אדם וגופו בחדר הטיפול
ד"ר ניצה ירום | 30/10/2017 | הרשמו כמנויים
אדם וגופו בחדר הטיפול
אפשרי שהמטפל כמארח בחדר הטיפול הוא מארח מדור עבר: האורחים לא זזים ולא מזיזים. מטופל שמזיז שעון שבחדר כדי שגם הוא יראה מה השעה – נחשב למי שסובייקטיביות-המטפל צריכה 'לארגן אותו'. על מטופל שקם מדי פעם בשעה הטיפולית מסיבה רפואית סיפר בסדנא מטפל בתחילת הדרך – שהוא התרומם יחד אתו, כי "לא לימדו אותי מה לעשות במצבים כאלה".
התנועה (העצורה) היא היבט של נוכחות גופנית בחדר הטיפול שהפעם ברצוני להתעכב עליה. לנוכחות הגופנית בחיי אדם ובמרחב הטיפולי יש פנים רבות. לאחרונה חודרת מודעות המטפלים לחשיבות ההכרה ב'גוף', ומכיוון שזהו עיסוקי שנים רבות, ברצוני לסייע לתהליך זה. נעשה דרך זו תוך התבוננות חטופה בשני מוקדים: בתחושה והתנועה בחדר הטיפול ובמטופל המוגבל והחולה בחדר הטיפול.
א. התחושה והתנועה בחדר הטיפול:
מכיוון שהתוודענו אל התנועה העצורה בחדר הטיפול כבר בפתיח, אאיר עתה את המבט והניראות ההדדית בין 2 הנוכחים בחדר הטיפול. ניראות היא עניין בעייתי למטפלים ולמטפלות. ההרגל להשאיר את גופו של המטפל מאחורי הספה הוטמע בתרבות הטיפולית, כך שעד היום 'סיפורי ניראות' הם עניין בעייתי לרוב המטפלים – רואים אותם! מטפלת בסדנא סיפרה שהיא מצאה עצמה ממהרת בנהיגתה להגיע בזמן לשעה הטיפולית שלה, ולפתע היא רואה את המטפלת שלה נוסעת לצידה, ומסבה את ראשה כדי שהיא לא תראה אותה. "מה לעשות?" שאלה המטופלת/המטפלת בייאושה. מטפלות צעירות מתייסרות כשמטופלים גברים בגילים שונים מתייחסים לניראות שלהן: "את יפה" אמר מטופל איש מקצוע ותיק למטפלת הצעירה ונבוכה שלו, "את בטח לא היית שמה עלי" יאמר מטופל צעיר יותר. מטפל ותיק שמטופלת צעירה החמיאה לו על המראה שלו, אמר:"כבר חשבתי שגמרתי עם זה ואפשר לנוח", ומסתבר שלא.
הניראות היא חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו, וצריך להתרגל אליה. אי אפשר להעלים אותה. גם מטופל של קרנברג הקלסי ששכב על הספה – הבחין בצבע הגרביים של קרנברג והגיב על כך. לגבי המטפלות הצעירות והיפות צריך היה בסדנאות ובהדרכות לחזק את ביטחונן שהן אינן 'בלתי מקצועיות' כשרואים אותן ומגיבים. שלפעמים מטופלים גברים יכולים דרך הראייה שלהם - לנסות לתרגל לעצמם יכולת וכוח, כשעצם המצב הטיפולי נדמה להם כמקטין אותם. אצל המטפל הוותיק, למשל, ניתן היה לעזור לו לעזור למטופלת הצעירה שלו לתרגל את הנשיות המנצה שלה, מבלי שיהיה ביניהם פיתוי בפועל. המרחק בין שני המצבים נטוע במודעות המטפל.
מטפלת ותיקה הייתה צריכה להתמודד עם האתגרים שהציבה לה מטופלת מתבגרת תוקפנית ובודקת גבולות – שבתקופת הטיפול הראשונה כל הזמן הגיבה לסימני הגיל של המטפלת שלה, "הזקנה". המטפלת האמיצה הזו התגייסה דרך "שריון" שאימצה לעצמה כדבריה – שפירושו היה שהיא לא נותנת לרגישות הנרקיסיסטית הנשית שלה להשתלט אליה, כשהנערה הזו זקוקה לעזרה ובודקת אם היא תשרוד אתה, כשאחרים הכזיבו אותה.
אעבור מתחנת הניראות לתחנת הקול והשמע. כששאלתי בסדנא באחד מבתי הספר לפסיכותרפיה מהם הקולות הכי מקשים בחדר הטיפול, עלתה פה אחד התשובה:" שאלות אישיות!" מטופל שסבל מפיברומיאלגיה רצה לדעת אם המטופלת הצעירה שלו התוודעה לחולי. היא התפתלה וענתה לו באופן ראוי. בסדנא היא רצתה לדעת אם נהגה כשורה. הרגיעה אותה הידיעה שהשאלה של המטופל הייתה לגיטימית ושהיא הגיבה באופן מכבד; "אתם לא יודעים כמה עזרתם לי", היא אמרה בתום המפגש.
