'ריאליטי' והפין המואדר שעדיין מנצח בפסיכולוגיה הנשית
ד"ר ניצה ירום | 24/1/2010 | הרשמו כמנויים
אם מישהו היה אומר לי שאצפה בתוכנית 'הישרדות' וגם אכתוב עליה בטור שלי, הייתי בטוחה שאין לכך שום סיכוי, אבל שניהם קרו. מצאתי עצמי צופה בה והגמר שלה הותיר אותי עם הרגשה קשה שלא הרפתה ממני במשך ימים אחדים – כיצד נשים במציאות של ימינו עדיין מתמסרות ל'פנטזיה' של הגאולה על ידי הגבר, עד כמה קל לתפעל אותן להתמסרות הזו ועד כמה קשה להן לקחת בעלות על הישגיהן.
בתוכנית השתתפה אישה שהייתה השורדת הראויה. לא רק שהייתה מבוגרת מן האחרים, היא עמדה בכל המשימות הפיזיות, הפסיכולוגיות והחברתיות באופן מרשים והגיעה לגמר בזכות הישגיה ולא על ידי 'קומבינות'. אבל אף אחד מן המושבעים – גברים ונשים, שבידיהם הייתה ההחלטה לגבי הזוכה ואשר נשרו מן התחרות במהלכה - לא פרגן לה, לא העריך את ההישגים הגופניים והחברתיים שהפגינה, ולא בחר בה.
כשהנשים בקרב המושבעים נשאו את דבריהן שהבהירו את שיקולי הבחירה שלהן, הן באו בטענות לגברים שלא 'עמדו בבריתות' שלהם – שלא הגנו עליהן. אף אחת לא העלתה בדעתה שמשהו בתפקוד שלה יכול היה להביא אותה לזכות. בעיניהן התנאי שלהן לזכות היה מותנה בגבר. למרות החרות והאקטיביות של נשים בתקופתנו – 'מנצחת' שוב הפסיכולוגיה הנשית של פסיביות.
אז איך זה שנשים צעירות, אמביציוזיות, מוכנות למאמץ ולחשיפה, תולות עדיין את הישגיהן רק בבריתות עם הגברים. איך זה שהן לא חושבות מה הן היו יכולות לעשות אחרת כדי לנצח? איך זה שהן לא יכלו להעריך את הישגיה של בת מינן ורק ירו אש לעברה? בעוד שהגברים הפגינו 'ברית גברית', הנשים חיזרו אחרי הגברים כדי שיתנו להן חסות, ולא יכלו להתארגן.
על מה מדובר? האם, בכל זאת "אנטומיה היא הגורל", כפי שגרס פרויד? האם ההעברה הבין-דורית מאמהות לבנותיהן מצליחה להנציח את הגורל הנשי כקורבני-מזוכיסטי, האם הדימוי של הגבר כמואדר או כמושפל הוא האלטרנטיבה היחידה, האם לא נתחמק מן העמדה של 'שולט-נשלט' ביחסים בין המינים?
נראה שהתיזה של פרויד, שהאישה חסרת הפין, תחפש השלמה ופיצוי דרך הבן והבעל – פין תחליפי, שרירה וקיימת. ואילו ההתקפות מצד התיאוריה הפמיניסטית להוכיח שהאישה איננה 'פין חסר', שיש לה פסיכולוגיה משל עצמה – רק נגעו אולי בשוליים אך לא בליבה של הפסיכולוגיה הנשית. ניתן לומר שהמהפכה הפמיניסטית 'פספסה', ושבמרחב הציבורי העצמה נשית לא מוכיחה את עצמה, שהנשים ממשיכות לחוש 'נשים קטנות'. אולי ישנן מנהיגות מן השורה הראשונה, אבל האישה הרגילה עדיין חשה עצמה כחסרה וכמי שיכולה להגיע להישגים רק דרך הגבר.
לדעתי, קיימת האפשרות להכרה בסובייקטיביות הנשית והגברית של עצמי ושל הזולת כאחת. נשים וגברים יכולים וצריכים כיום להכיר ביכולת ובערך שלהם ושל בני המין האחר ובתלות ההדדית ביניהם ללא התבטלות או ביטול, וחשוב שהפוליטיקה הנשית-פמיניסטית תחשוב מחדש איפה היא טעתה.