תיעוד כאן ועכשיו

פרופ. עמיה ליבליך | 18/11/2023 | הרשמו כמנויים

כיון שאני מוכרת בתור חוקרת וכותבת של סיפורי חיים, קיבלתי הרבה הצעות/בקשות להיכנס לתהליך של איסוף סיפורים מראיונות עם אנשים וקבוצות: ניצולי היום הנורא בקיבוץ זה או אחר, משפחות החטופים, בעלי מקצוע ומתנדבים במסגרות שונות. בהמון מערכות, ביניהן של צה"ל ושל "יד ושם", אוספים סיפורים ומתעדים, כאילו מתוך חשש שמא יתאדו הסיפורים ואינם. אנשים הפונים אלי יודעים שאינני מטפלת בטראומה, או בכלל; והם מבקשים – "רק לכתוב עלינו", או עליהם.

אני מקשיבה לבקשות בהתרגשות ובענווה ושואלת את עצמי הרבה שאלות. יש עיתונאות, יותר או פחות טובה ומועילה, שמטרתה לדווח על "חדשות", והסיפורים הנוראים שאנו שומעים מכל הכיוונים ערכם הוא בעכשוויות שלהם, ובהשפעתם על דעת הקהל ועל המדיניות. (ליבי ליבי למגישי החדשות המורחבות שפוגשים אנשים כל כך פגועים ועצובים ועליהם לדובב אותם לפני המצלמה ולהיות נוכחים בכאבם העצום – אני שואלת את עצמי מי תומך באלה? אבל זה לא הנושא שלי היום).

יש עיתונאות מצולמת שהיא באמת יקרה מפז. כי מחר יבואו הטרקטורים וירחיקו את ההריסות ואת סימני השריפה, והגננים ישתלו דשא חדש ופרחים. הצילום הוא באמת עבודה היסטורית חשובה כרגע לאין ערוך בעיני. מחרתיים לא נזכור איך קהילות קיבוציות או משפחות פליטים מהערים המסוכנות ניסו להתקיים בבית מלון בתוך עיר, איך נראתה עיר נטושה. ראוי בהחלט לצלם את הדברים.

ויש כמובן הסיפור שמספרים אנשים במערך תמיכתי-טיפולי, שקם כמו מכלום בימים אלה. המון אנשי בריאות הנפש מסתובבים בין המפונים, וכנראה גם בין משפחות החטופים והמשפחות השכולות (את זה לא ראיתי בעיני), עם תוית על הבגד המעידה על מקצועם. הם נמצאים שם כדי שמי שזקוק לאוזן קשבת, אולי לעצה טובה, יוכל לפנות מיד, כאן ועכשיו. זהו מבצע אדיר שההיסטוריה של בריאות הנפש תספר עליו. (לפני למעלה מיובל, אחד המרצים שלי בזמנו, פרופ' לואי גוטמן ז"ל, הירבה לספר איך מלחמת העולם השנייה תרמה להתפתחות הפסיכולוגיה... )

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אבל כשאנשים פונים אלי הם לא פונים לצילום, לעיתונאות או לטיפול. הם רוצים שאקשיב ואשמור על הנרטיבים שלהם. הם רוצים שאכתוב עליהם ועל הקהילות שלהם, שאכתוב על היממה הנוראה שעברו, ומאז. אני מקשיבה למשאלות ומסבירה בכל העדינות שאני מוצאת בתוכי – שלא, לא אני, לא עכשיו בכל אופן.

פסיכולוגיה נרטיבית במיטבה עוסקת בסיפור ששקע והתגבש עם הזמן, בעקבות האירועים. הוא נמסר בראייה פרספקטיבית של מה שחוויתי בתוך רצף החיים. נכון, הזיכרון אינו מצלמה, הוא סלקטיבי ומתגבש – יש יגידו מתעוות - עם הזמן. בתחום הזה אנו עוסקים באמת נרטיבית, ולא באמת ההיסטורית. בעיני זה הסיפור שמותר ומעניין לחקור.

אני אומרת 'מותר' ברצינות ובאחריות. אני חוששת מנזקים שעושים כל המתעדים-היום. אני יודעת כמה חוסן ואימון דרושים למראיין, למתעד בנושאים קשים. איזו חשיבות יש לנוסח השאלה, לשפת הגוף, ולנוסח סיכום התשובה תוך כדי השיחה. כמה חשוב שלמספר תהיה גישה אל המתעד אחרי המפגש, אולי כדי להתחרט על מה שאמר, לתקן או להוסיף משהו. חברות וחברים, האנשים האלה כבר עברו מספיק ודי!!!

[אני נזעקת עד עמקי נשמתי בכל פעם שבטלויזיה או ברדיו – שלא לדבר על הרשתות החברתיות למיניהן, שאני לא עוקבת אחריהן כמעט – מזכירים את המילה אונס. חברות וחברים, איזה כתם אתם מטילים באנשים ונשים כשיגיעו אלינו הביתה בעזרת השם? היה או לא היה, תיזהרו במילים שכאלה. ]

בשנת 1978, כשבאתי לבית השיטה והתעמקתי במשך שנה בסיפורי החברות והחברים, רק מעטים ביניהם סיפרו לי על האסון שפקד את הקהילה הזו חמש שנים קודם לכן, כש-11 מחבריה נפלו במלחמת יום כיפור. לא הם ולא אני הבנו אז את עומק הטרגדיה. עוד לא היו מילים, לא היה נרטיב. היה צילום של שורי מיינרט ז"ל, מזכירת החברה, הולכת בראש כפוף על השבילים, להודיע לעוד משפחה על בן, אב, או בן זוג שנהרג. רק 12 שנים אחר כך, כשיאיר רוזנבלום פתח לבבות במנגינה שכתב לפיוט של ימים נוראים "ונתנה תוקף", "מי יחיה ומי ימות,

מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעש ומי במגיפה" - התחילו אנשים לדבר אתי בפתיחות על הנושא.

השבויים שסיפרו לי על שלוש וחצי שנות השבי בכלא עבסייה במצריים, ועליהם כתבתי את הספר (שנעשה מבוקש ומצוטט פתאום) "חוץ מציפורים", סיפרו לי מה שקרה להם 13 שנה אחרי שהשתחררו.

ילדי כפר עציון היו קטנים כשהקיבוץ שלהם נכבש ונעזב, ואבותיהם של רובם נפלו בקרב. במפגשים שקיימנו בשנות האלפיים המוקדמות, למעלה מ-50 שנה אחרי האירוע עצמו, סיפרו לי מה שידוע להם על הקיבוץ שאבד ועל הקרב האחרון של אבותיהם, על תקופת החושך שירדה עליהם אחר כך, ועל השיקום ההדרגתי - מידע שרובו הצטרף לנרטיב בעל משמעות אחרי שנים.

אני לא אומרת לכולם – עשו כמוני. אנחנו בעידן התיעוד, ובידינו הכלים הטכנולוגיים המצויינים לכך. אני מבקשת רק מכל המתעדים והאוספים, תעשו מה שאתם עושים באחריות וברגישות!