול פסיכולוגי, הוא הקשר הטיפולי/אנושי שנרקם בין המטפל/ת למטופל/ת. אלא שבספר הנוכחי אנחנו גם נחשפים לאופן הספציפי שבו מעכלת המטופלת את מילותיו ויחסו של המטפל כלפיה, ויוצרת מחרוזות טיפוליות קסומות שעושות את העבודה הטיפולית, מעבר לכל דמיון או מעשה של מטפל זה או אחר.
ליבת הטיפול, מעורבותו הפעילה של המטפל, המגע הנפשי והפיזי שיצר עם המטופלת, מציגים נאמנה את המתרחש כיום בחזית המחקר והפרקטיקה של הפסיכולוגיה הטיפולית. מעורבותו הרגשית המלאה של המטפל, חשיפתו הרגשית הכנה והאמיתית לטובת הטיפול, מוצגים באורח נדיר ברומן הנוכחי.
כבר בשנות השישים של המאה הקודמת, היו מטפלים מקוריים ופורצי דרך שהעזו לצאת מהעמדה הניטרלית המהנהנת (המממ...) של המטפל, להכיל נפשית ולהחזיק גם פיזית את המטופלים והמטופלות שלהם, כאשר אלה חוו רגרסיה במהלך הטיפול. תפקיד המטפל בראייה זו, איננו רק לפרש את דברי המטופלים, אלא בראש ובראשונה להכיל את רגשותיהם הקשים הבלתי ניתנים לעיכול, לעזור להם לעכל אותם ולעורר אצלם חלקים קפואים ורדומים באישיות; במילים אחרות: לעורר את העצמי האמיתי הרדום שלהם/ן.
הספר שלפנינו מלמד אותנו שתשובה איננה רק "חזרה בתשובה", אלא פתח לשאלות חדשות ולחזרה ל'עצמי האמיתי' שנשכח במהלך שנים של סבל, עיוורון רגשי ואובדן דרך. כאשר שלי מעזה סוף-סוף לשאול לרגשותיו של המטפל שמואל כלפיה, ובהפתעה גמורה לקבל תשובה, אז, ורק אז, היא מעזה להתחבר לרגשותיה שלה, לרגשות הספונטאניים של שמחת חייה וחדוות יצירתה; ואין זה עניין של מה בכך! ספקות עצמיים, ביטול עצמי, שיתוק עצמי ובוז עצמי הם רעלנים כה עוצמתיים, שאין אפשרות לנטרל אותם באמצעות תובנות בלבד. כדי לנטרל את הרעלנים הללו, חייב המטפל לטבול כל כולו בתוך הוויית הטיפול, בנוכחות חיה ובמבחן עליון של כושר עמידה, ולא רק בנוכחות "מקצועית" מתפקדת.

"כשהעצב התחיל לחייך" הוא סיפור שמעניק לקוראיו חוויה ספרותית מעשירה ומאתגרת, בצד הצצה נדירה לקשר טיפולי מיוחד בין מטפל למטופלת.
יהושע לביא, פסיכולוג קליני
תל אביב, ינואר 2010.

רחלי דדר24/2/2010

בגנות השיטה ! שמישהו יתחיל לקחת אחריות.

אין זה נדיר במרחבי האינטרנט לשמוע מחאת מטופלים רבים אשר חשים עצמם נחותים ומנוצלים מיחסי הכוחות הלא שוויוניים, פטרנליזם, העמימות, השימוש המניפולטיבי בשפה ומעל לכל חוסר נכונות משווע מצד מטפלים לקחת אחריות על הפגיעה שנגרמת לרווחה הנפשית של מטופלים שנגררו לתלות נפשית שלעיתים בלתי נסבלת ומזיקה. הכל בשם דבקות בחוקי המסגרת תוך התנערות מאחריות והתעקשות על צדקת ה'שיטה' - הכה נוחה למטפל ומשמשת אותו לצרכיו לניהול עסק כלכלי שמהווה מקור פרנסתו, ללא קשר לטובת המטופל בהכרח