עלי לציין שעניין השאלות האישיות כ'מיטרד הצלילי' המרכזי בחדר הטיפול ממשיך לעלות, למרות שהזמן והדיון הפומבי מתקדמים. "ככה לימדו אותי" – יאמרו מטפלים צעירים, שזה עתה יצאו ממערכות החינוך הטיפולי – לא לענות, לעטות שריון שנראה כך: מחזירים שאלה בשאלה או נותנים פירוש. מנקודת המבט של המטופל, ההתמודדות הצלילית הזו מצד המטפלים נחווית כפעולה פוגענית לגביו - מתעלמים משאלתו, עושים לו תרגילים כלשהם. "עזרו לי!" – נשמע מדי פעם קולו של מטופל שפוגש את 'המנגינה הפסיכולוגית' החוזרת על עצמה, אך המנותקת ממנו.
ב. המטופל המוגבל והחולי בחדר הטיפול:
נתמקד עתה בהתנסות בשניים במגבלה גופנית ובחולי של מטופל – כפי שהם נוכחים בחדר הטיפול, בחוויה ובתחושה של שני המשתתפים. הצגנו קודם את המטופל שהיה צריך מסיבה רפואית להתרומם מדי פעם בחדר הטיפול, והמטפל הנבוך שקם אתו, מכיוון שלא ידע כיצד לנהוג במצב שכזה, והביא קושי זה להדרכה. הבאנו את המטפלת הצעירה שהמטופל המבוגר יותר שלה היה חולה בפיברומיאלגיה, ובטויי הכאב שלו בחדר הטיפול היו עניין שהם היו צריכים לתת עליו את הדעת.
בפורומים אחרים שבהם עלתה סוגיית הפיברומיאלגיה – עלו העניינים הבאים: מטופלת צעירה לימדה את המטפלת שלה (והתמודדה כך מול אמה) שהכאב שהיא חשה (במחלה זו) הוא הכאב שלה! אף אחד לא יגיד לה יותר מה שטויות ומה לא. הכאב הפיזי סימן עבורה את האינדווידואציה שלה בייחסי התלות שהכירה. באופן כללי, ההתייחסות לכאב בסקלה שבין הגופני לנפשי, בייחוד בישומו לנסיבות בחיי המטופל – מאד עזרו במסע המשותף. חוסר האונים שהמטפלים חשו מול הכאב הגופני ששרר בחדר והשאיר אותם כביכול ללא ציוד מקצועי – הצטמצם כאשר הם יכלו לחשוב על חווית הכאב ולמולל אותה.
מטפלת שעבדה במרפאת סוכרת נעורים סיפרה שכל פעם שהגיע נער חדש אליה למפגש ראשון, היא חשה רעב. בסדנא ניתן היה להתייחס לתחושת הרעב שלה במושגים הבאים: דרך הרעב שלה היא חשה חווייתית את המשמעות ההכרח שהנער הזה עומד לפניו – להגביל את המזונות שלו מעתה ואילך. מרגישים כך כשפעולות טבעיות כמו אכילה ותנועה – הופכות למוגבלות ומגבילות. דרך תחושת הרעב שלה, המטפלת ממרפאת הסוכרת הבינה שהיא שמחה (לא במודע) על החירות שלה לאכול והתעצבה על מה שנגזר מעתה על המטופל הצעיר שלה. גם מטפלות שעבדו עם נשים שטופלו בגלל הפרעות אכילה – בהשמנת יתר או באחרות – ספרו שלפני הפגישה הן הרגישו צורך לאכול. במפגש ההדרכה המסוים עלה הצורך שלהן להרגיש 'בעלות נפח' מול התקפות המטופלות באותה תקופה – שהן לא מבינות אותן, שלהן אין בעיות משקל.
בחרתי להתמקד הפעם בבעיות הקשורות בתנועה, בכאב וברעב ושומן, וניתן היה כמובן להרחיב את היריעה לקשיים בנשימה, ביציבה מול כאבי גב, ובמגוון חוליים שמטפלים פוגשים בחדר הטיפול הפרטי והציבורי, אצל המטופל ואצל עצמם. אלא שבכוונתי לאפשר הפעם את סימונו של כוון נדרש. הנטייה האינטגרטיבית המסתמנת כיום נותנת מענה פרקטי לקשיים הרפואיים שהפסיכולוג פוגש, אבל על החוויה, ההבנה והקשר – אי אפשר לוותר.
בנוסף לכך, זכה נושא 'הגוף' בתרבות הטיפולית העכשווית לקישוטים מרובים, שאולי מיותרים לעניין עצמו: מעטירים אותו באסמכתאות מן הספרות הפסיכואנליטית הקלאסית או מן הספרות העולמית והתרבות העממית, ובשפע של מטפורות המככבות בדיון המקצועי העכשווי: ל'צרימות בחייך', ל'ריקוד ביניכם', ש'שמטת אותה', ועוד ועוד - וחבל. כי הפן הגופני של כולנו – בבריאות ובחולי – הוא בלתי נפרד ממי שאנחנו, אין צורך להעצים או לפייט אותו. אפשר פשוט להודות בו, להתחבר אליו, להיות קשוב לו ולעבוד אתו בידידותיות ובכבוד למטופל ולעצמנו.
