"לפי העין" - על אינטואיציה בטיפול
רועי סמנה | 5/8/2018 | הרשמו כמנויים
אימא שלי ידועה ביכולת הבישול המופלאה שלה. בחושים ששמורים רק למי ששכללה ופיתחה כישרון מולד במשך עשרות שנים היא מסוגלת לרקוח תבשילים נפלאים משלל מטבחי העולם בארבעה סירים במקביל (ועוד שני מגשים בתנור). אימי ידועה גם ביכולתה המדהימה לעצבן ולתסכל כאשר היא מתבקשת למסור מתכון. בפעמים הנדירות בהן חרגתי מרפרטואר מאכלי 'ילדים מבשלים' שלי ופניתי אליה בניסיון לשחזר מעדן זה או אחר שהכינה, קיבלתי הוראות כמו "תשאיר אותו בתנור עד שזה נראה טוב" או "תוסיף לפי העין" או "תוריד מהאש כשזה מרגיש נכון". אימי, אם כן, ניחנה באינטואיציה ששמורה לבשלניות-על, אבל עבורי האינטואיציה הזו אינה שימושית במיוחד.
***
אינטואיציה, על-פי מילון ספיר, היא "הכרה ישירה שאדם מכיר בה את עצמו או את העולם החיצוני ואת הלך רוחם של אחרים". ביון טוען, כידוע, שהאינטואיציה שלנו גדלה ככל שאנחנו מאפשרים לעצמנו לוותר על זיכרון, תשוקה והבנה. אינטואיציה תובעת מאיתנו, לשיטתו, להתמסר לתקשורת ישירה עם התכנים שמעלה המטופל ולשמש להם כמיכל מתאים. אם נשליך קרן שחורה של חושך יתחיל לנצנץ משהו מתוך האפלה, אם נוכל להפעיל את מה שהמשורר ג'ון קיטס כינה 'היכולת השלילית', כלומר היכולת לשאת אי-ידיעה, אי-ודאות וספק, יתאפשר לבסוף חיבור לאמת האולטימטיבית, למה שביון מכנה O.
מאחר ומדובר בחוויה בלתי מודעת, הבחירות האינטואיטיביות שלנו כמטפלים נתפסות כבלתי נשלטות. אך התנהגויות שנראות ספונטניות ונעדרות שליטה, טוענת מרודה, למעשה נשלטות באמצעות מערכת של ידע מופנם, ניסיון ותגובות רגשיות לא מודעות. מטפלים מיומנים, אומרת מרודה, ובמיוחד כאלו הסוטים מהטכניקה השגורה וממציאים משהו ייחודי משלהם, פועלים על סמך תוצאותיהם של ניסויים קליניים קטנים, חוזרים ונשנים. הידע הנרכש ומצטבר באמצעות ניסויים אלו הופך אצלם להתנהגות אוטומטית בלתי-מודעת. מכיוון שהפעולות של המטפל הן אוטומטיות הוא עשוי לייחס אותן לאינטואיציה ולהתקשות להסביר במילים מדוע נהג כפי שנהג. זה פשוט "נראה טוב", "הרגיש נכון", התאים "לפי העין".
***
התייחסות כמו זו של מרודה לאינטואיציה אינה סותרת בעיני את זו של ביון, אלא מהווה נקודת מבט (vertex בלשונו) נוספת, ארצית יותר, על אותה תופעה מסתורית. אני מחבב את ההסבר הזה משום שהוא עושה דה-מיסטיפיקציה והופך את הפלאי לאפשרי, או לפחות לאפשרי יותר. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מתחבר מאוד להיבטים המיסטיים של הפסיכואנליזה, אבל לעיתים יש בהם כדי להותיר אותנו בערפל שהוא לא בהכרח מחויב המציאות ולגרום להאדרה מיותרת של גדולי הדור, של מורים ושל מדריכים, כזו שעלולה לגרום למטפלים בכירים פחות לחוש נחיתות וחוסר תקווה, כי הרי אם מדובר בחיבור לעולמות עליונים, במסוגלות קסומה שלא ניתן להסביר או ללמוד, אז "או שיש לך את זה או שאין לך".