'רגרסיה בשירות האני' טובה רק אם היא מוחזקת דיה ולא 'מפרקת'. מטפלים לוקחים סכומי כסף אדירים תמורת כל שעה כידוע. לא אחת מטופל חווה תלות בלתי נסבלת הוא מוצא עצמו נזקק לנוכחות המרגיעה והמחזיקה של המטפל לא פעם מחוץ לגבולות השעה הטיפולית. המטפלים בנסותם לשמור על גבולות חייהם האישיים משתדלים לשמור בנחישות על הגבולות ולא לאפשר זאת. על כן מטופלים לא מעטים במצבי רגרסיה מוצאים עצמם לא רק תלויים אלא כחטא על פשע גם מתייסרים מאשמה ובושה כל פעם שעולה בם צורך עז ליצור קשר מחוץ לגבולות. כפתרון למצב מטפלים לא יהססו להציע לבוא פעמיים בשבוע לשם החזקה נאותה יותר בתקופה שבירה זו. פעמיים בשבוע משמע עלות כפולה ושערורייתית אף יותר מן הראשונה- לא בנקל יכול אדם מן היישוב להרשות זאת לעצמו- מי שאין הכסף מצוי בכיסו יתקע עם מידת ההחזקה החסרה ויסבול רבות.


כך מטפלים מכניסים מטופלים לא מעטים למלכוד קשה ונצלני שבין צרכים רגשיים רגרסיבים והעדר משאבים מנטאליים וכלכליים כאחד להתמודדות עם המצב.

התסכול שאמור להיות תיאורטית 'תסכול אופטימלי'- כלומר כזה המקדם ריפוי וגדילה, הופך בפועל ל'תסכול טראומטי' ומותיר את המטופל אחוז בתלות קשה בעת שהוסרו מנגנוני ההגנה שלו מצוי בסיכון להתגברות נטייות הרסניות



ה"שיטה" במערומיה מתגלה כשיטה חסרת אחריות מצד אנשי המקצוע.



וזילות נוספת כלפי המטופל כצרכן - פעם מטפלת הציעה לי לבוא יותר פעמים תמורת אותו תשלום בתנאי שאשכב על הספה במקום לשבת מולה בכיסא, למה? כי היא בדיוק הייתה במהלך הכשרה פסיכואנליטית וחיפשה לעצמה "קייס" טיפולי להגשת שיעורי בית בלימודיה...

אכן גמרתי אומר.

ירון אבני19/2/2010

על רגרסיה, הכשרה ו"הגוף המקוטע". אין ספק שרגרסיה היא שלב מסובך בטיפול, שלב שדורש מהמטפל יכולות והבנה לסיטואציה שהן מעבר להבנה של מי שלא עבר התנסות אנליטית. פרויד ידע על מה הוא מדבר כאשר הזהיר כי מדובר בעבודה עם חומרי נפץ ולכן המלצתו (ושל פרנצ'י ואחרים) לאנאליזה אישית כתנאי הכרחי לטפל באחרים כל כך חשובה.
כיוון שרוב הפסיכותרפיות (והכשרות המטפלים למיניהן) מנוהלות ברמה של המודע ולא של הלא מודע, רוב המטפלים אינם עוברים אנליזה אלא טיפול פסיכולוגי ולכן אינם מסוגלים להתמודד עם רגרסיה בטיפול ומונעים ממטופליהם אפשרויות לצמיחה מחדש.
לגבי ההערות של גבי - הפרשנות של לאקאן בארץ היא בעייתית ומתעלמת מחלקים חשובים בתיאוריה שלו - למשל רעיון ה"גוף המקוטע" ודימוייו המופיעים בחלומות ובאסוציאציות של מטופל בהקשר של תוקפניות והעברה שלילית - דוקא מסמנים על כך שהטיפול בכיוון הנכון - פירוק אחדותו הנוקשה של האני. הכרה של המטופל בפיצול ובשסע הנפשי שלו מלווה בדר"כ ברגרסיה לתלות וכאמור לפי לאקאן מצביעה על כך שהאנליזה מנוהלת נכון.

חנוך ירושלמי26/1/2010

למאיר גבי ורחל. תודה על תגובותיכם ונקודות שאתם מעלים. אני מתכונן להעלות כתבה חדשה ובה להתייחס גם לנקודות שאתם מעלים. כמובן שאשמח אז לתגובותיכם

רחל בר-יוסף-דדון23/1/2010

קורא-תגר וחשוב, חסרות דוגמאות. הרשימה חשובה, וטוב שהעלית נושא זה. עם זה, אני מסכימה עם מאיר, שחסרות דוגמאות שיבהירו לאילו רגרסיות אתה מתכוון.
רחל

גבי מנדלסון22/1/2010

גישות דינאמיות נוגדות רגרסיה. אני נחשף בשנים האחרונות לגישה הלאקאניאנית, ושם יש בהחלט התנגדות לרגרסיה. הדגש שם הוא על השפה כמחולל של פסיכופתולוגיה וריפוי, וישנה שם ספקנות לגבי חוויות רגשיות מתקנות ובכלל לגבי האלמנטים של הקשר מטפל מטופל. ככל שהצלחתי להבין הלאקאניאנים גם אינם סבורים שיש צורך ברגרסיה כדי להעלות תכנים על פני השטח כיוון שלדעתם הלא מודע נמצא ממילא על פני השטח דרך השפה הסימפטומים פליטות הפה וכו'. גם ממה שקראתי מפרויד, נראה שהוא נהג לדרוש ממטופלים לקחת אחריות על חלקם בסבל שלהם, כמו למשל מדורה.

