קלאסיקה, אתגר והתחדשות: לנער שמרנות מפסיכותרפיה
ד"ר ניצה ירום | 26/1/2016 | הרשמו כמנויים
קלאסיקה, אתגר והתחדשות: לנער שמרנות מפסיכותרפיה
במציאות הטיפולית של זמננו דרושה רוח הולמת שתצייד את המטפלים העומדים כיום מול מצוקתם של מטופלים הפונים אליהם לעזרה, שאינה מקובעת בדרכי העבר שהשתנו. סוגיות 'קלאסיות' המוטמעות בדרכי הכשרתם של מטפלים יכולות להזין אבל בעיקר לדכא אתגר והתחדשות כביטוי לרוח עכשווית אנושית ובוחנת.
אני נמנית עם זקני המטפלים בארץ ופעילה עדיין, זכיתי במהלך שנים רבות לשלוט בקלאסיקה הטיפולית-פסיכואנליטית, בחנתי אתגרים והתחדשות בשטח ופרסמתי עד היום 8 ספרים טיפוליים-פסיכואנליטיים. לפיכך הצעתי ליוזמי הכנס 'קלאסיקה, אתגר והתחדשות' שהתקיים לאחרונה לשאת את הרצאת הפתיחה או הסיום לכנס זה. תשובתם הייתה שיש להם התחייבויות קודמות. עניין 'ההתחייבויות הקודמות' מוכר לי אך נראה כמעגן את השמרנות בפסיכותרפיה ובעיקר כמתנגש באתגר וההתחדשות הדרושים כיום כדי לנער אותה. לשם כך החלטתי להעלות את רוח הדברים - בפני ציבור המטפלים הרחב.
מהי התחדשות בטיפול?
תכליתה של הפסיכותרפיה היא לשים במרכז את האדם - המטופל העכשווי - ולסייע לו במצוקתו. הדיון המקצועי צריך להתחיל באדם הנוכחי הזה - בצרכיו, רגשותיו וסביבתו, ולהתאים מושגים תיאורטיים במידה הנדרשת לנגישות אליו. אלא נראה שרווחת הנטייה להפגין את התיאוריה, הקלאסיקה, בעזרת פכים מחייו של מטופל פלוני ומחיי הטיפול; בהצגות הקליניות המטופל הוא לרוב מי שמדגים קלאסיקה ולא מי שהקלאסיקה מתאימה עצמה אליו. חשוב, אם כן, להבליט את העובדה שכשמדובר על התחדשות בהגות טיפולית דינמית-פסיכואנליטית - הנטייה הינה בעצם לחזור לעבר. לפני שאדגים תהליך זה אציין שכל דיסציפלינה, כולל חקר ההיסטוריה, מנסה להבין את נקודת המבט של ההווה כדי להתמודד עם העתיד, חוץ מאשר דתות אשר 'מתחדשות' דרך חזרה מחודשת אל האבות, כהוכחה להיותן 'הדת האמיתית'. במקביל, נאמנותם של חברים לארגונים שלהם משמרת אידיאולוגיות קיימות, גם כאשר הן מוצגות כחדישות.
ברצוני להדגים בקצרה את התנועה אל העבר דרך התפתחותו ההיסטורית של הזרם התייחסותי, כהדגמה לתהליך רחב יותר. הזרם ההתייחסותי יצא לדרך לפני עשרים וחמש שנה, בראשית שנות התשעים של המאה העשרים – כאתגר ובלעומתיות מול התיאוריה והפרקטיקה הנקוטה בפסיכואנליזה: בעיקר בהדגשת מקום הסובייקט, הסובייקטיביות והבין-סובייקטיביות מול תפיסת המטפל כאובייקט למטופל, וקריאה לוויתור על המטא-פסיכולוגיה (מושגי היצר והאני) כבלתי חווייתית במפגש הטיפולי. אחרי לא יותר מ-25 שנה, דווקא הדור הצעיר של זרם זה מגלה את הנציגים הבריטיים של 'יחסי-אובייקט' (של שנות השישים של המאה העשרים) ומתכופף אליהם. בפועל, צריך היה להזין תובנות שניתן לשאול מנציגי גישות 'יחסי-האובייקט' - לתוך המפגש הבין-סובייקטיבי העכשווי. למשל, דיון עכשווי החוזר להתמקד ביחסי אם-ילד (או 'בגוף האם') - היה צריך לכלול באופן טבעי גם את גוף האב הזמין כיום בגידול ילדים. המפגש עם הגוף בטיפול אכן זוכה לתשומת לב גוברת, אלא שהמטא-פסיכולוגיה שנדחתה כביכול בתחילת הדרך - קיבלה פנים חדשות, הכוללות התייחסויות אל הגוף דרך מושגים מטפוריים חדשים לבקרים והתאהבות כללית במטפורות. ניתן לומר שמה שמתחדש בפסיכואנליזה הוא לא פעם המטפורות, בעוד שמה שצריך להתחדש ולהתעדכן היא רוח המטפל.
