הטקסטים של חיינו
פרופ. עמיה ליבליך | 6/1/2017 | הרשמו כמנויים
אני חושבת הרבה על עולם המילים הכתובות המקיף אותי כל הזמן, ומהרהרת על הדורות הבאים, למשל נכדי, שגדלים מול מסך קטן של הטלפון הסלולארי ובמקום במילים משתמשים יותר ויותר בסמלי "אימוג'י" ובקיצורים – עד שהשפה המילולית הכתובה כמעט ונעשית מיותרת. לא, אני לא מקוננת פה על עולם הולך ונעלם, אלא מתבוננת בפליאה בשינויים הגדולים.
הטקסטים של חיי, מלבד מה שאני קוראת וכותבת במסגרת העבודה, הם העושר והאושר של הפנאי שברשותי. איך אפשר בלעדיהם??? הנה הם נכון לשבוע זה, מספר בראשית המבואר בנוסח חדש ועד ל'תרבות וספרות' של "הארץ", כמה דוגמאות: בשבת האחרונה של שנת 2016 הגדיל עורך הדף הספרותי לעשות והביא שלושה שירים נפלאים בטור אחד. (אני מביאה בעוונותי רק שורות בודדות. אתם יכולים לחפש אותם בשלמותם באינטרנט, אני מאמינה). השיר הראשון של תמיר גרינברג עוסק בזמן החולף ובתקווה להתחדשות, מה שמבטא את התאריך ערב 2017. אדם קם משנתו "ועם בוקר אויר הרחוב רענן ובריא/ ועל עץ הלימון בחלון זוהרות טיפות גשם/ ומי זה יבוא עוד מעט ויקיש על דלתי?" מיד תחתיו שיר של אגי משעול "השוחט והשחיטה". שיכול להתפרש בצל החדשות מסוריה שכנתנו, למשל. הדוברת מתחילה ב"הארץ אוכלת יושביה/ אך כאן בחצר נפתח בחגיגיות/ כדור הזרעים של צמח הציקס/ ופרחי התלתן מתנדנדים על גבעולם/ כאילו כלום." על הניגוד בין פורענות האדם ויפי הטבע, כתבו רבים, ביניהם ביאליק שממנו לקוחה הכותרת. אגי משעול, המצטיינת בתיאורי טבע, צמחים ובעלי חיים מצהירה על עצמה שאיננה "משוררת עם זר של קוצים". (גם לאה גולדברג אמרה משהו דומה בזמנה, כשטענה שתפקיד המשורר הוא להתעלם מהחדשות ולכתוב תמיד על יופייה של הבריאה. זו לא הייתה טענה פופולארית בראשית מלח"הע II, וגם היא נסוגה ממנה לימים.) השיר השלישי, של מתי שמואלוף, מתנה של צחוק וצניעות, שם בפרופורציה את שני השירים שמעליו. בשיר שנקרא "והיינו כלבי רוח" הוא מתאר את ירידת המשורר ממעמדו הרם, מאז שהיה מלא בחשיבות עצמית ועד שחדל לשורר ועבר הסבה מקצועית. אבל "ברגע נדיר חוזרת חוקרת מפאריס אל אחד מכתבי העת שערכנו בספריה של האוניברסיטה, פותחת, מעלעלת, מנקה את האבק, ובודקת באינטרנט מתי מת המשורר שכתב את השיר". ונכון, צדק שמואלוף – גם העיתון הזה ילך לפח המיחזור ובכל זאת כמה מעשיר היה לשהות עם הטקסטים האלה קימעא, להתרגש, לחשוב וגם לצחוק.
מנגד, אני רוצה לציין את החומש המבואר, מעשה מופלא של הרב עדין שטיינזלץ, שאין קץ לחוכמתו ולמפעליו. את חמשת הכרכים של ספרי התורה המבוארים קיבלתי כמתנת יום הולדת ומאז אני מתמוגגת מהם (והאם מילה זו בכלל קיימת באוצר המילים של דור הסמארטפון???). הרעיון הגאוני והפשוט של הרב שטיינזלץ הוא לבאר את פסוקי המקרא בגוף הטקסט, כך שהקורא יוכל לרוץ עם הנרטיב, כשרק גודל האותיות ואם הן מנוקדות או לא, מבדיל בין המילים המקוריות של התנ"ך לבין הפירוש הפשוט, העכשווי והמתקבל על הדעת של הרב ששתול ביניהן. בעוד שבכל הפירושים הידועים יש להסיר את המבט מהטקסט אל הפירוש המתייחס למילים מסויימות, ומודפס בדרך כלל בתחתית העמוד, ואז לחזור ולחפש היכן הייתי כדי להמשיך לקרוא – כאן מתאפשרת חוויה רצופה. (וכן, ישנו בעמוד הימני תמיד גם הטקסט המקראי השלם בלי ביאור, ומתחתיו פירוש רש"י המסורתי.) זה רעיון כל כך פשוט ועם זאת - גאוני! גם מן העריכה הגראפית של הוצאת קורן אין אלא להתפעל.
הייתי יכולה להוסיף בין השירה העכשווית ביותר והטקסטים המכוננים של תרבותנו המון דברים שבהם עלעלתי השבוע, למשל הספר החדש והמצוין של גדעון טיקוצקי על חייה ויצירתה של דליה רביקוביץ. אבל אני ממהרת לסגור את המחשב וללכת לקרוא.