***
ברטון מציינת כי תקשורת בלתי-מילולית ולא מודעת עשויה הרבה פעמים להיקלט טוב יותר על-ידי האינטואיציה. כל אם לתינוק "יודעת" באופן אינטואיטיבי שעליה להתכוונן לתדר שלו, להיות משוקעת בחוויה שלו, לפענח את מסריו חסרי המילים וההסמלה, אם ברצונה להוות מיכל טוב-דיו עבורו. "מצבים רגשיים מסוימים במטופל", כותבת ברטון, "אינם יכולים להיתפס בקלות באמצעות החוויה הרגשית הישירה שלנו בפגישה, אבל עשויים להיתפס באמצעות היצירה של פנטזיות אצל המטפל, הן כשהוא יושב עם המטופל והן מחוץ לפגישה" (p. 301). זה דורש מהמטפל להרפות את החשיבה, לוותר על ניסיונות לארגן את הנאמר באותו הרגע ולאפשר למראות, צלילים וזיכרונות לעלות ולרחף בראשו. אבל כל זה דורש כמובן אומץ.
אומץ הוא מושג שלא משתמשים בו מספיק, לטעמי, בהקשר לעבודה הטיפולית. כי, בפרפראזה על ביון, אם אין בחדר שני אנשים אמיצים למדי אז אין סיכוי שיקרה הרבה בטיפול. ובהקשר הנוכחי: האומץ של המטפל לקפוץ למים הסוערים של החשיבה הראשונית, להסתכן באובדן קשר עם המציאות המידית ולוותר על תחושת הביטחון של הידיעה, הוא לא דבר של מה בכך בעיני. וגם אם כבר קפצנו למים ודלינו איזו פיסת אמת מהקרקעית אנחנו זקוקים לתעוזה נוספת בכדי לחשוף אותה בפני המטופל. ביון טוען שאם לא נדרש אומץ כדי לחלוק את האמת האינטואיטיבית הזו, שמבוססת מעצם הגדרתה על תשתית ראייתית מינימלית, אז ככל הנראה היא אינה באמת אמת.
***
נגה* מספרת לי על זיכרון ילדות מסוים. כבר שמעתי אותו מספר פעמים בעבר ובכל פעם הוא מעורר בי משהו חדש. הפעם הוא זורק אותי למחשבות על הנעורים שלי: אני נזכר בפגישה הראשונה בסדנת כתיבה עם מי שהפכה לידידה קרובה ומהרהר בצער בכך שהיא חולה עכשיו. אני חושב על כך שבעצם כבר מזמן שהקשר שלנו רופף מאוד. ואז עולה בי שיר של פינק פלויד על געגוע וכמיהה וקול שני מתעורר בי ומבקר אותי על החוצפה לנדוד למחשבות האידיוסינקרטיות שלי כשאני אמור להיות עסוק באלו של נגה. אבל כשאני חושב על זה רגע נוסף אני מבין משהו, משהו שלא קשור לכאורה לזיכרון שהיא הביאה לחדר אבל תחושת הבטן שלי אומרת שדווקא כן. ויש את השנייה הזו של ההיסוס, המתיחות הזו לפני שאני פוצה את הפה, ואומר לה שאני חושב שהבנתי משהו עכשיו ושאולי זה רק שלי, אבל אני רוצה לחלוק את זה איתה. ונגה שומעת את מה שיש לי לומר ודומעת וגם אני מרגיש איזו לחלוחית בקצה העין.
***
בעוד שהחשיבה הלינארית והלוגית מאפיינת את ההמיספרה השמאלית של המוח, ההמיספרה הימנית קשורה ליצירתיות ואינטואיציה והרבה מהלמידה שלנו מהניסיון היא למידה שנעשית באופן פרוצדורלי ועקיף (אימפליציטי), כלומר לא דרך הערוצים המילוליים הישירים (האקספליציטיים). עובדה זו הופכת את הניסיון שלנו להבין "מה קרה בטיפול" לסוג של 'הנדסה הפוכה' (reverse engineering) ואת תפקידו של המורה לפסיכותרפיה למאתגר במיוחד משום שעליו להתאמץ להתחקות אחר צעדיו שלו, אחר הטכניקות והתאוריות שהנחו אותו מבלי משים, בכדי לנסות להנחיל משהו מהן לתלמידים.
הניסיון להפוך תפקוד טבעי וספונטני לטכניקה פורמלית עלול גם להיות מגביל ומקבע. וכך מסופר באחד ממשלי הזן: "מרבה רגליים חי בטוב / עד ששאל אותו הדוב / 'איזו רגל קודם, ואיזו אחריה?' / וכשתפס שהוא לא יודע, / הוא נפל מבושה לתוך בור / חושב איזו רגל לבחור". בדומה, אבי הכלכלה ההתנהגותית, פרופ' דניאל כהנמן, מצוטט כאומר ש"אם אתם רוצים לקלקל לטניסאי את המשחק פשוט בקשו ממנו להסביר לכם מה הוא עושה עם היד כדי לייצר הגשה מופלאה כזאת"**.