נכון הוא שהתחדשויות ניכרות כיום בהתארגנויות ספונטניות בתוך ובין ארגונים טיפוליים: כשהמחשבה ההתייחסותית מתקבלת בפסיכותרפיה הגופנית ולהפך, כשסמינרים בני שבוע על ויניקוט וביון הופכים לאפשריים בהכשרה כללית וכחלק מבלוי מקצועי המעורב בהשתלמות. בכל הדיסציפלינות הטיפוליות וההגותיות חשיבה פסיכואנליטית מופנמת, בין אם כיסוד מזין ומפתח ובין אם כיסוד החוזר על עצמו ומתיימר להסביר משהו חדש. הרכבים ובריתות הדדיות קורים במציאות, כשמחפשים, ובצדק, פתרונות ופרנסות.
כולם מסכימים שאנו מתחדשים כדי לעשות את מה שטוב למטופל. ואכן, אנשי תקשורת שונים מודים כיום בפומבי בערך הטיפול שלהם עבורם, הם משבחים אותו. אושרת קוטלר שבחה את האנליזה של 5 פעמים בשבוע במשך 10 שנים במחיר של 500 שקל לפגישה. לעומת זאת, רופאי משפחה המפנים כיום מטופלים למטפלים במסגרת הרפורמה לבריאות הנפש יועצים להם לחפש מטפלים ב- CBT - כנראה כדי להימנע משתיקות ומתהליך טיפולי שנראה פרוץ. טוב שמטופלים משבחים את הטיפול שעברו ומודיעים על כך בפומבי, זהו פידבק מקצועי חשוב. אלא כשמדובר בהשקעה ובהוצאה כספית מהסוג שקוטלר מתארת – ניתן לחשוב שהשבח משמש גם להקטנת הדיסוננס שבהשקעה המוגזמת ביותר שנדרשה ממנה. ואילו הפנייה הלעומתית של רופאי המשפחה היא ניסיון להיאחז במשהו 'שנראה חדיש', למרות שהוא קיים מזמן, ניזון גם הוא מהשראות פסיכואנליטיות ויכול גם להזיק כשמטפל שמבטיח להעניק טיפול קצר וממוקד ומוכשר לכך – מבלה עם מטופל בעל אישיות מורכבת שנים רבות.
מהו אתגר בטיפול?
משתתף בכנס מקצועי הגיב מן הקהל: "למה אתם היום קוראים אתגר?" כשמדבריו אפשר היה להבין שבעיניו לראות כיום כ'אתגר' למשל, את הפיתוח שויניקוט הציב לפרויד או חשיפה מחודשת של ביון - זה מגוחך ואנכרוניסטי. הערתו יכולה, לטעמי, לחול על ניסיון עכשווי להשקיע בביון ולראות את ה'יסודות ההתייחסותיים' שלו כאשר 'מרכיב אלפא' ייתפס לא בהכרח כמחשבה וידע מקצועי, אלא כידע חוויתי-גולמי שהמטפל מציע למטופל השקוע בחוויות ראשוניות, חושיות, לא ממוללות שלו –'בביתא' שלו.
אם נלך, אם כן, עם רוחו של המשתתף מן הקהל שהקשה למה בדיוק אנו קוראים היום 'אתגר', הרי שרצוי שנמנע מלהעביר את זמננו בפרשנויות תלמודיות למשנת האבות ונשקיע בשיח יותר פשוט ומשוחרר. נשקיע בשיח שמניח הבנה של 'הביתא' ו'האלפא', אבל לא מחייב פיתוחים פילוסופיים מסובכים כדי להתיר למטפל להציע למטופל משהו תחושתי, ספונטני ואפילו משהו מחשבתי-מקצועי, כשהמטופל מרגיש משהו עמום – שהוא קצר נשימה או שהוא רואה לפניו רק ערפל בנקודת זמן מסוימת. המטפל כיום ישתתף בתחושות וישתף בהבנות כחובתו הטיפולית, לא כתוצאה של הגות עמוקה ברוח האבות כאתגר.
מהי קלאסיקה בטיפול?
במילון 'אבן שושן' מוגדר המושג 'קלסי' כמשהו שהוא ממדרגה עליונה, מעולה, שיש בו כדי לשמש דוגמה ומופת. ברוח הנאמר, ברצוני לבחון מה דינו של 'הקלסי' ו'הקלאסיקה' ביישומים הטיפוליים מן השטח בתקופתנו: האם רעיונות שהועלו על ידי אבות הפסיכואנליזה כפרויד, ויניקוט, ביון ואחרים במהלך למעלה ממאה שנה - מתאימים כלשונם למציאות החדשה, שבה משפיעות הטכנולוגיה ותרבות של שקיפות והדדיות ביחסים על התודעה, על מבנה המשפחה ועל יחסים בין המטפל והמטופל. אפשרי ש- 'קלאסיקה' הפכה להיות מושג המציין השתייכות קבוצתית-מקצועית מסוימת או הזדהות אתה כאליטיסטית לכאורה, ולא בהכרח רוח המשרתת את מטופלי ומטפלי ההווה.
