דם וסכינים – האם גם אישה יכולה?
פרופ. עמיה ליבליך | 28/1/2016 | הרשמו כמנויים
לא, זו איננה רשימה על גל הטרור שאצלנו, אלא הרהורים בעקבות הקריאה שלי בספרו המצויין של יניב איצקוביץ "תיקון אחרי חצות". שמעתי וקראתי דברים רבים שנאמרו או נכתבו על הספר לאחרונה, ואני שותפה להתפעלות המבקרים ממנו, וממליצה שתקראו. אולם, את הדברים שבלטו עבורי בקריאה, דווקא בימים טרופים אלה, לא מצאתי בדברי המבקרים והמגיבים ואני מעזה להביא אותם כאן. אין כאן נכון ולא-נכון. גדולתה של היצירה היא בעושר ההדים שהיא מעלה אצל קוראים שונים בזמנים שונים.
כולנו הזדעזענו למראה לוחמי דאעש, כשהם מוציאים להורג את קרבנותיהם עטויי כתומים הכורעים לפניהם, בעריפת ראשם על ידי סכין. וגם הזדעזענו למראה נערות פלסטינאיות רצות עם סכין שלופה לעבר היהודי שמולן. איך אפשר להתנהג באלימות ישירה כזו מול אדם אחר, גוף חי?
אני זוכרת שכאשר קראנו בימי לימודי את ספריו של קונראד לורנץ על התנהגות בעלי החיים, הוסבר כי בעולם החי אגרסיה מופיעה בעיקר סביב שמירה על הטריטוריה, ציד והרג למטרות אכילה אינם בגדר תוקפנות, וכאשר מתנהלים בעולם החי קרבות פנים-אל-פנים, קיימים ריטואלים מסויימים המגדירים ניצחון או כניעה ומביאים לסיומו של הקונפליקט ללא הריגה. אני זוכרת שקראתי אז, שמעתי מאחד ממרצי הנכבדים, ואף לימדתי כי אצל בני אנוש, בעולם בו הריגה מתאפשרת על ידי הפעלת כפתור מרחוק, למשל הפצצה מהאויר, או שילוח טיל בישיבה ליד מחשב במשרד מרוחק, ואפילו הטלת בקבוק תבערה במרוצה דרך חלון הבית - שלא כמו בקרב מגע בין אנשים הרואים זה את זה - נעלמות חלק מהעכבות הטבועות בנו כדי לשלוט באלימות ולרסנה.
גיבורת הרומן "תיקון אחרי חצות" היא פאני, אישה יהודייה שומרת מצוות, בת שוחט ברוסיה הצארית הכפרית של שלהי המאה ה-19. פאני נמשכת למלאכתו של אביה וכילדה היא לומדת ממנו לשחוט עופות לפי ההלכה, נהנית מהמלאכה, ומחזיקה באופן קבוע סכין שחיטה כשר ("חלף שוחטים") על ירכה, תחת החצאית. כשהיא יוצאת למסע הזוי עד מנת להביא להתרת עגינותה של אחותה, שבעלה נטש אותה ואת ילדיהם, היא נקלעת להרפתקאות דון קישוטיות שלא יאומנו. אולם, בעוד דון קישוט מעולם לא הרע לאיש, שולפת פאני את הלהב המוסתר שלה שוב ושוב ורוצחת בהצלחה את הקמים עליה ועל חבריה להורגם בדיוק לפי ה"סימנים" ההלכתיים. זוהי אישה חסודה, דמות המתחבבת מאוד על הקוראים ברומן, המסוגלת להרוג בידיה, ואיננה נרתעת מדם ומשחיטה.
זה איננו אולי חלק מרכזי בעלילה המתפתחת. אבל עבורי הייתה האסוציאציה כמו פיצוץ מוחי. המשוואה הייתה פשוטה להחריד: אם התרגלת לשחוט בעלי חיים, יקל עליך גם לשחוט בני אדם. מי שבחצרו שוחטים תרנגולות, כבשים או חזירים, לומד להתגבר על הרתיעה הטבעית מפני הסבת סבל וכאב. מפני דם. אם כן, מי שמתאמן בנטילת חיי החיה, סביר שיהיה אף מסוגל יותר ממני או ממך להרוג את האדם הקם להורגו, או בלשון המחבר "לשחוט אנשים כמו פרות" (עמ. 208).
אז שנהיה צמחוניים כולנו? ברור שלא זה המסר העיקרי של הספר והסופר (ואולי גם זה נאמר או נכתב לפני). יש בו עשרות תובנות – על היהדות, על הגלות, על הצבא, על מנגנוני הביטחון, על המיגדר, על המשפחה – כן, לא אצלנו, לא במקומותינו, אי שם באימפריה הרוסית שלפני המבול.
