למה בעצם מומלץ כלכך "להיות בהווה"?
שפיות זמנית | 12/12/2016 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
בשנים האחרונות השם מיינדפולנס, או "קשיבות", הפך לבולט מאד גם בשיח הטיפולי המקצועי וגם בשיח החברתי הרחב בהקשר לבריאות נפשית. טור שפורסם לאחרונה בניו-יורק טיימס עוסק בבולטות הזו של המיינדפולנס בחברה האמריקאית ומציע פרשנות ביקורתית לתופעה. המחברת מתבוננת מפרספקטיבה חברתית על השימוש ההולך וגובר במיינדפולנס ועל המחירים שעשויים להיות לה. היא תופסת את ההמלצה הנשמעת מכל עבר סביבה לתרגול של מיינדפולנס כציפייה חברתית "לשפר את המיינד", שמייצרת ביקורת עצמית נוספת במקום לאפשר את ההתבוננת הלא-שיפוטית שאליה היא אמורה להוביל. היא מקבילה בין ההמלצה "להיות בהווה", "לחוות את הרגע", לבין אמירות שבעבר הופנו יותר לא/נשים שסבלו מקשיים נפשיים: "תחייך לעולם והוא יחייך חזרה", "תסתכל על חצי הכוס המלאה" וכיו"ב.
בנוסף לבעיות של שימוש יתר בשיטה כפתרון למגוון רחב של קשיים וכן השטחה של הרעונות שלה ושל יישומם, מתבוננת המחברת עלה אופן בו נעשה בשיטה שימוש על-ידי מנהלי חברות ותאגידים שרוצים לשפר תפוקה של עובדים, ומסגרות שמבקשות להשתמש בשיטה כדרך להתעלם מבעיות מהותיות ולמזער את השפעתן. היא טוענת שהמקורות של קשיים אישיים, בינאישיים וגם חברתיים (כמו ההתמודדות עם דיכוי על רקע אתני או מעמדי) נותרים על כנם בזמן שהסובלים מהם מתבקשים לתרגל נקודת מבט שתאפשר להם להמשיך לתפקד.
מנם הטענות במאמר הן מעט פשטניות, בעיקר בגלל חוסר ההכרה באפשרות לשלב בין האפשרות של תרגול מיינדפולנס לבין צורות חשיבה ועיבוד חוויה נוספות. כמו כן, צורת הנוכחות בהווה נתפסת בו ככזו שבאה על חשבון האפשרות לנדוד במחשבות אל העבר ואל העתיד ולכן כשוללת יכולות אנושיות בסיסיות ומהותיות. אבל למרות הבעיות הללו בטיעוניו, המאמר מעורר בכל זאת מחשבה על תפקיד המיינדפולנס בחברה כיום ועל הסיבות לרתיעה שחלק מהמטופלים והמטפלים מרגישים לגבי השימוש בשיטה.