באלינט עושה הבחנה יפה בין רגרסיה ממאירה לרגרסיה שפירה ב'שבר הבסיסי'.

מאיר פרלוב22/1/2010

שלום לחנוך. אתה אכן מעלה נושא כבד ורציני, ששווה דיון רציני - אך לא לגמרי ברור לי איך לנהל דיון כזה במסגרת כזאת. האמירה שלך נשארת מאוד כללית - נזקים שאתה חושש מהם עקב רגרסיות. אולי אם תספר יותר על דברים ספיציפיים שראית, ואפשר יהיה לחשוב מתיכמהולמה. אני פחות מתרשם ממך מנזקים נרחבים עקב רגרסיות, אם כי דוגמה אחת קיצונית ששמעתי עליה (ממטופלת) לפני מספר שנים - בה המטופלת הגיעה לתופעות פסיכוטיות קשות עקב (כנראה !) רגרסיה בטיפול - אכן מעלה את הצורך בדיון בנושא.
אבל לא הזכרת גם תופעות הפוכות - בהן רגרסיות אכן תורמות באופן משמעותי מאוד לטיפול וליכולת של המטופל לבוא במגע עם עצמו באופן משמעותי, ובסופו של דבר מיטיב.
אני גם מסכים עם דבריו של גבי מנדלסון שהצביע על כך שלא נראה שבגישות הדינמיות היותר חדשות (הגישה ההתיחסותית) יש המנעות או התנגדות לרגרסיה. הייתי שמח אם היית יכול לפרט יותר באשר לגישות דינמיות נוגדות-רגרסיה (אני מכיר את ספרו האחרות של אוון רניק - פסיכואנליזה פרקטית - שאולי אפשר לרתום אותו לכיוון הזה עליו אתה מדבר)
אשמח אם הדיון כאן יתפתח , ואני מודה לך על היוזמה
מאיר

גבי מנדלסון21/1/2010

רגרסיה תיאוריות ישנות חדשות והורות. קודם כל שלום חנוך ותודה על הטקסט המעניין. כמתמחה וגם כמי שעובד במרפאת ברהן שבה רב הטיפולים אינם עולים על שנה שמתי לב ששאלות לגביי רגרסייה מעוררות הרבה מחלוקות ולבטים בצוותים ואצלי באופן אישי. הופתעתי קצת מהעובדה שאתה מייחס את הרגרסיה דווקא לגישות הקלאסיות. אני מתאר לי שאפשר לייחס לכל מיני טכניקות השפעה רגרסיבית. עם זאת, נראה לי שהדבר העיקרי שמשפיע הוא עד כמה נענים לתביעות של המטופל לאהבה. במובן הזה דווקא הסגפנות והשמירה הקפדנית על גבולות נראית לי כמפחיתות רגרסיה. לעומת זאת גישות עכשוויות יותר כמו של העצמי ואינטרסובייקטיביות בהן יש דגש על החוויה הרגשית שמתרחשת במפגש, על רעיון של החוויה המתקנת (ואולי פחות על פירוש) ושבהן הגבולות מטשטשים (למשל סביב חשיפה של המטפל) מזמינות יותר רגרסיה. בכלל נראה לי שכאשר המציאות של היחסים העשוויים בין המטפל למטופל מובנת כגורם המרפא (ולא כמקום שבו רק לומדים משהו), באופן טבעי האחריות של הריפוי עוברת מאוד לכיוון המטפל מה שאולי מפחית אחריות מהמטופל .ואולי זה קורה ככל שהמטפל תופס עצמו כמי שתפקידו לשמש כמעין הורה (כזכור רגרסיה= מצב ילדותי) בעיקר ככל שההורות שעושים היא יותר קונקרטית ולא סמלית (ואולי מעניין להשוות כאן בין סדר אבהי לאימהי, כשהאחרון מזמין יותר רגרסיה).
ולמרות כל מה שאמרתין, נראה לי בעיקר כמטופל, שיש זכרונות וחוויות ואולי גם איכות מסויימת של זרימה תודעתית שקשה מאוד להגיע אליהם בלי רגרסיה רצינית.