***
זה בהחלט לא פשוט, אבל אנחנו צריכים להחזיק כל הזמן במתח שבין הידיעה לאי-הידיעה, את הקואורדינציה בין האינטואיציה לחשיבה הלוגית המאורגנת, את התיאום בין ההמיספרות. לדעתי תפקיד חשוב של ההדרכה הוא בסיוע בפיתוח מה שניתן לכנות המטא-אינטואיציה של המטפל: בהתבוננות, בבקרה ובניהול של התהליכים האינטואיטיביים. המטפל צריך להזכיר לעצמו בכל פעם מחדש שהוא יודע על המטופל היושב מולו יותר ממה שהוא חושב באופן מודע שהוא יודע, אך גם להבין היטב כי עליו לקחת את הרשמים שלו בערבון מוגבל, כהשערות עבודה המחכות לאישוש או להפרכה. הוא צריך לאפשר לעצמו, על אף הפחד, לתת למחשבות ולתחושות לסחוף אותו למחוזות שיכולים להיחוות כהזויים או בלתי-רלוונטיים אך לברור היטב אילו מהאסוציאציות הללו לחלוק, אם בכלל. הוא צריך להעז, להסתכן, להתמרד, אבל להקפיד להעמיד תמיד את טובתו של המטופל לפני הכל.
ספר המתכונים שימושי לנו רק עד לנקודה מסוימת, לפני שהוא הופך אותנו לבשלנים שבלוניים וחסרי מעוף ***. בכדי להשתחרר ממנו, בכדי "לזרוק את הסולם אחרי שסיימנו לטפס עליו" כדברי ויטגנשטיין, אנחנו צריכים להתחיל לאלתר קלות, לערוך אקספרימנטים זהירים. לערבב תבלינים נוספים, להחליף מרכיב אחד במרכיב אחר, ליצור שילובים חדשים שעד אותו רגע נראו בלתי אפשריים. אנחנו מסתכנים כמובן בכך שהתבשיל יקדח, יתגלה כתפל או חמוץ מדי או מתוק מדי, אבל ככל שנצבור ניסיון יצירתי כך נוכל לגבש לנו דרך עצמאית משלנו, כזו שנובעת מתוך אישיותנו ומותאמת באופן גמיש לכל אחד ממטופלינו.
*************************************
- ב-25.6.18 השתתפתי ביום עיון של האגודה לטיפול משפחתי וזוגי והצגתי את הרצאתי 'להעיר את הסוד - על סודות בטיפול האישי והשפעתם על הקשר הזוגי'. ההרצאה צולמה ואתם מוזמנים לצפות בה כאן: https://youtu.be/ITIoDERBtO4
- בין התאריכים 17-20 בדצמבר 2018 יתקיים כנס הפסיכולוגים החינוכיים באילת, שם אעביר סדנא דינמית-עיונית-חווייתית על ההתמודדות עם ספק, אי-ודאות ואי-ידיעה. פרטים נוספים על הכנס ועל ההרשמה יפורסמו בקרוב.
*************************************
* המקרה והפרטים בדויים
** ראו כאן: https://www.calcalist.c...3866,00.html
*** אני מדבר בהרחבה על נושא זה בהרצאתי "מחוץ לפרוטוקול - על הקשר בין פרוטוקולים, טיפולים 'מבוססי ראיות' ואינפלציה אבחנתית לבין הקושי לשאת אי-ידיעה". ההרצאה הוצגה במספר כנסים בארץ ובעולם וניתן להזמינה לישיבות צוות במרפאות וכיוב'.
לקריאה נוספת –
Burton, N. (2016). Deep Diving: Imagination, Intuition, and the Interpenetration of Minds. Psychoanalytic Dialogues, 26(3), 294-312
Laquercia, T. (2005). Listening with the intuitive ear. Modern Psychoanalysis, 30(1), 60- 72
Maroda, K. J. (2010). Psychodynamic techniques: Working with emotion in the therapeutic relationship. New York: Guilford Press
Piha, H. (2005). Intuition: A bridge to the kinesthetic world of experience. Journal of the American Psychoanalytic Association, 53, 23-49
Stitzman, L. (2004). At‐one‐ment, intuition and ‘suchness’. The International Journal of Psychoanalysis, 85(5), 1137-1155
ביון בלוס אנג'לס: סמינרים והדרכה. עורכים: אגואיו, ג' ומאלין, ב. ירושלים: כרמל, 2017
ווטס, א., דרך הזן. תל-אביב: חרגול, 2008
