היעדר התקשרות הורית וטיפול 2
חנוך ירושלמי | 8/2/2013 | הרשמו כמנויים
שום דבר שקורה בין ילדים והורים באופן חד פעמי איננו משפיע באמת על התפתחות הילד ועל אישיותו המתעצבת. גם אם הוא קורה מספר פעמים עדיין אין בכוחו להטות את התפתחותו ולשנות את מסלול חייו. אולם כשיש מרכיב קבוע ביחס בין ההורה והילד שנוכח שם תמיד, בצורה זו או אחרת, הוא יגרום לכיוון התפתחותי שעמו יהיה על הילד לחיות כל ימיו. אחד הדברים המשפיעים ביותר שנשארים קבועים בחייו של הילד המתפתח הוא ניתוק רגשי של ההורה הראשוני, שמונע התקשרות במובנה המקובל. זהו מרכיב שעלול להיות סמוי במידה מסוימת, מוסווה מתחת מעטה של דאגנות, קשיי חיים כאלה ואחרים ועוד. מאחר שהטיפול בשנות החיים הראשונות של חיי הילד הוא בדרך כלל ברובו של האם, היא והקשר שהיא יוצרת עם הילד יעצבו את מבני החיים הכי עמוקים ובסיסיים אצלו.
חשוב לומר, אין המדובר במאבקי פרידה ואינדיווידואציה מוכרים וכה מובנים של האם, שמבקשת לשמר את האוטונומיה שלה ואת הגדרת העצמי שלה ומאוימת מפגיעה באלה, אך שבה בעת מחפשת דרך להתקשר ולאהוב את ילדה. כמו כן אין המדובר במנגנון של בידוד, איזולציה, שאמהות מסוימות משתמשות כדי שלא להיות מוצפות רגשית על ידי הקרבה והאינטימיות העמוקות כל כך. המדובר הוא בהיעדר מצער ומטריד של התקשרות ראשונית שנוצרת על רקע של איום וחרדה או דכאון ותחושת אסון שהתרחש, שחשה האם בראשית חייו של התינוק. תחושות קשות אלו והיכנעות להם הם שגורמים לאם הצעירה להרחיק את ילדה ממרכז הקיום והחיים הרגשיים שלה, שחשה ניכור ממנו כמו הזרות והניכור שאנו חשים כלפי חלק בגופנו בחוויות של דה-פרסונליזציה: חוויות מוזרות ובלתי נעימות שמופיעות למרבה הצער לפעמים בחיים. אך מה שברצוני להדגיש הוא שיש בהתפתחות עניינים כזו יסוד של בחירה, ולא רק בחירה, אלא בחירה חוזרת ונשנית של האם. וכמו בכל בחירה, אפילו שמודעת רק באופן חלקי, גם כאן יש מרכיב של אחריות מוסרית כלפי הזולת, שהוא במקרה זה פרי בטנה של האם, בשר מבשרה ממש.
אין זו תגובה בהכרח פתולוגית או הרת אסון להירתע מתינוק, זוהי תגובה שעלולה להתעורר באם או באב הצעירים שנוטלים לידיהם את התינוק הרך ויוצרים את הסביבה ההורית המאפשרת צמיחה. השאלה הגדולה שעולה היא מה קורה אחר כך: כיצד בוחרת האם או האב להתמודד עם התחושות שעולות בהם, האם בוחרים הם לפעול ככל שביכולתם לשנות את מצב עניינים זה, שנעשה ברור ומודע להם בשלב זה או אחר. גם אם אירעה אותה התפתחות בעייתית של הירתעות רגשית מהתינוק, גם אם התגובה הספונטנית היא של התרחקות והימלטות מהסימביוזה המאיימת או מהאחריות לחייו הרכים, עדיין נשארת בידי ההורים, ובעיקר בידי האמהות האפשרות לשנות את המצב מיסודו, להלחם בכל העוצמה בחרדה שמתעוררת. ההורה נעשה מודע בהדרגה או נעשה מודע באופן חלקי לכך שמשהו פגום בהתקשרות שלו עם הילד הרך. אין דרך שלא לדעת זאת כשהלב אינו מוצף באהבה למראה הילד או כשלא מרגישים חום בקרבה הפיזית אליו או כשחושבים עליו.
וכאן נמצאת הבחירה של האם להלחם על ילדה או שמא להרים ידיים, למצוא דרכים עקיפות, עקלקלות כדי להיחלץ מהקשר ומהאינטימיות שאופפת את הדיאדה אתו. ובחירה זו אינה חד פעמית, אינה אפילו אירוע שמתרחש לעתים רחוקות: הבחירה היא דבר מתמשך ורב פעמי. בכל פעם מחדש בוחרת האם להיאבק בנטייה הגוברת להתנתק מילדה או לתת לזה לקרות, למצוא תירוצים, לשכנע את עצמה שיהיו תקופות אחרות בחיים שניתן יהיה להתחבר בקלות רבה יותר. יש אמהות שמספרות לעצמן שיהיה להן בעתיד יכולת רבה יותר להתחבר לילדן, כשיגדל מעט, כשיתבגר. ואולם, למרבה הצער, כל בחירה מחודשת שלא להיאבק כאן ועכשיו בנטיה להתנתקות מעמיקה את הבור, או מגביהה את החומה שבינה ובין ילדה, חומה שלא תוכל להיעלם בעתיד. פעולות או מחדלים שמתרחשים בראשית החיים מטביעים את חותמם בילדים הרבה יותר מאשר בהמשך חייהם כמתבגרים או כמבוגרים צעירים.
