...הפתעה! על החיזור אחר הבלתי-צפוי
רועי סמנה | 24/12/2016 | הרשמו כמנויים
ידידה סיפרה לי פעם שהברכה הקבועה של אחיה ליום הולדתה היא "שתפתיעי את עצמך". על אף שהחזרתיות של הברכה גורעת משהו ממנה, אני בכל-זאת מוצא אותה מקסימה. "לְהִתְעוֹרֵר כָּל בֹּקֶר חַי – הַפְתָּעָה", כתב המשורר טוביה ריבנר ב-2014, לקראת יום הולדתו ה-90. טוב, זה אולי לא מפתיע שאדם בגילו חש פליאה על כך שהוא מצליח לפקוח את עיניו בבוקר, אבל למען האמת החיים של כולנו, צעירים וזקנים כאחד, מלאים בפוטנציאל להפתעות. אנחנו רק צריכים לתת לפוטנציאל הזה להתממש.
דונל סטרן טוען שאנחנו צריכים לחזר אחרי ההפתעה, להביא לה פרחים, יין ותפוזים בתקווה שתתרצה ותועיל להראות לנו את זיו פניה. לדבריו עלינו להטיל ספק בידיעות שלנו, להישאר פתוחים לחוויה מבלי למהר להמשיגה באופנים הרגילים, השחוקים. אבל חלק גדול מהזמן חלק גדול מאיתנו עסוקים בניסיונות עיקשים לצמצם את ממד ההפתעה בחיינו.
יש כמובן היגיון רב ברצון בחיים נטולי הפתעות. היגיון של ניצולים. כאשר אנו מגיעים מרקע כאוטי, שבו דברים קורים ללא סיבה נראית לעין, באופן לא ברור וחסר רציפות, הרצון להיאחז באמיתות קבועות, ברורות, גם אם מכאיבות או מגבילות, הוא עז. יתכן שמוות נפשי מרגיש במקרים כאלו כמו הרע במיעוטו ואמונות פרנואידיות מספקות לפחות הסבר משכנע לטירוף המתחולל מסביב, אם למנות רק שתי השתלשלויות פתולוגיות של הניסיון להימנע מהבלתי-צפוי.
***
ספונטניות והפתעה, אומר ברומברג, הן לעיתים השער לרגעי האינטימיות הכי מענגים עם מטופלינו ולעיתים תיבת פנדורה שאנחנו מצטערים שבכלל פתחנו, אך בלעדיהן עבודתנו הייתה חסרת-חיים, דלה ומשעממת. סאליבן מצוטט כמי שהתחנן לאלוהים שישמור עליו מטיפולים שמתנהלים היטב, כלומר באופן הנכון, הצפוי, הנינוח וחסר ההפתעות שמאפיין דיאלוגים בין עצמי כוזב של מטפל לעצמי כוזב של מטופל.
"בכל חדר טיפולים אמורים להיות שני אנשים מפוחדים למדי..." גורס ביון, "אם הם אינם מפוחדים, מתעוררת התהייה מדוע הם טורחים לגלות את מה שהכל יודעים" (p. 5). ג'יימס סטוארי מציע כי אמנות מספקת עבורנו את הצורך בחוויות עוצמתיות של הפתעה ואפילו הלם, אבל מכיוון שהחומרים האמנותיים מוגשים לנו מעובדים ומעוכלים הם מבטיחים לנו, כמעט תמיד,שלא ניוותר לנצח במצב של הלם וזעזוע. במובן הזה, האימה שקיימת במפגש הטיפולי אינה נוכחת, לדבריו, במפגש האמנותי.
***
ההפתעה מצויה, כמובן, בדיאלקטיקה עם הצפוי והמוכר. ללא רקע קבוע, יציב, לא תיתכן הפתעה. אבל מסוכן לקשר הטיפולי להרגיש בטוח לגמרי, בטוח מדי. במצב כזה, אומר ברומברג, נשללת האופציה להפתעה. זה הרי לא באמת מפתיע כשהמטפל לא מתנהג כמו האובייקט הרע, הפוגעני, אם מראש ברור שהוא לא מסוגל לזה או שאין לכך מקום במרחב הטיפולי.