רצוי שהשימוש בקלאסיקה יישמר, מעל הכל, את האפשרות לתפיסה אנושית שיש בה מורכבות כשמקורה הוא בהתבוננות פנימית ובכבוד למטופל. בפועל, כשמדובר בהוראת 'הקלאסיקה' - נוטים מורי מקצוע יישומי כלשהו ללמד מה שהם יודעים כבר, כך שפרנסה והשתייכות מזינות את שימור 'הקלאסיקה' ואף את המצאתה כ'התחדשות'. הוגים פסיכואנליטיים מן העבר זוכים לתחייה רבתי, גם כשברור שהמטופלים שלהם היו אנשים אחרים לגמרי ממטופלי ההווה והנחות-היסוד שלהם תאמו מודלים מדעיים וחברתיים של פעם. יתרה מזאת, צצים 'קלאסיקונים' חדשים לבקרים: כיום האמרה שפלוני או פלונית 'הולכים לקבוצת מלצר' אמורה להצביע על כך שהם הכי מעודכנים שיש. את העניין הזה חשוב שנבדוק.
קבוצות מלצר: דונלד מלצר השתייך לקבוצת יחסי האובייקט הבריטיים מן הזרם הקלייניאני, ספרו SEXUAL STATES OF MIND ראה אור בשנת 1973. כתיבתו על המיניות האנושית הרחיבה את שפת היצר של פרויד לשפת האני ושפת יחסי האובייקט, והייתה מאתגרת לזמנה (דרך הצגת המשיכה לגוף האם), במיוחד בתרבות הפסיכואנליטית האנגלית שצמצמה את ההתייחסות למיניות, כשבתרבויות פסיכואנליטיות אחרות התייחסו אליה. אלא שמטפלים עכשוויים נמנעים בדרך כלל מהתייחסות למיניות בטיפול, (כשחסרה התייחסות לנושא זה בכל בתי הספר לפסיכותרפיה), והדיון במיניות כמשיכה לגוף האם דורש תחכום בלתי רגיל מצד המטפל כדי שהנושא יהיה מיושם בשעה טיפולית רגילה כיום.
יתרה מזאת, כל קריאת טקסט משנות השישים והשבעים של המאה העשרים כלשונה דורשת כניסה לעולם מושגים מן העבר ולאורחות חיים שתאמו אותו – בין אם מדובר בלונדון של השנים ההן או אפילו במטופלים בלונדון כיום (בפסיכואנליזה או מחוצה לה). כשניסיתי ללמד כלשונם טקסטים מסוג זה בתקופה מאוחרת יותר, כאשר אני עצמי הייתי כבר ביקורתית ולא חסידה נוהה – מצאתי קושי רב בכך: להסביר לקבוצת הדרכה את מערכת המושגים של פסיכולוגית האני ויחסי האובייקט ששרתה למשל, את היינריך ראקר ('העברה והעברה נגדית', 1968/2010) - כדי להנגיש, בסופו של דבר, את המושגים החשובים שלו של 'העברה נגדית משתתפת' ו'העברה נגדית משלימה'. מצאתי שהיה בכך בזבוז רב, כשבדלת נקשו ילדים והורים שהיו זקוקים למענה עכשווי. הוא הדין בקבוצת הדרכה במסגרת רפואית, כאשר אנשי המקצוע רצו דרך מסדרונות ארוכים כדי להגיע להדרכה והתפנו בקושי מלחצים מערכתיים: היה קשה להעניק קונטקסט כיצד ל'הגיע למטופל שקשה להגיע אליו' (ע"פ בטי ג'וזף, 1989) או למושגים אחרים שמישהו מהמשתתפים הציע. פעמים רבות אנשי המקצוע יודעים לצטט אבל מתקשים לענות לשאלה:"אז מה עושים עם זה?".
למה, בכל זאת, ישנה 'התחדשות' בצורת קריאה דתית כמעט בביון או 'גילויו' של מלצר הנעלם? – נראה שכך הופכת השתייכות מקצועית למוקד ומקור ליוקרה ולפרנסה, ובכך אי אפשר לזלזל. יתרה מזאת, אי אפשר לוותר לגמרי על רוח האבות, אלא שהיא צריכה לשרת אותנו כהשראה ולא כמקור לציות. מטפל צריך מקורות הכוונה והדרכה, אלא שהבחינה האישית, ההתאמה העניינית והשכל הישר חייבים להתוות את דרך הטיפול.
לסיכום: בהצגת הדברים מעל במה זו חשוב היה להבהיר שהעבר אינו יכול להיות מדריך להווה ולעתיד - הוא יכול להיות רק מקור השראה לאדם-למטפל שמפתח בעצמו שיקול דעת, את היכולת לחשוב ולבחון את עצמו, רגשותיו והבנותיו, את היכולת לתקשר עם אחר שאיתו הוא יבנה יחסי אמון. ביחסי מטפלים ותיקים ומטפלים צעירים נראה לי שהצעירים המעורים בהוויה העכשווית יכולים להוביל את הדרך, אלא שעל הותיקים להתחדש אתם מבלי לגלוש לאידיאליזציית הנעורים, ועל הצעירים להיזהר מלהתבשם בשיווק ששוכח שטיפול בזולת כרוך באחריות.
