"ככה לימדו אותי"
ד"ר ניצה ירום | 10/11/2016 | הרשמו כמנויים
"ככה לימדו אותי" אמרה מטפלת צעירה, והתכוונה שלימדו אותה להסתיר את עצמיותה, להציג פאסון מקצועי, לכסות צדדים אישיים שלה ושל חייה.
מסתבר שעל פי הכשרתם, מטפלים הרוצים להציג פרסונה מקצועית לפי הכללים - יימצאו עצמם אומרים:"קרה משהו בחיי הפרטיים/המשפחתיים", או, "המשפחה שלי היא מורכבת", מתוך אמונה שהם נוהגים באופן מקצועי כי ככה לימדו אותם, ולא משהו ספציפי. כלומר, המטפל לומד שהמקצועיות שלו מותנית ביכולתו להציג מצגת שווא של עצמו, ולא להתמודד עם קשר רב-גילי, בין המינים, ורב-תרבותי - בלעדיה. לא ייפלא, אם כן, שנשמע קולה של מטפלת מנוסה, שחשפה בפרטיות :"'עבדתי' על כל המטפלים שלי". זהו גילוי מצמרר כי, בסופו של דבר, על מי שאנו 'עובדים' זה על עצמנו.
*
מהותו של כל קשר, כולל קשר טיפולי, צריכה להיות מבוססת על היכולת להיות אמיתי ושיכירו אותך – זה האלמנט המכונן אמון, מאפשר בחינה עצמית ומרפא. היכולת לפתיחות היא אלמנט מהותי לקשר, לא טכניקה יזומה. הרבה זמן עבר וספרות רבה נכתבה מאז שנתגלתה ההעברה הנגדית (ראה מאמרה ההיסטורי של פולה היימן על ההעברה הנגדית, 1950), שבמסגרתה מטפלים לקחו על עצמם להיות כנים באשר לרגשות הרלבנטיים למצב טיפולי נתון - להגיד את האמת למטופל על משהו שהם מרגישים כאן ועכשיו. אבל מסתבר שהיכולת הבסיסית מצד מטפלים לשתף את המטופל בעובדות אישיות פשוטות, מקושי להפעיל סמרטפון (בדומה למטופלת) ועד למצבי הורות, זוגיות או חולי ומצוקה - עדיין מרוסנת.
חשוב לי לומר שהפתיחות האישית או השיתוף הטיפולי שבהם אנו דנים - אין פירושם גילוי אישי באופן ששם את הצרכים של המטפל במוקד הטיפול של המטופל. מטפלים מבינים את אחריותם ותפקידם. אלא שיכולת בסיסית להתבונן פנימה ולשתף מתוך התחשבות היא פן טבעי של יחסים. ההתבוננות הפנימית והיכולת להתחלק בה, לפי הנסיבות, היא המאפשרת למטפל להתייחס למטופל - להקשיב לו, להבין או להתקשות להבין את עולמו. על בסיס זה מציגים בפניו אלטרנטיבות שיכולות להעניק משמעות חדשה לתחושות ולהגנות שלו. ככה מלווים באופן אמין אדם במצוקה המחפש את דרכו.
אבל כשמלמדים לפתח 'פרסונה מקצועית', שיכולה לקשט עצמה בסממנים אישיים - היא נועדה בעצם להסתיר את המטפל מעצמו. צריך ללמד מטפלים לפתח את היכולת להכיר בהיבטים אנושיים שלהם ולשתף את המטופל, לפי הנסיבות. התייחסות עצמית טבעית ורלוונטית תעיד על התבוננות פנימית וקבלת העולם האישי כחלק בלתי נפרד מקשר משמעותי, הדורש יושרה. המטפל שמלמדים אותו להסתיר או לשקר - בהתנהגותו מלמד את המטופל שלו שככה צריך לנהוג בחיים הפרטיים, ושהשיח הטיפולי של פני השטח הוא העמדת פנים ומניירה. גם כאשר מאמצים טכניקות של חשיפה עצמית – בכל זאת יוותר מאחוריהן מטפל הנוקט בטכניקה, במקום אדם שאמון ביחסים. ניתן לומר שטכניקות מקצועיות, מהעברה נגדית ואילך, שממליצות על פתיחות נקודתית-טכנית, יכולות עדיין להשאיר את המטפל כאדם חסום.
*
האפשרות שהמטפל המאומן לפתיחות טכנית - יישאר חסום כאדם שלם, בפני המטופל ובפני עצמו, היא בבואה לאדם של תקופתנו. מדובר באיש התקופה, החושף עצמו ברשתות החברתיות, קורא 'חברים' לאנשים שאף פעם לא ראה, מספר את טראומות חייו בפני אולמות מלאים – אבל ירגיש ריק ואבוד בחשיבה פשוטה על עצמו, רגשותיו, יחסיו עם הקרובים לו. "אני עייף", "אני שחוק", "אני מת ל..." - אלה יכולים להיות רגשות ותחושות שהעלאתם בפומבי ברשת תביא להזדהות מצד רבים. אלא שזו היא הקלה נקודתית, שאינה מבריאה את היכולת האישית להתבונן בעייפות, בשחיקה ובנסיבות החיים האישיים. מדובר ביכולת לחבר רגש גלוי נקודתי – לאדם השלם, בין אם הוא מטפל או מטופל.
ניתן לומר שלמרות הזמן שעבר מאז ראשית ימי הטיפול, כשהמטפל ישב מאחורי ראשו של המטופל כדי לא להפריע לתהליך 'האובייקטיבי' של הטיפול, ולמרות שרוח תקופתנו מביאה אנשים לחשוף את עצמם – בכל זאת, רגשות אישיים נחווים בעצם כמשהו דוחה או מפריע ל'סבבה'. גם כיום מטפלים ומטופלים יחושו שצריך להיאחז בשברירים מרגשים לכאורה או במשהו מסודר, נשגב, 'סקסי', קולקטיבי, במושגים או מטפורות 'מעוררי השראה'. אלא שהקשר האנושי, לא כציטטה של מישהו חשוב אלא כמרכיב חי ומעורר אימון ביחסים בין אנשים - הוא מה שאנו אמורים להיות אמונים עליו, ולהתחיל מהקשבה מכבדת לעצמנו.