אהובה ברקן מספרת על מפגש טיפולי בו הפתיע אותה המטופל כשלקח את השעון המונח דרך קבע מאחורי גבו ושם אותו על השולחן, מול עיניו. "התבוננתי בהתנהגותו המומה", היא כותבת, "וללא מחשבה קמתי מכיסאי והחזרתי את השעון למקומו. שנינו הבטנו זה בזו מבוהלים, כועסים ופגועים. בחדר התחוללה סערה" (עמ' 39). אפשר להבין התנהגות כזו מצד המטופל (ואת התגובה של המטפלת אליה) באופנים רבים, אבל הזווית שמציע סטוארי מעניינת במיוחד לטעמי. היצירה של חוויה חדשה בטיפול, לדבריו, היא תהליך הרבה יותר פרדוקסלי ולא-צפוי משנהוג (או נעים) לחשוב. הרס המרחב הפוטנציאלי, שמצית המטופל באמצעות הדיסוציאציה של ההעברה החיובית, כלומר התעלמותו מכל הדברים הטובים שהיו וישנם במטפל ובסיטואציה הטיפולית, הוא שמאפשר לו לחוות את עצמו במלואו בסיטואציה, לשקוע אל מעמקי הטראומה המקורית המשתחזרת בטיפול. לפיכך, ניתן להסביר את התנהגות המטופל של ברקן כניסיון "להנדס" באופן לא מודע את הסיטואציה כך שיוכל לעבד ולעשות אינטגרציה לחוויית עבר ממנה היה מנותק עד כה. התפקיד של המטפל, אם כן, הוא לא להפריע בגירוש העצמיים המוכרים שלו אל מחוץ לחדר. עליו לספק סביבה מאפשרת למימוש-בפעולה ולהימנע מלגדוע אותו באיבו. אבל הדבר מצריך הקרבה כואבת של תפיסות עצמיות מוכרות וחביבות יותר של עצמו ולא תמיד הוא ישמח לשתף פעולה.
***
הפיתוי לוותר על ההפתעה, על הסקרנות, על היצירתיות, הוא גדול. עבור המטפל הצעיר, חסר הביטחון, ההסתמכות על ידע מן המוכן והניסיון "לא לצאת מהקווים" מרגיעים. יש דרך "נכונה" והוא לכל הפחות משתדל ללכת בה. עבור המטפל המנוסה, לעומת זאת, יש נחמה בשקט הנפשי של חזרה למגרש הביתי המוכר, עם אותם ההרגלים והספרים הישנים. אומרים שקשה ללמד כלב זקן תעלולים חדשים.
יש חוקרי ספרות הטוענים כי כל הרומנים שנכתבו אי-פעם, מ"החטא ועונשו" ועד "חמישים גוונים של אפור", מתבססים בסך הכל על שבעה קווי עלילה שונים, לכל היותר. אבל הווריאציות הן, כמובן, שעושות את ההבדל. גם לגבי סיפורי חיים הדברים נכונים וקל, קל מדי, להתעלם מהווריאציות, מהניואנסים. ובטיפול, כאמור, מפתה למחזר את אותן התערבויות, את אותן הבנות ופירושים. אבל רגעי הקסם עבורי הם אלו שבהם אני מוצא את עצמי פולט משהו שלא חשבתי שאומר, או אפילו לא חשבתי שאחשוב. או הרגעים בהם מטופלת מפתיעה עם רגש, מחשבה או סיפור שמעולם לא עלה קודם. אבל הכי אני אוהב את הנקודה בה "העובדה הנבחרת" מפציעה בי, אותו רגע של בהירות בו אני מבין לפתע משהו אודות המטופל, אודות מה שקורה בחדר ואולי גם אודותיי.
***
התכוונתי לכתוב בכלל על משהו אחר הפעם. הפתעתי את עצמי.
*********************************************
אני שמח לספר ששתי הרצאות שלי ("Thinking outside the Womb", שהמאמר עליה היא מבוססת פורסם לאחרונה ב"שיחות" ו-"Fear of the Unknown and the Demise of Clinical Creativity", שהצגתי לראשונה בכנס ישראל השני לפסיכותרפיה) התקבלו לקונגרס העולמי השמיני לפסיכותרפיה שיתקיים ביולי 2017 בפריז.
פרטים על הכנס ועל ההרשמה אליו אפשר למצוא כאן: http://www.wcp2017.org
כמו כן, אני ממשיך להופיע ברחבי הארץ עם הרצאתי על הפחד מהחמצה. ההרצאות הקרובות:
ב-22.1 בחיפה - http://il.funzing.com/funz/8016
ב-31.1 בת"א - http://il.funzing.com/funz/8027
*********************************************
* מתוך השיר "הפתעות", שניתן למצוא כאן: http://www.haaretz.co.i...um-1.2228147
לקריאה נוספת -
Bion, W.R., Brazilian Lectures: 1973 São Paulo; 1974 Rio de Janeiro / São Paulo. London: Karnac Books, 1990
Bromberg, P. M. (2000). Potholes on the Royal Road. Contemp. Psychoanal. 36:5-28
Stern, D.B. (1990). Courting Surprise—Unbidden Perceptions in Clinical Practice. Contemp. Psychoanal., 26:452-478
Stoeri, J. (2005). Surprise, Shock, and Dread, and the Nature of Therapeutic Action. Contemp. Psychoanal., 41:183-202
ברקן, א., (2002). הרבדים השונים של ה-Setting – או של מי השעון? שיחות, י"ז (1), 39-46
