הפסיכולוגיה לאן? - מחשבות בעקבות כנס
ד"ר ניצה ירום | 15/6/2017 | הרשמו כמנויים
בימים אלה (ב-29 למאי) התקיים כנס פסיכולוגים תחת הכתרת: "הפסיכולוגיה בישראל – לאן?", במטרה לבחון את עתיד מקצוע הפסיכולוגיה. היוזמים היו משרד הבריאות והסתדרות הפסיכולוגים. מכיוון שההווה ועתיד הפסיכולוגיה קרובים ללבי ומלוים אותי כל חיי, ברצוני להביא את מחשבותיי בעקבות כנס זה:
נחזור מעט למקורות – הפסיכולוגיה היא תחום העוסק בנפש האדם, באדם היחיד.
האדם הוא יצור חברתי, הוא חלק ממשפחה, מקהילה, מדינה - כל התאגדות שישנם בה בני אדם נוספים. ואם זאת לכל אדם יש ייחוד – הידע שצבר, ניסיון חייו, יכולת החשיבה שלו, I.Q,גנטיקה, כושר השיפוט, יכולת האבחנה, יכולת ההסתגלות שלו לתנאים ונסיבות משתנות.
בהיסטוריה האנושית ובעולמנו העכשווי אין אפשרות להתקיים כבודד. האדם מתחבר הן ביוזמתו או בכוח מסורת או אילוץ לקבוצות שונות, ונוצרות קבוצות בעלות הגדרות סולידריות - שותפות גורל - מאפיינות אשר רק בהתאגדותן הן יכולות להשיג מטרות, למשל: משפחה, צוות עבודה, פלוגה בצבא, קהילה דתית, קיבוץ, קבוצה מתנשאת של ילדים בבית ספר יסודי ועוד אין ספור התאגדויות. האדם הבודד מתחבר לפי צרכיו להתאגדויות שונות אשר מתוך הגדרת המטרה הסולידרית - מאפשרות לו למלא את צרכיו.
כאן נוצר כור היתוך לדיסוננס שבין הפרט לבין הדומיננטיות של ההתאגדות. כיום, בקצב החיים המסחרר, בחידושי הטכנולוגיה, בלחצים פוליטיים או לחצים כלכליים – ההתאגדויות משנות מטרות, תוכן וצורה, והפרט נשחק, כשהלחצים והמסרים החיצוניים מחלחלים לעולמו הפנימי. כאן נוצר הצורך של הפרט לסיוע בהבנת מצבים, לסיוע בהתארגנות, לסיוע בהגדרה מחודשת של האני – בקיצור, כאן נולד המטופל. צריך לזכור, המטופל הוא שותף פעיל בתהליך הטיפולי, הוא לקוח שלנו, הוא נותן לחמנו, אנחנו מתחייבים כלפיו לשרות מסור ומוחלט.
אין ספק, הטכנולוגיה הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי כל פרט ומהחיים החברתיים והקהילתיים. ההשפעה הפונקציונלית של התפתחות כלי התקשורת והמכשור הטכני לסוגיו השתלבו בחיי היום-יום, ומשמשים
הן כלי עזר לפעולות יום-יומיות והן כסוכני חיברות לשינוי תהליכים בין-אישיים. יותר מכך - יש כאן שינוי של המבנה החברתי ההירארכי שהתקבע במשך שנים. בהרבה תחומים הבכירות בתחומי ידע והחכמה עוברים לצעירים ולבני נוער.
לדאבון לב, ההתפתחות האמוציונלית מפגרת אחרי ההתפתחות הרציונלית והטכנית. התוצאה - המצוקות הנפשיות של בני זמננו שונות מהמצוקות של הדורות הקודמים. כלי עזר שבעבר שימשו כמסייעים להסתגלות ולהבנת המציאות כגון "העברה בין-דורית", "סוציאליזציה", "מסורת", "תת-מודע" - הפכו לכלים מבלבלים ולא רלוונטיים. והצעירים של היום ניצבים בפני מצבים דיאלקטיים מסובכים - הם זקוקים לתמיכת ההורים במילוי צרכיהם, אבל הם מזהים את החולשה הטכנולוגית של ההורים (למשל, בהפעלת מערכות אלקטרוניות חדשות בבית), ואת חולשתם הכללית לעמוד כמבוגרים מול צעירים חכמים. הצעירים של היום מקדימים את המורים ורוכשים ידע ממכשיר קטן המוסתר בכף היד, הם אינם צריכים לחפש בספרים עבי כרס. להורים, למורים, ולמנהלי מערכות חברתיות כיום אין את היכולת והגמישות להתחדש ולהתעדכן, והם מקובעים בידע העבר.
