יום השואה 2016

פרופ. עמיה ליבליך | 5/5/2016 | הרשמו כמנויים

נדמה לי שכל שנה אני חשה את היום הנורא הזה בעוצמה גדולה יותר. אולי זה הגיל? או האבל המצטבר? חוכמת החיים המתווספת? אין לדעת. ואולי זה מחמת המצב הפוליטי הנמשך שלנו, עם האסוציאציות הקשות שהוא מעורר, האומץ הנדיר להסתכל בעיניים על הדה-הומאניזציה שלנו המתפתחת כלפי אחרים, כפי שקרה אתמול בדברי סגן הרמטכ"ל.

אני חושבת הרבה על הורי, שעלו ארצה כבר ב-1936, וניצלו מהגורל שפגע אנושות במשפחותיהם בפולין. לאחרונה אני שואלת איך יכלו בני הזוג הצעיר הזה לגדל ילדה ראשונה, אני, בתקופה בה דאגו כל כך ליקיריהם שנשארו בפולין? תוך כדי ילדותי המוקדמת ניתקו כל הקשרים עימם ובהדרגה הבינו שאין להם כמעט שריד. אחר כך הגיעו משארית הפליטה והצטופפו בדירת שני החדרים שלנו, עם סיוטי לילה במיטות הסמוכות לשלי... הרי ברור שגם אני, כמו כולנו, חיה בצילה של אותה טראומה ענקית.

וכל פעם מתגלים עוד היבטים שלא נגענו בהם, אולי כי לא העזנו.

קחו למשל ספר שהוציאו שתי חוקרות, אסתר דרור ורות לין, ונקרא "איך קרה ששרדת?" באמת שאלה מצמררת שהופנתה לא פעם בגלוי או בנסתר אל אלה ששרדו, והיא ודאי הסיבה העיקרית לאשמת הניצולים המוכרת לכולנו. הספר הנועז של שתי החוקרות הללו עוסק במיניות האישה ששרדה, ומתעד באמצעות ראיונות מיקרים של אונס והשפלה מינית בתקופת השואה, לא רק של נאצים כלפי היהודיות הכלואות, אלא גם של יהודים שתקפו אותן. הוא פותח את השאלה הנוראה של הנשים שמכרו את גופן על מנת לשרוד או על מנת לסייע לקרובי משפחתן (כפי שסופר לא מעט על נשים יפניות במלחמת יפן וסין). תמיד אמרו כי לא היו ענייני מין במחנות הריכוז... אמרו כי ברעב ובחסך גדול נעלם הדחף המיני. אמרו כי הנשים היו בלתי מושכות בעליל במצבן שם. אבל כנראה שגם זהו מיתוס שאינו מדוייק לגמרי ונוח להחזיק בו.

איני רוצה להיכנס לשאלת האמת ההיסטורית או הייצוג של המיקרים שנחקרו. אומר רק זאת: זהו ספר חזק וחשוב, ואין מה לעשות - גם זה קרה, ואסור לשכוח מי המחולל ומי הקורבן. כשאנו שואלים שוב ושוב מדוע בימינו אין נשים נאנסות ומוטרדות מתלוננות, מדוע אינן רצות למשטרה או לתקשורת אלא מסתתרות ומנסות להסתיר, להשכיח ולהדחיק את מה שאירע להן – זה נותן הקשר חריף במיוחד לסיפורים שחשפו דרור ולין בספרן.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

חזרתי גם לקרוא בספריה האוטוביוגרפיים של אלונה פרנקל. היא הייתה ילדה מוסתרת, ולמדה בילדותה המוקדמת לא לבכות, לא לצעוק. בת יחידה להוריה, הוסתרה במשך שמונה חודשים במחסן קטנטן בלבוב, בלא להוציא הגה. שני עכברים היו חבריה הקרובים. אבל, כשהיא מגיעה ארצה בגיל 12, עוברת עליה עוד תקופה נוראה של התעלמות עד ביזיון, ואלם של השורדים. גם היא, כשהיא מציגה את חייה ברטרוספקטיבה מנקודת מבטה של הנערה שגדלה כבר בארץ אומרת "למה שרדה, למה דווקא היא ניצלה" (נערה, עמוד 252).

גם לשאלה הזו אין לי תשובה.