חלומות מרחוק
פרופ. עמיה ליבליך | 19/2/2017 | הרשמו כמנויים
כולם אמרו לי שאני האחרונה שעוד לא צפתה בסרט המצליח לה-לה-לנד, ולכן, למרות רתיעתי ממיוזקאל'ס הגעתי לאולם הקולנוע סוף סוף, באחד מערבי הגשם בחוץ, וגיליתי כי לא הייתי ממש האחרונה...
צדקו חבריי: הסרט הצבעוני והמוזיקאלי הזה מספק שעתיים של הנאה. הוא נועד להיות קלישאה, ואכן הוא מצליח. המסר כל כך אמריקני: אחוז בחלומך ובסוף הוא יתגשם. יש בו גם שיר לא רע בזכות האומץ והמאבק, על החולמים, הדבקים בחזון האישי שלהם למרות הכל. הגיבורה רוצה להיות שחקנית בקולנע, ובסוף היא אכן נעשית כזו (למרות שבעיני לא היה בה היופי או הכאריזמה האופייניים לכוכבים). הגיבור חולם על מועדון ג'אז משלו, בו ינגן על הפסנתר כלבבו, ובאמת הוא מגשים את החלום. אבל החלום סדוק, ואולי זהו שבר יותר מסדק, שכן בעלילת הסרט האהבה נפלה קרבן להגשמה העצמית. במילים אחרות – כל אחד הגשים את המשאלות שלו והצליח, אך לא יחד.
הזדהיתי עם כמה מהתימות, עם הרעיון התמים שחייבים להשקיע הכל בהגשמת חלומות, להתמיד ו'לא להתייאש כלל', ואני מכירה מקרוב לפחות איש אחד שמתאים בדיוק לפרופיל הזה. שאפו לך! התרגשתי מתמונות העיר בה ביליתי מזמן שנתיים מחיי, (כה חסרת חן שעל נופה אומרים הגיבורים "ראיתי יפים יותר"), ממצפה הכוכבים ופרק גריפית', שהיו מקום הבילוי שלנו עם ילדינו הקטנים בסופי השבוע. ואם על כל זה יזכו באוסקרים אחדים – מגיע להם.
ובינתיים אני קוראת לאט לאט, כרגע לקראת סוף הכרך השני, את הרומן האוטוביוגרפי של הנורבגי קארל אובה קנאוסגארד. זוהי קריאתי היומית ברכבת מתוך הקינדל, באנגלית, (אך שני כרכים תורגמו כבר לעברית) ואני נהנית הנאה גדולה וחושבת שמגיע לסופר הזה כל ההלל לו הוא זוכה לאחרונה. הסידרה הזו שנקראת "המאבק שלי" (בגרמנית במקור בשם מיין קאמפף...) מתארת את חייו של הסופר בצורה ריאליסטית לגמרי, כשהוא פוסע בשבילי חייו באופן אסוציאטיבי ואומר הכל, אבל ממש הכל, במפורט ובמדוייק, אולי כמו על ספת הפסיכואנליטיקן (שלא ראה עד כמה שידוע לי). אין בספר עלילה, לכאורה, אלא הוא החיים עצמם. מה עובר על איש המטפל בקבורה ובלוויה של אביו למשל, או איך ההתאהבות הצבעונית עם חברתו לחיים מפנה את מקומה למהמורות הזוגיות וההורות. איך איש (הגבר החדש?) מבלה יום אחרי יום בטיפול בבתו הקטנה בשעה שאשתו לומדת, וחולם על שעה שקטה של קריאה, כתיבה ועישון לבדו. הוא אינו מסתיר את התסכול שלו. בקיצור - החיים עצמם.
קשה להגיד מה כל כך סוחף אותי בליווי הממושך של גבר רחוק זה בחייו הסקנדינביים. אולי זה פשוט ספר מתאים לרכבת... ואיני אומרת זאת לגנאי! הישוו אותו למרסל פרוסט, ואכן גם הוא עוסק בהצלת הזמן האבוד, אבל אל פרוסט מעולם לא הרגשתי קירבה שכזו. מה סוד הקסם? חלק אחד הוא העובדה שאין הכרח לזכור מה היה קודם, ומי הוא או היא כל דמות. זהו כמו נהר זורם שאתה פשוט נהנה לצפות בו בהשתנותו, ומה שיש להבין יובן לבסוף, וגם יישכח. חלק אחר, המדבר אלי במיוחד, הוא התחושה כי לפני בעצם ספר על התהוות הסופר הגדול, על החולין בחייו של האיש שהפיק בסוף הדרך את הכרך שאני מתלהבת ממנו ועוד אחרים. זוהי המעגליות המהפנטת של כתיבת ספרות על הסופר ותהליך יצירת ספרות עצמה. איך תוך כדי החלפת החיתולים של בתו ומשחקיו העליזים איתה הוא חולם על החופש לכתוב, על הסטודיו הקטן בו הוא ממשיך בכתיבה, והידיעה שרק הכתיבה היא חלומו, עולמו, עצמו וזהותו - עם זאת שאינו מוותר על הזוגיות, האבהות, החברים, הבישול, ניקוי הבית וכל מה שאפשר לקרוא לו "החיים עצמם". הכתיבה של קנאוסגארד היא עבודת החיים, כל יום, כל יום שוב, ההכרח שבכך, ובלא שמץ גאוה או התנשאות על הצלחתו. ואולי יש מן הקסם גם בעובדה שיש כאן 6 כרכים (בתקווה שכולם כבר קיימים על הקינדל באנגלית), זמן ארוך ארוך של המשך ההנאה בלי שאצטרך לשקול: מה אקרא עכשיו