מגיל צעיר הילדים רוכשים כישורים טכנולוגיים כשפת אם נוספת, ושפה זאת נותנת להם עדיפות ברכישת ידע שונה, אבל הם זקוקים ללווי בוגר כדי להבין את המציאות והסביבה. התוצאה היא שהם אנרגטיים וחסרי סבלנות, גדלים בבית שבהם ההורים הם חסרי בטחון ונעזרים ביועצים מכל המינים: יועצי הנקה, ויועצי הרדמה, יועצי החתלה ויועצי גמילה וכל שם שתבחרו. בגיל שלשה חדשים שולחים אותם למשפחתון ורק בערב הם נפגשים עם הורים עייפים שחייבים לענות למיילים שהגיעו. כך הם מגיעים לבי"ס וכדי להרגיע אותם נותנים להם ריטלין. ומגיל 0 מתייגים את הילדים ו/או את הוריהם כחלק מקבוצת A או B או מדור ה X או דור ה Y. כך צומחים להם הלקוחות שיזדקקו לנו כדי לעשות סדר בבלגן שלהם.
מאחורי ההגדרה לקוח (או מטופל) עומדים המוני אנשים גדולים וקטנים השונים זה מזה: ילד חסר שקט שהוריו מתגרשים, או ההורים שדרכם נשברה, תלמיד שאינו מצליח ללמוד או תלמיד שמסתגר בגלל לחץ חברתי, מתבגר שנבוך בגלל מיניות שמניצה, או מבוגר שנפגע בזוגיות או במיניותו, בוגר שמתקשה לקשור ידידות, או מי שפוטר מעבודתו, או מי שחלה, מי שסובל מהפרעה נפשית על רקע אורגני, ועוד ועוד. המכנה המשותף לכולם - הם רוצים פתרון מהיר למצוקתם.
הם באים לטיפול נבוכים ומלאי חרדות, אינם יודעים מה לפניהם, הם משלמים במיטב כספם ומצפים לעזרה. הם מוצאים מגוון של מטפלים: פסיכולוגים או עובדים סוציאליים שיציעו להם טיפול בגישה דינמית, בגישה פסיכואנליטית, או , CBT בהתמחות קלינית, שיקומית, או חינוכית, ולידם נמצא מאמן אישי, או רוחני, או בודהיסטי, ויפסנה או כל סוג של פסאודו-התמחות ומתן עצות. והוא - המטופל - רק רוצה מטפל שיקשיב לו, שיבין את קשייו, שיעזור לו לעשות סדר, תוך זמן קצר ובעלות סבירה.
אין ספק, פסיכולוגים הם המתאימים ביותר לעזור לנזקקים לערוך סדר בנפשם המסוכסכת.
המטפלים-הפסיכולוגים מכשירים את עצמם במוסדות השכלה גבוהה, הם אנשים בעלי תואר MA שעבורו הם חקרו וכתבו תזה; ובנוסף, הם רוכשים ניסיון מעשי וחייבים בבחינת הסמכה. לכאורה הם המוכשרים ביותר לטפל בלקוח הפונה ומבקש את עזרתם.
בשוק העבודה נוצרה דילמה - ישנו ריבוי עצום של פסיכולוגים שאינם מוצאים מקומות להתמחות שתעניק להם רישיון עבודה, מול ריבוים העולה של המוסדות האקדמיים המכשירים פסיכולוגים, ומול מגבלות רגולטוריות ומחיר טיפול יקר עבור הנזקקים לטיפול. כך נוצרה דיכוטומיה כשמצד אחד יש ביקוש רב לטיפול ולעזרה נפשית, ומצד שני - ישנן מגבלות על ההיצע של הפסיכולוגים-המטפלים.
ברור שבתנאים כאלה השוק נפרץ ומתפתח היצע גדול של "יועצים" למיניהם, "קאוצ'רים" ושאר נותני עצות.