ההורה שלא יצר התקשרות ראשונית עם ילדו יכול וחייב לחפש דרכים לתקן פגם זה ביחסים ביניהם - באקולוגיה של הילד המתפתח. בכל שלב ניתן להיאבק, אם לא על הקשר כולו, על חלק ממנו, ולפעמים רק על שאריות שנותרו ממנו. אך גם שאריות של קשר הן חשובות, הן עשויות להפיח חיים בילדים שאיבדו תקווה לזכות באהבת ההורה. ובמידה ואין דרך להשיב את מה שאבד נוצר ונותר על כנו קשר פגום ובעייתי בין הורה וילד - גם אז יש עדיין דרך פעולה חשובה מאין כמוה. מה שנותר אז בידי ההורה לעשות, וזה הרבה מאד, להכיר באובדן של הילד שהוא עצמו אחראי לו. יש בהכרה מלאה וברורה של ההורה בחוסר ההתקשרות הראשוני שלו לילד מתנה חשובה ויקרה מפז: בעזרתה יכול הילד לבסס את אמונתו בעצמו ובתפיסת המציאות שלו, ולחזק את היסודות הפנימיים המעורערים.
ההכרה של אדם שאחראי באופן ישיר או עקיף בעוול שנגרם לנו היא חיונית לחיים תקינים, חיים של איזון פנימי בין דחפי החיים והמוות, בין הטוב והרע שמציפים אותנו. הכרתו של אותו אדם חיצוני לנו מאפשרת לעבד חוויות מכאיבות ביותר כדי להמשיך במלאכת החיים, ליצור ולהתקשר עם אחרים משמעותיים. הכרה זו מאפשרת לבכות על מה שאבד ולעולם לא ישוב בגלל אותו עוול ראשוני ומאפשרת לחשוב באופן אופטימי על קשרים חדשים ועל השקעה של אנרגיה רגשית בעולם שסביבנו. הכרה זו, גם אם לא תבוא מהאדם שאחראי באופן ישיר לעוול, יכולה להיות רבת ערך, אם היא באה מידי אדם שהיה עד לאירועים, שנכח, גם אם בצורה שקטה או שולית בהם. כך למשל, אח או אחות שנכחו והשתתפו באותה מציאות קדומה או אדם אחר כמו סבתא שיכולים לתָקף את מה שאנחנו יודעים על חיינו אך מתקשים להאמין בכך.
אלא שדווקא כאן נבנים כשלונות רבים נוספים: הורים רבים אינם מוכנים בעד שום הון שבעולם להודות בוויתור שעשו על ההתקשרות אל ילדם, בהרמת ידיים מול הצורך להיאבק על הקשר המעורער עם הילד. פעמים כה רבות הכרה כזו בעוול שנגרם לילד עשויה אמנם להפיח מחדש אמון בילד שגדל בינתיים, אבל היא בדיוק הדבר שקשה להורים לעשות יותר מכל. הם חשים שכל מלאכת החיים שלהם עלולה להיפרם, שכל בחירותיהם המוסריות והאחרות עלולות להישפט לחומרה והם יימצאו פגומים כבני אדם. וכאן מתקיים הפרדוקס הגדול: ככל שנדרשת ההכרה ולקיחת האחריות מצד ההורה כדי להציב את חיי הילד במסלול הנכון, כך נוצרת הכחשה רבה יותר. ובדיוק בנקודת אל-חזור זו, יש מקום לטיפול מיטיב שיחבר בין הצורך החיוני של הילד ובין הבחירה המחודשת של ההורה, שתתקן משהו מהעוול שנגרם לילד.
כאן יש מקום לעזרה שתוצע על ידי מטפלים לגשר בין שני מקומות בלתי מתפשרים אלו, של צורכי הילד שגדל וצורכי הקיום והשימור העצמי המוסרי והרגשי של ההורה, שמתבונן על חייו ומחזיק בנרטיב מיטיב על חייו. בנקודה קריטית זו יכולים מטפלים לסייע ולהציל את מה שניתן להציל מהקשר ההורי, לחזק את יסודות בניית העצמי של הילד שגדל ולסייע לארגן סיפור חיים חדש, שההורה יוכל לחיות אתו ולא יאיים על התפרקותו הרגשית והאישיותית. מטפלים יכולים לפעול בכל מיני דרכים: בטיפול בילד, בהורה או בשניהם ביחד תוך רגישות למצבם הרגשי ולארגון התמודדותם עם החיים. אך קודם לכל - יש להכיר בתופעה, בחשיבותה ובתפוצתה הנרחבת.
