כוח הסבל
רועי סמנה | 22/12/2013 | הרשמו כמנויים
וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי-זֹאת, מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה; וירא (וַיִּרְאֶה), אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בְּנֵי בָנָיו--אַרְבָּעָה, דֹּרוֹת.
וַיָּמָת אִיּוֹב, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים.
(איוב, פרק מב)
יש כאלו שאומרים שאלוהים לא נותן לך יותר ממה שאתה יכול לשאת. אחרים, כמו אייגן (וכמוני) מאמינים ש"בכל חיים יש אסון רב יותר מכפי שאדם יכול להתמודד איתו" (עמ' 215). שהחיים "תמיד ניתנים בעודף, יותר מכפי שאנחנו יכולים להשתמש בו" (עמ' 248) ואנחנו נוגסים פיסות קטנות, קטנות מספיק בכדי ללעוס, מנסים לעכל חתיכות מהמציאות שאיתן נהיה מסוגלים איכשהו להתמודד. למעשה לא מדובר בהכרח באסונות או במשברים, גם הטוב יכול להיות בלתי ניתן לעיכול, בנסיבות מסוימות עבור אנשים מסוימים, וכאשר המיכל אינו מתאים לתכולתו גם יום ששוני עלול להפוך ליום אסוני.
אוגדן כותב ב'לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה' שביון חשב כי האחריות שלנו כמטפלים היא לעזור למטופלים (ומוסיף בציניות שזה נחשב כיום לרעיון מיושן למדי). אבל, מוסיף אוגדן, "מכך לא נובע שתפקידו של האנליטיקאי הוא לעזור להקל את סבלו של המטופל. נהפוך הוא. משימתו של האנליטיקאי, בעיני ביון, היא לעזור למטופל לחיות עם הכאב שלו במשך זמן מספיק כדי לעשות עם הכאב עבודה אנליטית" (עמ' 109). בעצם, ביון אומר שאת הסבל אנחנו צריכים לסבול (tolerate). שיכולה וצריכה להיות לו משמעות. הוא עשוי לתרום להתפתחותנו ואל לנו לנסות לשכך אותו מהר מדי. גם עמנואל גנט מאמין שמהקש שאכלנו אפשר לטוות זהב, שמהסבל יכול לנבוט כוח. הוא כותב ש"לעתים קרובות, רק בשלב מאוחר יותר, ולפעמים מאוחר מאוד, אנו מכירים בכך שצמיחה של ממש התרחשה בהקשר של הסבל, ושבסופו של דבר התעשרנו מן החוויה" (עמ' 294) ושאבנו ממנה תבונה, שלוות נפש ואפילו יצירתיות.
אבל עם כל הכבוד למילים היפות של ביון וגנט, איך לעזאזל צומחים מתוך הסבל? איך מכתתים את החרבות שנעצו בנו החיים לאתים (או עטים)? תשובה אפשרית אחת, שמדברת אליי מאוד, אפשר למצוא בהבחנה שעושה בולאס בין גורל (fate) לבין ייעוד (destiny)*. להבנתי הוא מתייחס לגורל כאל גזרה, ככוח חיצוני הפועל על האדם ומנווט אותו, ואילו לייעוד כאל פוטנציאל שהמימוש שלו תלוי בתנועה התפתחותית אקטיבית של האדם אל עבר העתיד. הדרך, מבחינתי, לצמוח מתוך הסבל, הדרך אותה בחרתי לעצמי וזו שאני מקווה לסייע למטופליי ללכת בה, היא אם כן להתמיר את תחושת הגורל לתחושת ייעוד.
לא מדובר פה על "לעשות מהלימונים לימונדה", לפחות לא במובן של הכחשה מאנית של העובדה שנתקעת עם קונטיינר של לימונים רקובים כי שוב התפתית לעסקאות בשטח. לא, מדובר פה על הימצאות ממושכת מספיק בתוך החוויה המאכזבת, המרתיחה, המייסרת, בכדי ללמוד מהניסיון, ללמוד על מה שיש ואין בך, ובכדי לאסוף את הניסיון (הפעם במובן המקראי של המילה) לתוך אזור האומניפוטנציה שלך. בסופו של דבר, הפיכת תחושת הגורל לתחושת ייעוד היא תהליך קשה ומייגע של "קבלה מתמירה", כפי שגנט מכנה זאת, בו אתה לומד למצוא משמעות בתלאות שעברת, לארוג נרטיב קוהרנטי של השתלשלות חייך ולחבק את ההיסטוריה שלך, מבישה או מכאיבה ככל שתהיה. בחוויה האישית שלי כל אלו מסתכמים בהבנה עמוקה שלמרות הכל לא הייתי בוחר להחליף את ההיסטוריה שלי עם זו של מישהו אחר, שזו השייכת לי עיצבה אותי באופן ייחודי שהביא אותי להיות מי שאני היום ולא פחות חשוב מכך, שאני עצמי מעצב אותה ככל שאני ממשיך לנוע קדימה.
* התאוריה הזו של בולאס מורכבת ועמוקה יותר ואני משטיח אותה כאן לצרכיי. אני מקווה להקדיש לה דיון מפורט יותר באחד הפוסטים הבאים.
לקריאה נוספת -
1. אוגדן, ת., לגלות-מחדש את הפסיכואנליזה. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013.
2. אייגן, מ., תחושת מוות נפשי. תל-אביב: תולעת ספרים, 2010.
3. גנט, ע., מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות. אצל: מיטשל, ס.א. ולואיס, א. (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית - צמיחתה של מסורת. תל-אביב: תולעת ספרים, 2013.
4. Bollas, C., Forces of Destiny: Psychoanalysis and the Human Idiom. London: Free Association Books, 1989