רעה חולה משמעותית מונחת במהותו של שוק ההכשרה המקצועית לפסיכולוגים. אומנם התרבו מקומות ההכשרה האקדמית וחל גידול במספר הפסיכולוגים המסיימים את חובותיהם האקדמיות, אבל לא נעשה חשבון נפש לגבי ההכשרה לסוג הטיפולים הנדרש כיום. הכותרת של מסלול לימוד מקצועי כ"חדש" או "עכשווי" - אינה ערובה לכך, משום שאנשי המקצוע המכשירים מטפלים - מקדשים את דרכי העבר, שעל ברכיהן הם צמחו ובזכותן הם בנו לעצמם שם, יוקרה ופרנסה. הארכת שנות הלימוד של הפסיכולוג מעבר למסלול האקדמי אל עבר בתי הספר לפסיכותרפיה למיניהם - היא צורת ניצול מעמדם של אנשים צעירים שרוצים להתמקצע ולהתפרנס, והבכירים בונים על גבם היכלות לידע העבר, ומכנים אותם כ'עדכון האחרון'. ניתן לומר, שהמטפלים הוותיקים, שמתקשים להסתגל לסוג הלקוחות החדש וצרכיו, נצמדים למסורות ישנות ומטפחים "כנסיה" המתבססת ומשמרת אייקונים שהיו פורצי דרך בזמנה - אך אין דמיון בין המקרים שטיפלו בהם בעבר לבין צרכי אנשי התקופה העכשווית.
על רקע המציאות הנפשית והחברתית שבה מתנהלים המטופל והפסיכולוג בזמננו, ברצוני להציע מחשבות, מתוך ניסיון ממושך ומתעדכן, איך ניתן להפוך את הטיפול הפסיכולוגי - רלוונטי למציאות זו:
א. מטופלי ההווה אינם מרוצים ומטפלי העתיד - אינם מצוידים, וחשוב לשמוע את קולם:
כאשר אנשי המקצוע שמכשירים את הדור המקצועי החדש סוגדים לאבות מן העבר ומקנים לפיהם מודלים ומושגים פסיכולוגיים שמנחים אותם (גם כשהם מדברים על 'חדש' ו'מחודש') - לא הופתעתי אבל הצטערתי כאשר צלצל אלי מטופל, גבר צעיר, בגלל הקשיים עם המטפלת שלו.
לבקשתי הציג עצמו כאדם עובד ובעל משפחה, כשבמבוכה סיפר שיש לו קשר לא טוב עם המטפלת שלו ופרט: אם הוא שואל אותה שאלה - היא עונה לו בשאלה בתור תשובה, או בהתחכמות; הוא מרגיש שהוא 'כמו עבודה' עבורה. הוא מרגיש שהיא מוכנה לוותר עליו כי שאלה אותו למה הוא בא, אבל הוא מרגיש שהוא לא ויתר (על הטיפול) כי כבר סיפר הרבה דברים אישיים שם. הוא סיים באמירה: "אטימות המטפל - איך לא תיפגע?", וחיפש דרך שלא תפגע בה אבל תעזור לה לשנות את דרכה אתו.
מטפלת זו מזכירה מטפלים צעירים אחרים שחשים שמציידים אותם מלכתחילה בדפוס אנכרוניסטי, שגוי, שמשאיר אותם אובדי-עצות ומקובעים מול המטופל, בעודם שוברים את הראש אתו כדי להיזכר מה הוא או היא אמורים להגיד. משפט מתנצל שניתן לשמוע מצידם הוא: "ככה לימדו אותי".
כך אמרה מטפלת צעירה שהסבירה איך למדה להעלים את עצמה ולענות למטופלים תשובות מתחמקות בסגנון "סיבות משפחתיות" ומשפטים 'מקצועיים' עמומים. מטפל שאביו נפטר שיתף את עמיתיו בהתלבטות מה לומר למטופלים שלו, ולבסוף אמר להם שיעדר מסיבות משפחתיות. כשחזר מן השבעה - המטופלים אמרו לו שהם משתתפים בצערו. מאיפה נודע לכם ?(על מות אבי המטפל, קבלתו של תואר או פרס, נישואיו או גירושיו) - מהעיתונות, מחברים, מהגוגל.
מכיוון שהחיים והטכנולוגיה השתנו אי אפשר להישאר דינוזאורים - מקובעים בהרגלי ובאבות העבר, וכך לחנך מטפלים צעירים. פסיכולוג כיום צריך להיות אדם פתוח וחושב, אדם שטיפל בקשייו הנפשיים ושמסוגל להכיל את קשיי המטופל, שהמטופל הוא אדם מעודכן, וצריך לכבדו ולדעת לנהל עמו דיאלוג בוגר בעבודת צוות .
ב. אינטגרטיביות בין הזרמים המתקיימת בשטח:
כיום מתקיימים בשטח חיבורים פרקטיים בין הזרמים הטיפוליים השונים, מעבר לתוויות המזהות גישה או זרם או אב מכונן (ויניקוט, ביון, קוהוט ואחרים). למשל, יש חיבורים בין CBT דור שלישי ופסיכותרפיה התייחסותית, בין מגע והתייחסותיות; בכל הענפים הטיפוליים חושבים או לפחות מנסים לחשוב במושגים דינמיים של העברה, העברה נגדית, המרחב הפוטנציאלי ועוד. מטפלים דינמיים ואפילו פסיכואנליטיקאים מאוגדים מתרכזים כשנדרש (ואולי לא מספיק) בפן ההתנהגותי בעבודה עם המטופל, ומתמחים לעיתים בביופידבק, בטכניקות ממוקדות בגוף ובטיפול בטראומה.
כשעבדתי עם קבוצת פסיכולוגים מחטיבות שונות, מבלי לדעת את השתייכותם, נוכחתי שאי אפשר היה לנחש אותה: הקשבה ראויה והתעניינות גויסו אצל נציגי כל החטיבות. הקושי לממש את ההקשבה למטופל פלוני התעורר מול הניסיון לזכור "מה אני אמור לעשות או להגיד לפי מי" (או איך ליישם תוצאות מחקרים המורים שחשוב להקשיב למטופל). בפועל, הדינמיים לימדו את ההתנהגותיים להתייחס להעברה, וההתנהגותיים לימדו איך להקשיב לגוף בניחותא דרך מיינדפולנס, והתמקדו בבעיה הגלויה כשהם מתייחסים יחד עם המטופל ליחסיו ולרגשותיו, באופן רלוונטי. לפיכך המלצתי היא שליבה טיפולית תשמש בסיס לכל לימוד פסיכולוגי בעל אוריינטציה מעשית.
ג. הליבה הטיפולית והליבה האישית:
הליבה הטיפולית הנדרשת כיום מפסיכולוג תתמקד בעבודת צוות עם המטופל, תוך אימון ביכולות הבאות:
- היכולת להקשיב למטופל, שהוא אדם אחר המביא עולם השונה מעולמו של המטפל. זוהי היכולת החשובה ביותר, כשהיא כוללת, כמובן, את היכולת להקשבה ובחינה עצמית שאינה מסתתרת אחרי תובנות, מטפורות ומושגים מוכנים מראש.
- היכולת לשיח בינאישי שהוא אותנטי וקונסטרוקטיבי כאחד עם המטופל, כצוות עבודה.
- היכולת להכיר במחויבות של המטפל כלפי הלקוח שלו. שהמטפל יוכל להתמקד במהות ובמטרות הטיפול עבור הלקוח/המטופל - כדי שהטיפול לא יהפוך לחיזור או להסתחבקות בעלמא; שהמטפל יוכל להביא ידע, מחשבות ותובנות ולזכור שהוא איש מקצוע, ולא מי שנגרר ומרצה.
את הליבה הטיפולית אני מציעה כבסיס למקצועות הטיפוליים.
כדאי שהליבה הטיפולית תהייה נבדלת מהתמחות בהשראה קלאסית ומהגות על טבע האדם, שתשמשנה כתחביב והעשרה למטפלים בלבד.
ליבה אישית היא קריטית לאנשים בעולמנו שבו הפרט הוא אדם מתוחכם ומתמצא, אבל מוצף כשהוא מתוקשר בלי הרף, עומד מול אי-ודאות ושינוי מתמיד - וזקוק לשיקול דעת סביר. הטיפול העכשווי מיועד לעזור לו לעשות סדר בעולמו, לנפות את השפעות העבר מלחצי ההווה, ואת המנטרות השגורות - מתחושתו האישית. נראה לי שהליבה הטיפולית היא התשובה לליבה האישית שנדרשת כיום.
אנשי המקצוע הצעירים מוזמנים לדרוש הכשרה רלוונטית למציאות, ולא להתפתות להיצע קאנוני שנראה יוקרתי אבל יכול להטות אותם מן הדרך.
טור זה נכתב בשיתוף עם בן-זוגי, הסוציולוג ד"ר זאב הירשפלד, שעוזר לי להתעדכן ברוח הזמן.
